בפני בקשת רשות ערעור (המוגשת במעמד צד אחד) על החלטת כב' הרשמת הבכירה י. אונגר ביטון), אשר דחתה בקשה למתן צו עיקול במעמד צד אחד כנגד המשיב.

הטעם לדחיית הבקשה, כעולה מנימוקי בימ"ש קמא, הוא העדר ראיות לכאורה "בדבר חשש להיעדר יכולת לעמוד בחוב הפסוק", וכן העובדה כי מדובר במשיב (נתבע) המנהל בית חולים, והשלכות העיקולים על מעמדו ככזה.

לא מצאתי להתערב בשלב זה בשיקולי בית משפט קמא לגופם, ואולם אני סבורה כי בדחיית הבקשה במעמד צד אחד, אין כדי לסתום את הגולל על בקשת העיקול.

המבקשת מציעה כי הדיון בבקשת רשות הערעור יתקיים במעמד שני הצדדים, וכי אין חשש להברחת נכסים (ר' הפסקה השניה לכותרת הבקשה, כלשון המבקשת "מה גם שאין מדובר בחשש להברחת נכסים"). אני סבורה כי בנסיבות העניין היה על בימ"ש קמא – לאחר שדחה את הבקשה במעמד צד אחד- לקבוע דיון במעמד שני הצדדים, על פי סמכותו בהתאם לתקנה 366(ב) סיפא לתקסד"א.

ודוק, אין מדובר בדרישת תשלום ראשונה של המבקשת כנגד המשיבה, וקיימים בין הצדדים הסכמים להסדרי חוב בגין פיגורים קודמים. אמנם, כאמור, בהחלטת בימ"ש קמא, המשיבה עומדת בהסדרים אלה, ואולם, מאידך, לכאורה נוצרים מפעם לפעם פיגורים נוספים.

כאמור, בנסיבות אלה, וכאשר מדובר בעיקול נכסים אשר אליבא המבקשת אין חשש להברחתם, היה על בית משפט קמא לזמן את הצדדים לדיון בפניו, ואין זה מן הראוי כי דיון כאמור יערך לראשונה בפני ערכאת הערעור.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת במובן זה שאני מורה לבימ"ש קמא לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה למתן צו עיקול, וזאת בתוך 7 ימים מהיום.

הבקשה למתן סעד זמני בערעור- נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ו כסלו תשע"ו, 08 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.