מונחת לפני תביעה קטנה למתן צו לתיקון מצרך ובנוסף סעד כספי בגין נזק לא ממנוי בסך של 1,000 ש"ח.

בכתב התביעה נטען כי התובעת רכשה מהנתבעת פינת אוכל תמורתה שילמה סך של 9,000 ש"ח. בחלוף חודש ימים, הציפוי של רגלי השולחן החל להתקלף. התובעת פנתה אל הנתבעת וזו האחרונה שלחה נציג שירות שביצע תיקון קוסמטי בלבד שהתבטא בצביעת רגלי השולחן, דבר שלא פתר את הבעיה. משפנתה התובעת בשנית אל הנתבעת הודיעה לה הנתבעת כי שירות התיקונים שקיבלה אינו אלא "טובה אישית" שכן הקילוף נובע משימוש בלתי סביר בשולחן.

לטענת התובעת, התמורה ששולמה בעבור המוצר היא תמורה נאה שאמרוה להבטיח איכות טובה. בצר לה, פנתה התובעת אל המועצה הישראלית לצרכנות. גם זה לא עזר.

התובעת טענה בכתב התביעה כי מגיע לה סעד של ביטול העסקה אך בפרק הסעדים הגבילה את הסעד המבוקש לתיקון המוצר ופיצוי בסך של 1,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני.

הנתבעת טענה להגנתה כי נציג השירות שלה קבע כי הקילוף נובע משימוש לקוי וכי מדובר בנזק ממים שגרם להתקלפות בתחתית השולחן ותעודת האחריות אינה מכסה נזקים לריהוט שנובעים ממגע הרהיט עם מים ו/או רטיבות כלשהי.

עוד טענה הנתבעת כי " הוצע לתובעת להחליף את הרגליים בעלות מינימלית וזאת ללא מטרת רווח".

אף כי התביעה היא מקטני קטנות, לא הצלחתי להביא את הצדדים לידי פשרה ובתיק התקיימו ארבע ישיבות ואף הוגשה חוות דעת של מומחה ,וביתר פירוט:

בשיבה הראשונה הצהירה נציגת הנתבעת כי " שהתובעת תביא חוות דעת של מומחה אם זה פגם של המוצר נפצה אותה". התובעת הצהירה מצידה כי השולחן לא נחשף למים מעבר למה שקורה בבית מאוכלס ושהיא שוטפת פעם בחודש ואף פעם לא קרה לה דבר כזה וכי רהיטים שהחזיקה 20 שנה לא התקלפו. נציגת הנתבעת הציעה לבדוק אפשרות תיקון הרגליים ללא החלפתן והתובעת הסכימה להצעה זו בתנאי שלא ידברו על צביעה.

בעקבות הישיבה הנ"ל הגישה הנתבעת הודעה לבית המשפט בה טענה כי :

"לאחר התייעצות ובדיקה מול הנציגים הטכניים ואל מול התמונות שהוצגו עולה כי מדבור על פגם כתוצאה מנזקי מים. במקרה זה של התנפחות כתוצאה מעמידת מים ממושכת לא ניתן לבצע הדבקה של חלקי עץ. כן ניתן לבצע צביעה שתבוצע ע ידי מומחה טכני מטעם הנתבעת. הנתבעת סבורה כי פתרון זה הוא הפתרון היעיל והפרקטי למקרה זה".

בישיבה השנייה שהתקיימה בתיק ונוכח התעקשות הנבעת כי מדובר בפגם שנובע משימוש לא נכון, נדחה המשפט לישיבה נוספת על מנת לאפשר לתובעת להגיש חוות דעת של מומחה.

התובעת הגישה חוות דעת של מומחה ניסן אהרונוביץ . בחוות הדעת נקבע כי :

"א. רגלי השולחן אינם עשויים מעץ מסיבי (מלא) אלא עשויים מחומר הנקרא אם. די. אף בציפוי קנט פורניר. ולכן זו סיבה שבגללה ישנו קילוף ברגלי השולחן ממגע במים וכדו'.

ב. ברצוני לציין כי בכל שנות עבודתי לא נתקלתי בשולחנות- פינות אוכל שרגליהם עשויים אם. די .אף בציפוי פורניר כי אין זה מקובל לבנות כך שולחנות בגלל הרגישות למגע עם מים וכדו'. המקובל בעולם הוא לבנות את רגלי השולחן מעץ מסיבי ( מלא) כדי לעמוד ברגישות למגע מים וכו'.

ג. בהסכם המכר ותעודת האחריות של הזמנה מס' 45500789 בסעיף " איכות הטובין" מס' 12 נכתב, הטובין מורכבים מחומרים טבעיים מן המשובחים מסוגם, המבטיחים יציבות ועמידות לאורך זמן. כחברה בעלת התמחות של עשרות שנים בתחום העץ אנו בוחרים את החומרים הללו בקפידה ותהליך הייצור מבוצע תחת נהלי הבטחת איכות.."

ד. יש לצין שבבניית השולחן הזה נעשתה חריגה נוספת מהמקובל. מקובל שאת הקנט החיצוני מסגרת השולחן עושים מעץ מסיבי ( מלא) ואת המשטח העליון עושים מהחומר הנקרא אמ.די.אף . בשולחן המדובר גם המסגרת עשויה מהחומר אמ.די.אף דבר שכבר גרם נזקי קילוף לשולחן מבית מחוץ".

עוד קבע המומחה כי : " כידוע החומר אמ. די. אף אינו חומר טבעי אלא חומר נגרות מלאכותי העשוי משאריות נסורת ואבק שיוף".

בפרק ההמלצות קבע המומחה כי יש להחליף את רגלי השולחן שעשויות מ אמ. די .אף מצופה פורניר לרגליים העשויות מעץ מסיבי(מלא) שאם לא כן תופעת הקילוף תחזור על עצמה.

הערכה הכספית לתיקן היא 2,500 ש"ח כולל העבודה. עוד הוסיף המומחה כי התיקון שהוצע של צביעת מקום הקילוף אינו מקצועי ואינו יכול להוות פתרון לבעיה.

חוות הדעת לא שכנעה את הנתבעת. בישיבה השלישית אישרה נציגת הנבעת כי רגלי השולחן עשויות מחומר אמ .די. אף כי שציין המומחה בחוות דעתו. נסין נוסף להביא את הצדדים להסכמה לא צלח.

נציגת הנתבעת בקשה לחוקר את מומחה מטעם התובעת. התובעת ביקשה להוסיף לתביעה סעד שיל ביטול עסקה.

ברם, בישיבה הרביעית , ואף כי המומחה מטעם התובעת התייצב על מנת להיחקר על חוות הדעת , לא ביקשה נציגת הנתבעת לחקור אותו ולא הפנתה אליו אפילו שאלה אחת. הצעת בית המשפט לפשרה נדחתה.

החלטה

לאחר שבחנתי את כתבי הטענות , המוצגים שהונחו על שולחני ועדויות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי עלי להורות על ביטל העסקה והשבה.

השיקולים והנימוקים שהביאוני למסקנה זו יפורטו להלן באופן תמציתי כמצוות תקנה 15 ב' לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין)- תשל"ז 1976:

א. התרשמתי מאמינות גרסתה של התובעת ואני קובע על סמך עדותה כי חשיפת רגלי השולחן למים לא חרגה מחשיפה סבירה של רהיטים בבית מאוכלס שהרצפה בו נשפטת בתדירות סבירה.

ב. כל שולחן שהוא חלק מפינת אוכל צריך לעמוד בחשיפה סבירה למים במהלך שטיפה לאורך שנים. תכונה זו נוגעת לאיכות המוצר כמוצר תיקני ולא פגום ואין ניתן באמצעות תעודת אחריות להקנות ליצרן או לספק פטור בעניין זה.

ג. אני מאמץ את חוות דעת המומחה מטעם התובעים שלא נסתרה. על סמך חוות דעת זו אני קובע כי סיבת התנפחות רגלי שולחן וקילופן נובעת מכך שרגלי השולחן אינן עשויות מעץ מסיבי אלא מחומר אמ. די. אף שאינו עומד בחשיפה סבירה למים וזאת בניגוד לנהוג ולמקובל בענף הנגרות. זה המקום לציין כי נציגת הנתבעת לא הפנתה למומחה אפילו שאלה אחת וכל אשר היה לה לה לומר הוא חזרה על אותם דברים שכבר נאמרו בישיבות הקודמות. זאת למורת שהישיבה נקבעה לצורך חקירתו של המומחה לבקשתה.

ד. הנתבעת לא זו בלבד שלא הגישה מטעמה חוות דעת, אלא אפילו אותו נציג טכני שלטענתה קבע כי רגלי השולחן נפגמו עקב חשפיה בלתי סבירה למים ואותם נציגים טכניים שקבעו כי הפגם בלתי ניתן לתיקון ( נ/1) לא הוטרחו להגיע לבית המשפט על מנת להעיד או להזים את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים.

סעד:

כאמור, התובעת ביקשה בראשית סעד של תיקון ופיצוי כספי בגין נזק לא ממוני. במהלך המשפט ביקשה הוספת סעד של ביטול עסקה. המומחה מטעם התובעת קבע בחוות דעתו כי הפגם ניתן לתיקון וכי עלות התיקון היא 2,500 ש"ח. ברם, הנתבעת דחתה את האפשרות כי יבוצע תיקון על ידה והציעה כאמור צביעה של הפגם על ידי מומחה מטעמה. ( ראו נ/1).

הנה כי כן, מאחר שהנתבעת דחתה את האופציה של תיקון, ומאחר שהמומחה קבע חד משמעית כי גם החלק העליון של השולחן פגום, משני הטעמים האלה הגעתי למסקנה כי הצדק במקרה זה טמון בביטול העסקה והשבה. במסרגת ההשבה אינני לוקח בחשבון את תקופת השימוש מאחר שעל פי עדות התובעת ,בה אני נותן אימון , השולחן נפגם כבר מן החודש הראשון.

סוף דבר הוא שאני מורה לבטל את העסקה. הנתבעת תאסוף את השולחן מבית התובעת תוך 30 יום מהיום ותחזיר להם את הסכום ששולם בסך של 9,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלאה בפועל.

אשר לנזק הלא ממוני ,לרבות בגין הפרת ההסכם, אני מוצא את הסכום שתבעה התובעת כסכום סביר ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 1,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני.

אשר להוצאות המשפט – מאחר שלא הוגשה חשבונית בגין שכר טרחת המומחה בגין הכנת חוות הדעת והופעתו בבית המשפט, אני פוסק על הצד הנמוך סך של 750 ש"ח בלבד.

לאור ריבוי הישיבות בתיק, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,200 ש"ח.

כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, א' חשוון תשע"ז, 02 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.