התובעת שכרה מן הנתבעת דירה.

לימים החלו בדירה נזילות, שלטענת הנתבעת הגיעו מדירת השכן מלמעלה. התובעת טוענת כי הנזילות נגרמו גם בשל ליקויים בסיסיים בקירות הדירה.

נעשו מאמצים להסדיר את התקלה והנתבעת אף הזמינה איש מקצוע לתיקון הנזילות, אולם בהעדר שיתוף פעולה של השכן שמדירתו נבעו הנזילות הבעיה לא תוקנה.

בשל כך עזבה התובעת את הדירה ועתה היא תובעת את הוצאות המעבר.

הנתבעת טוענת כי עשתה מאמצים רבים לתיקון המצב אולם נוכח התנהלות השכן לא יכלה להפסיק את הנזילות ובנסיבות אלו אין לחייבה בהוצאות התובעת (מעין טענת סיכול החוזה על ידי השכן). הנתבעת מדגישה כי לא אפשרה לתובעת לצאת מהדירה וכי הדירה עומדת ריקה עד היום.

דיון

מוסכם כי התובעת עזבה את הדירה בשל נזילות שלא נפתרו משך זמן וכי נעשו מאמצים מול השכן לתקן את התקלה. המחלוקת היא, כאמור, בנוגע לאחריות.

לאחר שמיעת הצדדים מצאתי כי הנתבעת הפרה את חוזה השכירות, כי התובעת הייתה רשאית לעזוב את הדירה, וכי האחריות להוצאות התובעת מוטלת על הנתבעת.

האחריות לתקלות בתשתית הדירה מוטלת, למעט במקרים חריגים שצוינו במפורש בחוזה, על בעל הדירה ולא על הדייר.

נזילות ובעיות רטיבות הן, על-פי-רוב, ובוודאי במקרה הנוכחי, תקלות בתשתית הדירה.

האחריות לתיקון מוטלת אפוא על הבעלים והדייר אינו חייב להמשיך להתגורר בדירה שיש בה רטיבות (אלא אם הסכים לכך וידע על הרטיבות מראש – תנאי שאינו מתקיים בענייננו).

העובדה שמקור הרטיבות היא בדירת השכן אינה אמורה להעביר את האחריות לתיקון התשתית לכתפי הדייר והוא אינו אמור לשאת בנזקים לבדו רק משום שהשכן אינו משתף פעולה.

האחריות לתיקון הנזק נשארת על הבעלים, ועליו לפעול בכל אמצעי לתיקון התקלה. משאינו מצליח לתקנה מדובר בהפרה של החוזה והדייר רשאי, כאמור, לעזוב את הדירה.

במקרה הנוכחי התקלה לא טופלה. הרטיבויות נשארו. והדיירת הייתה זכאית לעזוב את הדירה. היא אינה חייבת להמשיך להתגורר בדירה עם רטיבות רק משום שהשכן אינו משתף פעולה עם בעלת הדירה. הנתבעת אחראית אפוא על עזיבתה ועל הוצאותיה, ובן שיחה של הנתבעת בנוגע לנזקיה – הן בתיק זה והן, כפי שטענה בדיון בשל העובדה שהדירה אינה מושכרת גם כיום – הוא הצד השלישי המזיק (מובן שאינני קובע כל אחריות בנוגע לצדדים שלא הופיעו בפני אלא נסמך על דברי הצדדים להליך שבפני).

בנסיבות אלו התביעה מתקבלת.

אשר לנזק: הוכח כי התובעת שילמה 1,800 ₪ עבור הובלה. לא הוכח סכום של 2,500 ₪ בגין הפסד ימי עבודה אך הואיל וסביר שחיפוש הדירה והמעבר חייבו ימי עבודה מסוימים נפסק סכום גלובאלי של 1,200 ₪. בנסיבות העניין אין מקום לפיצוי בשל עוגמת נפש.

סוף דבר

התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 3,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 400 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בתוך 15 ימים מיום שיומצא להם פסק הדין.

ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ו, 25 יולי 2016, בהעדר הצדדים.