התובעת התגוררה יחד עם בן זוגה במשך 13 שנה. כשלוש שנים לפני מותו של בן זוגה עברה התובעת להתגורר עם בנה ונכדה בשל מצבה הבריאותי הקשה של כלתה. האם זכאית התובעת לקצבת שאירים מאת קרן הפנסיה שממנה קיבל בן זוגה פנסיה – זוהי הסוגיה העומדת לפתחנו.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות וטענות הצדדים:

1. התובעת ומר יצחק כהן ז"ל התגוררו יחדיו משנת 1999 עד לשנת 2012.

2. בשנת 2012 עברה התובעת להתגורר אצל בנה בבת-ים. כלתה של התובעת נכנסה לתרדמת. התובעת גידלה את נכדה התינוק. כלתה של התובעת נפטרה.

3. מר יצחק כהן ז"ל קיבל קצבת זקנה מיום 1.5.87 ועד ליום 22.9.15, יום פטירתו של מר כהן (להלן: "המנוח").

4. המחלוקת בין הצדדים היא האם התובעת עונה על תנאי הזכאות לקצבת שאיר פנסיונר.

טענות התובעת:

1. התובעת נאלצה לעבור להתגורר בבת-ים על מנת למלא את מקומה של כלתה בטיפול בנכד.

2. למרות המקרה שנכפה על התובעת והמנוח, הם המשיכו לשמור על קשר רציף עד למותו של המנוח. בני הזוג נפגשו בכל סופ"ש ובנוסף נפגשו עוד פעם בשבוע והתובעת ישנה בביתו של המנוח עד להחמרה במצב תפקודו של המנוח.

3. מעמדה של התובעת הוא כידועה בציבור וכשאירה יחידה של המנוח והתובעת זכאית לקבלת קצבת השאירים.

טענות הנתבעת:

1. לטענת הנתבעת, התובעת והמנוח לא התגוררו יחד מתוך בחירתם בשנתיים האחרונות עד לפטירתו ואף לא נפגשו מידי יום והתובעת הודתה בכך. התובעת הציגה מספר גרסאות באשר לשיתוף הכלכלי בינה לבין המנוח.

2. הנתבעת העידה את בנותיו של המנוח אשר העידו כי התובעת ביקרה את המנוח פעמים מעטות וכי התובעת נפרדה מהמנוח.

3. התובעת לא ניהלה משק בית משותף עם המנוח ולא התגוררה עמו.

4 . התובעת לא הוכיחה כי כורח הוא שגרם לצדדים להתגורר בנפרד.

עדויות:

שמענו את עדות התובעת וכן העידו מטעמה:

מר זוהר שאול, בנה של התובעת;

מר דב חי שאול, בנה של התובעת;

גב' כרמלה לוי, אחותה של התובעת.

הוגש תצהיר ע"י מר יעקב כהן, בנו של המנוח, אך המצהיר לא התייצב והתצהיר הוצא מתיק ביה"ד.

מטעם הנתבעת העידו:

גב' אורה אלקן, בתו של המנוח;

גב' תקווה פרטוש, בתו של המנוח.

הכרעה

לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

1. בתקנון קרן הפנסיה נקבע:

"אלמנת פנסיונר – בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:

1. הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה ליום בו נפטר.

2. הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה".

"בת זוג מוגדרת כאחד משתי אלה:

1. אשתו של מבוטח פנסיונר.

2. מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך".

1. מאחר שהמנוח קיבל פנסיה משנת 1995 והצדדים הפכו לבני זוג בשנת 1999, הרי שעל התובעת להוכיח כי גרה עמו במשך שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר.
2. אין מחלוקת כי התובעת לא התגוררה עם המנוח עם מעברה לעיר בת ים, אולם התחוור כי השיתוף בין השניים המשיך.
3. עוד התחוור כי בני הזוג לא בחרו להיפרד אלא שזה נכפה עליהם בשל מצבו המשפחתי של בנה של התובעת שאילץ את התובעת לטפל בנכדה התינוק.
4. העובדה שהמנוח לא עבר להתגורר עם התובעת בבת-ים, אין בה כדי להעלות או להוריד שכן הווה ידוע כי אנשים מבוגרים לא בנקל עוברים לעיר אחרת לאחר שמרבית ימיהם התגוררו בעיר המוכרת והידועה להם.
5. לא ניתן למחוק חיים משותפים ומגורים משותפים במשך 13 שנה במחי יד רק בשל אירוע טרגי שאירע במשפחתה של התובעת. המנוח והתובעת חיו חיי שיתוף מלאים, כפי העידה התובעת:

"לפני כ- 16 שנה הכרתי את יצחק ז"ל בעת שהכרתיו יצחק ז"ל היה בריא ועצמאי לחלוטין; לאחר כחודשיים נפלאים פתאום באמצע הרחוב קיבל יצחק ז"ל התקף לב ומייד הזמנתי לו אמבולנס ושם הצילו את חייו; לאחר אשפוז של כמה ימים חזרנו יחד לביתנו בר"ג ומאז כל אורח חיינו היה בר"ג ובשיתוף פעולה מלא; למרות שאיבדתי את בעלי בגיל צעיר מהתקף לב החלטתי להישאר עם יצחק וזאת למרות עצות אחרות שקיבלתי מחברותיי. לאחר שיצחק ז"ל התאושש הספקנו יחד לנסוע ולטייל לחו"ל עוד כמה פעמים; למרות שחזרתי לגור בבת-ים בערך 3-4 שנים טרם פטירתו של יצחק ז"ל כאשר כחלק מהטיפול בנכדי הכנסתי את נכדי לגן ולאחמ"כ פעם אני הייתי נוסעת לר"ג אליו ופעם הוא היה בא אלי לבת-ים וזאת כמעט מידי יום כאשר לעיתים הייתי נשארת לישון בר"ג עד מוצ"ש ובמועדים הייתי נשארת עד ראשון בבוקר. יש לציין שבתקופה הזאת בשנת 2010 הוא חתם על תצהיר בו הוא מבקש להעניק לי את קרן הפנסיה; כאשר אני הייתי באה אליו הייתי חוזרת בשעה 14:00 וכאשר הוא היה בא אלי זה היה עד השעה 16:00-16:30 מועד יציאת נכדי מהגן.

כל הסידור הנ"ל היה ממש טרם פטירתו כאשר בשבוע בו אושפז בביה"ח ביקרתיו יום יום וביום האחרון שהייתי אצלו לקחה אותו ביתו ושם בלילה נפטר".

(סעיפים 2 – 13 לתצהיר התובעת)

בתו של המנוח, שהייתה עוינת לתובעת במהלך עדותה, אישרה חלק מעובדות:

"ש. אני מפנה לס' 3 לתצהירך – כתוב שאביך חי עם התובעת במשך 12 שנה בדירתו בר"ג. 12 שנה הם ניהלו משק בית משותף ?

ת. כן, אבל אבא שלי את החשבונות. היא רק התגוררה. ההסכם ביניהם היה שהיא תגור אצלו בדירה, היה להם הסכם ממון, והוא יממן את כל הצרכים שלה וכך היה.

ש. היה הסכם ממון ?

ת. אני לא ראיתי, אני יודעת שזה היה. זה היה אצלי אחי קובי.

ש. את אומרת שהתובעת נאלצה לעזוב את הדירה המשותפת בר"ג, בתקופה של 4 השנים האלה, הם היו נפגשים בתדירות ?

ת. קשר חזק עם נרדה לא היה לי. עם אבי היא היתה מבקרת אותו באמצע השבוע ומידי פעם הוא היה לוקח אותו לבית מלון אם היא היתה רוצה. אחת ל- 3 או 4 חודשים היא היתה מגיעה לסוף שבוע כשהמטפל לא היה.

אמרתי בתצהיר שבשנתיים האחרונות, כבר היה מטפל 24 שעות.

לשאלת ביה"ד

ש. כשהמטפל יצא, היא היתה מחליפה אותו ?

ת. לא, היא היתה אצלנו.

ש. היא החליפה את המטפל ?

ת. היא לא היתה אמורה להחליף את המטפל.

ש. על איזה תקופה מדובר ?

ת. בשנתיים האחרונות – פעם ב- 3-4 חודשים בשבת היא היתה מגיעה. כל שבת הוא היה מגיע אלי או אל קובי.

ש. אז היא היתה איתו לבד?

ת. כן. "

עמ' 15 לפ' שורות 17 – 28 ועמ' 16 שורות 2 – 10 לעדות תקווה פרטוש).

קרי, אף על פי עדותה של גב' פרטוש עולה כי בני הזוג ניהלו משק בית משותף ובשנתיים האחרונות לחייו של המנוח אף החליפה התובעת את המטפל בשבתות וטיפלה במנוח.

1. לא זו אף זו, המנוח ראה בתובעת בת זוג לכל דבר ועניין ואף הצהיר על כך :

"תצהירי זה ניתן כדי להבטיח כי כספי הפנסיה שלי מקרן ביטוח פועלי בניין, או כל קרן פנסיה אחרת שיש לי, תשולם לבת זוגתי הנ"ל לאחר אריכות ימי ושנותיי" (סעיף 3 לתצהיר המנוח שצורף לכתב התביעה).

וכן:

"ש. הם ניהלו משק בית משותף, היא היתה מבשלת ומנקה.

ת. כן, אבל היא היתה גם הרבה זמן אצל הילדים שלה."

(עמ' 14 לפרוטוקול שורות 23-24 לעדות אלקן)

1. הצדדים ניהלו משק בית משותף וחיו יחדיו.
2. המנוח תמך כלכלית בתובעת. תחילה המנוח הבטיח לתובעת להעביר לה 200,000 ₪ ולאחר מכן החל הבטיח להעביר לה 150,000 ₪ בתשלומים של 1,000 ₪. המנוח החל להעביר 1,000 ₪ מידי חודש. לאחר מותו קיבלה התובעת מבנו של המנוח 120,000 ₪ (עמ' 12 שורות 13 – 17 לעדות התובעת) למצער לא הוכח אחרת ע"י הנתבעת. סכומים אלו ניתנו לתובעת לאחר שכבר התגוררה בבת-ים, קרי: הצדדים גילו דעתם כי מערכת היחסים והזוגיות נמשכת.

אם אכן התובעת נתנה הלוואה למנוח בסך 5,000 ₪ אשר אותם השיב לה המנוח. אך אין בין זה לסכומים שנתן המנוח לתובעת דבר שכן המנוח נתן לתובעת מעל סכום זה.

1. העובדה שהצדדים ויתרו על מגורים משותפים, אין בה כדי לשלול את מעמדם של השניים. הפסיקה הכירה בבני זוג כידועים בציבור אף ללא מגורים משותפים (תיק תמ"ש (ת"א) 35924/99 פלונית נ' אלמונים מפי כב' השופט שוחט - ניתן ביום 14.5.06 - פורסם במאגרים האלקטרוניים) וכן עב"ל 1169/01 אורה אביטל נ' המל"ל – ניתן ביום 10.5.04 – פורסם במאגרים האלקטרוניים).
2. ברי אם כן כי בשל הנסיבות הטרגיות שבהן היה על התובעת לגדל את נכדה והמרחק בין המנוח לתובעת, הם לא נפגשו יום יום אלא פעם בשבוע ובילו סופי שבוע יחדיו. מעדותה של התובעת עלה כי אכן בני הזוג נפגשו פעם בשבוע והיא נשארה ללון אצלו.
3. הנתבעת מנסה למצוא סתירות בגרסותיה של התובעת לעניין מספר הפעמים בשבוע שבו נפגשו בני הזוג אולם ברור כי זה לא נעשה על פי יום קבוע או סופ"ש אלא שהם נפגשו מספר פעמים בשבוע (כולל סופ"ש).
4. לא הוכח כי התובעת לא ביקרה את המנוח בעת שהיה מאושפז (מעבר לאמירותיהן של בנותיו של המנוח כי התובעת מיעטה להגיע לביה"ח). התובעת ביקרה את המנוח בבית החולים והייתה עמו ביומו האחרון.
5. למעלה מן הצורך נציין כי אף ממילות התקנון עולה כי נדרשים מגורים משותפים במשך שנתיים ברציפות עד ליום פטירת הפנסיונר. לא נכתב כי השנתיים אמורות להיות בסמוך לפטירה.

סוף דבר

1. התובעת והמנוח התגורר יחדיו וניהלו משק בית משותף במשך 13 שנים. מחוסר ברירה, התובעת עברה להתגורר בבת-ים על מנת לגדל את נכדה התינוק לאחר שאימו נפלה לתרדמת. המנוח והתובעת המשיכו לשמור על קשר זוגי ועל השיתוף ביניהם ומעמדם כידועים בציבור לא פסק.
2. התביעה מתקבלת.
3. הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.
4. זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום,‏ א' אלול תשע"ח (‏12 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.