1. בפני ערעור על החלטת וועדה רפואית לעררים מיום 8.10.2015 (להלן: "הוועדה"), אשר קבעה כי אין החמרה בנכותו של המערער.

רקע

2. המערער הינו יליד שנת 1963 ועובד חברת החשמל, אשר נפגע בתאונת עבודה ביום 19.12.2005, בגינה נקבעה לו נכות בשיעור 10% בגין כאב רדיקלי צווארי מימין והגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי בהתאם לפריט ליקוי 37(5)(א).

3. המערער הגיש תביעה להחמרה במהלך שנת 2014, וביום 24.3.2015 הוא הופיע בפני וועדה מדרג ראשון, אשר בדקה אותו וקבעה כי אין החמרה במצב הצוואר.

4. המערער הגיש ערר על החלטה זו, וטען כי הוא סובל מכאבי צוואר המקרינים ליד ימין. וועדה רפואית לעררים התכנסה ביום 8.10.2015, בדקה את המערער וקבעה כי אין החמרה במצבו. על החלטה זו נסוב הערעור שלפני.

טענות הצדדים בתמצית

5. המערער טוען כי הוא סובל מהגבלה בתנועות הצוואר, וכי הגבלה זו החמירה מאז שנקבעה לו הנכות היציבה בשנת 2005. עוד טוען המערער, כי הוא ממשיך בטיפולים ופיזיותרפיה בגין הפגיעה בצוואר, וכי הוא הגיש לוועדה תיעוד רפואי ממנו עולה כי חלה החמרה במצבו, אולם הוועדה לא התייחסה לחומר רפואי זה.

6. מנגד, המשיב טוען כי הוועדה קבעה ממצאים רפואיים מהם עולה כי לא חלה החמרה במצב הצוואר של המערער, וכי אין מקום להתערב בקביעות הרפואיות, אשר מפורטות ומנומקות היטב בפרוטוקול הוועדה. עוד טוען המשיב, כי הוועדה עיינה בצילומי הדימוּת והתייחסה אליהם בפרוטוקול, ומאחר ולא הוגשה חוות דעת רפואית מטעם המערער, הוועדה לא היתה מחויבת לנמק את הסתייגותה מתיעוד רפואי אחר.

דיון והכרעה

7. בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, במסגרת ערעור על החלטות וועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו בין היתר עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999). עוד נפסק בהקשר זה, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הינן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הוועדה, וכי בית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 22.6.2006).

8. יחד עם זאת, אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהינה גוף מעין-שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים, מצאתי כי דין הערעור להידחות, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

10. כאשר הופיע המערער בפני הוועדה, הוא התלונן כאמור על כאבי צוואר המקרינים עד קצות אצבעות יד ימין, וכן הוא התלונן על סחרחורות. הוועדה בחנה את בדיקת ה-MRI מיום 15.2.2013 ורשמה את התייחסותה כדלקמן:

"גובה c5-6 בלט דיסק דיפוזי הלוחץ על השק הדוראלי במידה קלה. היצרות פרומנלית מינימלית מימין. בגובה C6-7 בלט פורמונאלי דיפוזי ימיני הלוחץ על שורש C7 מימין היצרות פורמונלאית שמ' המשיכה לשורש C2 משמ'. לוט השדרה הודגם תקין לכל אורכו."

11. לאחר מכן בדקה הוועדה את המערער, וכתבה את הממצאים הבאים: "בבדיקה הלורדוזיס שמורה, מגיע עם הסנטר לחזה, תנועות סיבוביות מ 0-80 דו צדדי יישור מלא. כפות ידיו מסוקסות היטב, כח גס תקין דו צדדי, מגע עור תקין".

12. בהתאם לממצאים אלו קבעה הוועדה כי "לנוכח ממצאי הבדיקה והדימות, המצב תואם ל 10% שנקבעו בעבר, אי לכך הערר נדחה, אין החמרה במצבו".

13. הסקירה שהובאה דלעיל מראה, כי המסקנות של הוועדה הינן מנומקות ואף מבוססות על הממצאים הרפואיים שעלו מהבדיקה שהיא ערכה למערער ועל בדיקת הדימוּת שהובאה בפניה. בהקשר זה יוזכר, כי בית הדין אינו מתערב כידוע בממצאים רפואיים שנקבעו על ידי הוועדה.

14. זאת ועוד, הסתמכותו של המערער על המסמכים הרפואיים שהוצגו לוועדה אינה מעלה ואינה מורידה, וזאת משתי סיבות: ראשית, המערער לא הגיש חוות דעת רפואית אלא מכתבים של מספר רופאים אשר בדקו אותו לאורך השנים. הלכה פסוקה היא כי הוועדה אינה מחויבת להתייחס לכל מכתב רפואי, אלא לחוות דעת מטעם מומחה רפואי בתחום הנכות העומדת על הפרק.

15. שנית, מעיון בחומר הרפואי עליו נסמך המערער עולה כי אין בו כדי לשנות בהכרח מעמדתה של הוועדה. כך למשל, במכתבו מיום 6.8.2014 של ד"ר גנאיים מאג'ד מצוין כי קיימת רגישות בשרירים הפארורטבלים של הצוואר עם הגבלה בתנועה הסיבובית וכיוון אחורי. אולם, ד"ר גנאיים אינו מפרט מהי ההגבלה שאותה הוא מצא בצוואר, ובכל מקרה הוועדה כאמור לא מצאה בעצמה את ההגבלה הנטענת.

16. גם מכתבה מיום 8.10.2014 של ד"ר סבטלנה רפופורט מתאר כי הבדיקה של המערער מצביעה על הגבלה קלה בלבד של תנועות עמוד השדרה הצווארי. ממצאים אלו תואמים את אחוזי הנכות שנקבעו למערער בעבר, ואינם מלמדים בהכרח על החמרה במצבו.

17. מכל האמור לעיל עולה כי אין כל הצדקה להתערבות בקביעות הוועדה, וכי לא נפל פגם משפטי בהחלטותיה והנמקותיה.

סיכום

18. על בסיס כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

19. מאחר והמדובר בתיק ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.19

20. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ז אדר ב' תשע"ו (27 מרץ 2016), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.