בפני בקשה להארכת פסילה מנהלית עד תום ההליכים המשפטיים כנגד המשיב, על פי סעיף 47 (ט) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961.

ביום 27.11.15, ניתן כנגד המשיב צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בהקשר לדו"ח משטרה מספר 21210018186, כאשר בהמשך, הוגש כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לאחר שבגופו נמצאו 590 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף, בבדיקה שנערכה לו במכשיר "ינשוף".

הפסילה הוארכה מעת לעת בהסכמת ב"כ המשיב והיום, טענו הצדדים לבקשה, כאשר ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ואף הסכים כי פסילתו של המשיב תוארך עד לתום ההליכים בעניינו, רק ביקש כי בית המשפט יקצוב את משך הפסילה ל-6 חודשים, ממועד תחילת הפסילה המנהלית, על פי החוק וההלכה הנוהגת.

דיון והכרעה

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיומן של ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המשיב, ושנית, הקביעה האם יש בהמשך נהיגתו של המשיב כדי לסכן את שלום הציבור.

ראיות לכאורה

כאמור עליל, לא חלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה ולאחר שעיינתי בתיק המשטרה אני קובעת כי יש בידי המבקשת ראיות לכאורה ואף למעלה מזה, להוכחת המיוחס למשיב, ביניהן – דו"ח הזמנה לדין, טופס הודעה לנאשם, דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות, מזכר, כשלוןן חלקי במבחני הביצוע, פלטי בדיקת ה"ינשוף" ואף דברי המשיב עצמו, שהודה בשתיית כוסית וודקה עובר לנהיגה.

מסוכנות

מסוכנותו של המשיב נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברו.

 בבש"פ 513/88 מדינת ישראל נגד רז גוליו, קובע כבוד השופט מלץ:

"השאלה המרכזית במקרים כגון אלה היא, האם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את בטחון הציבור בדרכים. על אלה ניתן ללמוד משני מקורות: התנהגותו של הנהג בתאונה הנדונה, והתנהגותו בדרכים בדרך כלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעותיו הקודמות".

המשיב נוהג משנת 2005 ולחובתו 15 הרשעות קודמות, ביניהן עבירה של נהיגה בזמן פסילה משנת 2009, עבירה של נהיגה בשכרות משנת 2008, עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים משנת 2007.

לא ייתכן חולק כי מדובר בעבר תעבורתי מכביד וכי מדובר במי שנוהג לשלב, מעת לעת , בין אלכוהול לנהיגה.

מסוכנות המשיב נלמדת גם מהעבירה המיוחסת לו, אשר בהקשר לה נאמר בבש"פ 10865/06, ישעיהו נגד מדינת ישראל, על ידי כבוד הש' לוי:

"לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום- יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".

בבש"פ 6085/10 בן שטרית נגד מדינת ישראל, קבעה כבוד הש' פרוקצ'יה: "סמכות פסילת רישיון נהיגה למשך תקופת הליכי המשפט נועדה לשמש אמצעי, בין אמצעים שונים, למלחמה בתאונות הדרכים והקטל בכבישים, הפוגעים לאורך שנים בחייהם ובשלומם של בני הציבור. הסיכונים האורבים לציבור מנהיגה רשלנית ופרועה בכביש, ובמיוחד מנהיגה במצב של שכרות, מחייבים עשיית שימוש במלוא האמצעים שהחוק נותן בידי הרשויות על מנת למנוע בעוד מועד מימושם של סיכונים ממשיים לשלום הציבור, בין היתר, בדרך של הגבלת נהיגה של נהגים שמסוכנותם מדברת בעד עצמה".

בב"ש 92071/08 קוזיאל נגד מדינת ישראל, נאמר:

תכלית הפסילה המנהלית היא לאיין מסוכנות של מי שהיה מעורב בביצוע עבירה חמורה על פקודת התעבורה ותקנותיה, ונהיגה בשכרות הינה אחת העבירות החמורות בפקודת התעבורה.

"מי שמתיר לעצמו לנהוג במצב כזה (שיכרות – י.א.) מעיד על עצמו שנהיגתו מסכנת את הציבור" (ראו: בש"פ 6406/04 איסוג ספנייב נ' מ"י (לא פורסם); וכן ע"פ 5002/99 בן איסק נ' מ"י, (פ"ד מט(4) 163)".

"כאמור, הטעם העומד ביסוד הפסילה המנהלית הוא כפול: בראש ובראשונה, העברת מסר הרתעתי לציבור והשנייה, טיפול מיידי במסוכנות של הנהג אשר חטא בביצוע העבירה".

בע"ח 17389-05-14 פירו נ' מדינת ישראל, קבע כב' השופט מודריק:

כי "נהג הנוטל הגה לידיו, לאחר ששתה אלכוהול בכמות העולה על המידה המינימלית המותרת, מסכן בזדון ובעיניים פקוחות את הבריות. כאשר מתברר שיש ראיות לכאורה כנגד נהג כזה, אין זה ראוי להניח בידו לשוב ולנהוג, כל עוד משפטו מתקיים".

המחוקק הביע דעתו לגבי המסוכנות הנשקפת מעבירה של נהיגה בשכרות, בעונש החובה שקבע בצידה.

מכאן אנו למדים כי הן המחוקק והן בית המשפט העליון, רואים בעבירת השכרות עבירה המהווה סיכון של ממש לציבור עוברי הדרך ומצדיקה הרחקת הנהג מהכביש, גם טרם הרשעתו.

באשר למשך הפסילה, הרי שסעיף 50 (ב) לפקודת התעבורה, מורה:" עברו ששה חדשים מיום שנפסל בעל רישיון לפי הסעיפים 46 או 47 ולא ניתן פסק דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל – בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת".

לא תיתכן מחלוקת כי לבית המשפט סמכות, אם מצא לנכון לעשות כן, להורות על פסילה לתקופה ארוכה יותר מ- 6חודשים ובנסיבות המקרה שבפני, נוכח הישנות העבירה, אני סבורה כי יש לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשך נהיגתו של המשיב, על ידי פסילה לתקופה ממושכת, גם בשלב זה.

מכל האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה על הארכת פסילתו המנהלית של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו וקוצבת את משך הפסילה לתקופה של 12 חודשים ממועד תחילת הפסילה המנהלית.

בתום התקופה, אם לא יסתיימו ההליכים בעניינו של המשיב, תוכל המבקשת לעתור להארכה נוספת של הפסילה המנהלית.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"א שבט תשע"ו, 31 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.