בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים לממש ערבות בנקאית אוטונומית על סך 150,000 ₪.

רקע כללי

1. המבקשות התקשרו ביניהן בהסכם לשם בניית פרויקט של דירות יוקרה מעל מבנה ישן המיועד לשימור, המכיל, בין היתר, מספר חנויות (להלן: "הנכס").
2. המשיב 1 (להלן: "המשיב") החזיק בשכירות בלתי מוגנת באחת החנויות שנמצאות בנכס (להלן: "החנות").
3. לצורך ביצוע פרויקט הבניה היה צריך לפנות את החנות. לצורך כך נחתם בין המבקשות לבין המשיב הסכם המסדיר את יציאתו של המשיב מהחנות, לצורך ביצוע העבודות, והחזרת החזקה אליו אחרי סיומן.

בהתאם להסכם, סוכם כי ישולם למשיב פיצוי לתקופת העבודות כדלקמן: בגין 3 חודשי העבודה הראשונים ישולמו למשיב 15,000 ₪ לכל חודש, ופיצוי חד פעמי על אחסון והובלה בסך 2,500 ₪; אם העבודות לא יסתיימו בתוך 3 חודשים, ישולם למשיב בגין החודש הרביעי סך של 20,000 ₪; לאחר מכן בגין החודש החמישי סך של 25,000 ₪ ובגין החודש השישי סך של 30,000 ₪.

כן סוכם כי אם החנות לא תימסר בתום 6 חודשים, יהיה המשיב רשאי לחלט את ערבות בנקאית על סך 150,000 ש"ח שנמסרה לו לפי סעיף 12 להסכם, במלואה, וללא כל הוכחת נזק נוסף (ראו: סעיף 4 להסכם, נספח ד' לבקשה).

בנוסף לכך נקבע בסעיף 13 להסכם כי: "היה והחברות יפרו הוראה כלשהי מהוראות החוזה הפרה יסודית, יהיה השוכר רשאי, לפי שיקול דעתו, להציג את הערבות הבנקאית לפירעון, כולה או חלקה (לפי בחירתו), וזאת מבלי לגרוע מכל סעד ו/או כל זכות המוקנית לשוכר על פי ההסכם ו/או על פי כל דין".

1. החנות נמסרה על ידי המשיב למבקשות ביום 27/7/2015. במעמד המסירה הועברו למשיב שיקים בגין הפיצויים המוסכמים, וכן ערבות בנקאית, בהתאם לסעיף 12 להסכם.

לטענת המבקשות, הן השלימו את עבודות הבנייה בסוף חודש אוקטובר, אולם המשיב סירב לשתף איתן פעולה על מנת להחזיר לו את החנות במצבה הקודם; בחודש נובמבר 2015 הן פנו אל המשיב בכתב, על מנת למסור לידיו את החנות בחזרה, אולם הוא סירב בטענה שהעבודות בחנות לא הושלמו על פי ההסכם; בעקבות כך, המבקשות החזירו את החזקה בחנות לבעלים ביום 22/11/2015; המשיב בתורו הגיש את הערבות הבנקאית מושא הבקשה למימוש ביום 23/12/2015. מכאן הבקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב מימוש הערבות הבנקאית.

תמצית טענות המבקשות

1. לטענת המבקשות, הערבות הבנקאית הוצאה מהן במרמה ובהסתמך על מצג שווא של המשיב, שלפיו הוא אמור להחזיק בנכס עד ליום 31/12/2016, בעוד שבפועל השכירות לא הוארכה לשנה נוספת; מטרת הערבות היתה פיצוי בגין איחור במסירה בתקופת השכירות בעוד שמתברר כי המשיב לא ישהה בנכס בשנת 2016.
2. המבקשות ממשיכות וטוענות כי, הפניה למימוש הערבות נגועה בחוסר תום לב קיצוני, שכן המשיב הוא שסיכל את מסירת החנות לידיו, מתוך מטרה לממש את הערבות; המשיב נהנה מסכומי עתק מידי חודש וכעת עיניו נשואות גם לערבות הבנקאית בסך 150,000 ₪, למרות שחזקתו בחנות ממילא הסתיימה בחודש זה; הגשת הבקשה למימוש הערבות מנוגדת באופן גמור להסכם שנחתם בין המבקשות לבין המשיב; שכן, בהתאם לסעיף 4 (ה) להסכם, מימוש הערבות יכול להיעשות רק אם ישנו איחור של למעלה מ 6 חודשים במסירת החנות, מועד שלא חלף עד כה.
3. עוד נטען על ידי המבקשות כי, הן לא הפרו את ההסכם הפרה יסודית, ולכן אין תחולה לסעיף 13 להסכם, והמשיב אינו זכאי לממש את הערבות הבנקאית; המבקשות מכחישות כל איחור במסירת החנות למשיב; לטענתן, גם אם היה איחור כזה, הרי אין מדובר בהפרה יסודית, אלא ההיפך, שכן ההסכם צפה איחור כזה ונקב בתג מחיר בגינו - פיצוי מוסכם בגין כל חודש של איחור;

אין כל פרופורציה בין גודל ההפרה הנטענת על ידי המשיב, לבין סכום הערבות בסך 150,000 ₪, וזאת גם לנוכח הפיצויים החודשיים שהמשיב קיבל בגין מסירת החזקה למבקשות; מימוש הערבות יגרום למבקשות נזקים עצומים, יפגע באובליגו שלהן, בדירוג האשראי שלהן ובשמן הטוב.

תמצית טענות המשיב

1. לטענת המשיב, על פי הפסיקה, הערבות האוטונומית עומדת מעל עסקת היסוד ומעל כל טענה שיכולה להיטען בקשר אליה; אין להתייחס ואין לדון בכל תנאי הקשור לעסקת היסוד, לרבות התנאים הקבועים בהסכם לעניין מימוש הערבות הבנקאית, אלא אך ורק לתנאים הקבועים בערבות הבנקאית.
2. המשיב ממשיך וטוען כי, המבקשות הציגו בפניו מצג שווא על פיו - בסיום העבודות תשוב החנות לקדמותה ואף תיראה טוב יותר מכפי שנראתה ערב השיפוצים, וכי המשיב יוכל להמשיך ולקיים את עסקו בחנות בסיום העבודות, ללא כל שינוי; ואולם, עם סיום העבודות, המבקשות לא עמדו בהתחייבויותיהן למשיב, הפרו את החוזה ברגל גסה וגרמו למשיב נזקים כלכליים עצומים, תוך פגיעה במוניטין ובשם שרכש במשך השנים.
3. המשיב ממשיך וטוען כי, ביום 19/11/2015 פנו אליו המבקשות והזמינו אותו לקבל את החנות המוכנה למסירה, אולם בפועל לא ניתן היה לבצע כל מסירה של החנות נוכח הליקויים הרבים שנתגלו בה, ולכן הוא הודיע למבקשות במכתב של בא כוחו, כי המסירה בוצעה שלא כדין, תוך פירוט הליקויים הרבים שנמצאו בנכס, לרבות נוכחות פועלים של המבקשות אשר עבדו במקום, עבודות החזית, העמודים שנבנו על ידי המבקשות הוצבו בתוך חלל הגלריה ולא רק בקיר גב הגלריה; העבודות בחזית המבנה והגלריה לא הושלמו ולא הסתיימו; רטיבות בקירות ועל הוויטרינה מבפנים; אי-בניית קירות הגבס בגלריה כפי שהיו; קוצי ברזל באורך של כ- 20 ס"מ יוצאים מהקיר שמעל הוויטרינה לכל אורך קשת הוויטרינה ושורה נוספת של ליקויים, כמפורט בסעיף 44 לתגובת המשיב.

המשיב ממשיך וטוען כי, חרף פניותיו אל המבקשות לתיקון הליקויים, הן לא הביעו כל נכונות לתקן את ההפרות, או לבצע את התיקונים הנדרשים, על מנת לעמוד בתנאי המסירה.

1. עוד נטען על ידי המשיב כי, מסירת החנות לבעלים, מר דוד הילל, אינה מהווה מסירה על פי ההסכם.
2. המשיב אף טוען כי, המבקשות הפרו את ההסכם כאשר ביטלו את ההמחאה הרביעית שאמורה היתה להיפרע ביום 27/11/2015, ובגין כך לבד הוא היה זכאי לממש את הערבות הבנקאית.
3. המשיב ממשיך וטוען כי, אין בסיס לטענת המבקשות כי הוא הציג בפניהם מצג שווא לפיו הוא ישהה בנכס עד ליום 31/12/2016; הערבות הבנקאית לא ניתנה בשל כך, אלא כתנאי לביצוע העבודות ולמסירת הנכס בהתאם לקבוע בהסכם; ממילא העבודות היו אמורות להסתיים לפני שנת 2016 והמבקשות בעצמן טוענות שהעבודות הסתיימו בשנת 2015; מכאן שאין קשר בין מתן הערבות הבנקאית לשאלה אם המשיב ישהה בנכס בשנת 2016.

המשיב ממשיך וטוען כי, הוא התכוון וציפה להישאר בנכס גם בשנת 2016 ובשנים נוספות רבות; בחודש אוקטובר 2015 העביר אליו בעל הנכס, כמו בשנה שלפניה, נספח לחוזה השכירות, על מנת להמשיך את תוקף הסכם השכירות לתקופה נוספת בשנת 2016, אך הוא לא הסכים לכך לנוכח העבודות שבוצעו על ידי המבקשות.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
2. בהתאם לתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א") על המבקש סעד זמני "לשכנע את בית המשפט על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה".

על פי הפסיקה, בשלב הדיון בסעד הזמני, הערכת סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, בשים לב לחומר הראיות שהניחו הצדדים לפני בית המשפט; מדובר בהליך מקדמי באופיו, שבו נבחנות ראיות וטענות הצדדים במבט על, לשם הכרעה בסעד הזמני, מבלי שבית המשפט מבטא עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית (ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פד"י לח(4) 105, 108).

עניין נוסף שבית המשפט שוקל שעה שבא להחליט בבקשה לסעד זמני הינו מאזן הנוחות, שלפיו נערכת בחינה השוואתית של: "הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר". בתקנה 362 (ב)(1) לתקנות סד"א נקבע כי קיים יחס גומלין בין הזכות לכאורה לבין מאזן הנוחות. היינו, ככל שסיכויי התביעה טובים יותר, כך מתמתנת הדרישה בעניין מאזן הנוחות ולהיפך (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פד"י נו (1), 529; רע"א 10066/04 נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז בע"מ, פד"י נט (4) 700).

אשר לסיכויי התביעה

1. דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים שמדובר בערבות אוטונומית. הדבר עולה מלשון הערבות, אשר קובעת כי הבנק ישלם למשיב כל סכום שיידרש על ידו עד לגובה סכום הערבות " ..מבלי שתהיה עליכם חובה לבסס את דרישתם ו/או לדרוש תחילה את התשלום מאת החייב".
2. על פי הפסיקה, טענות חוזיות הנוגעות לעסקת היסוד אין בהן די כדי למנוע מימושה של הערבות הבנקאית, משום שבכך יהיה כדי לרוקן מתוכן את עיקרון העצמאות ואי-התלות של הערבות מעסקת היסוד (ראו: רע"א 6513/14 ש.י. גיל פרויקטים בע"מ נ' דולב ומוצרי פלסטיק; רע"א 2502/13 האחים שגראווי נ' גינדי החזקות.

עם זאת, הכירה הפסיקה בחריגים לעצמאותה של הערבות, שבהם ייאסר מימוש ערבות אוטונומית בידי מוטב, כאשר זה נגוע במרמה וחוסר תום לב, או אי-הגינות בולטים (ראו: רע"א 1084/04 פרירון חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ' לוקי בניה ופיתוח בע"מ פד"י נח(5) פסקה 4; עניין ש.י. גיל הנ"ל הנ"ל.

1. במקרה שלנו, סבורני כי אמנם המחלוקת שבין הצדדים סביב ביצוע ההסכם ומסירת החזקה בחנות למשיב נוגעות לעסקת היסוד, שאין בהן כשלעצמן כדי להביא לעיכוב מימוש הערבות האוטונומית; ואולם, כאשר מצרפים לטענות בנוגע לעסקת היסוד את העובדה בדבר סיום הסכם השכירות והחזקה של המשיב בחנות בסוף שנת 2015, סבורני כי יש בדבר לכאורה כדי לבסס נסיבות מיוחדות בדבר חוסר תום לב ואי-הגינות בולטים במימוש הערבות הבנקאית; שכן, לכאורה הסדר הפיצויים שנקבע בהסכם בין הצדדים לרבות הערבות הבנקאית, נועד כדי לפצות את המשיב בגין חזקתו בחנות, כאשר לכאורה הפיצויים החודשיים השוטפים מיועדים לפיצוי בגין החזקה השוטפת, בעוד שהפיצוי הקבוע בערבות הבנקאית נועד לפיצוי בגין הפרת ההסכם, ובעיקר אי-מסירתו בתום 6 חודשים, היינו החזקה העתידית של המשיב.
2. סבורני כי לכאורה יש בסיס לטענת המבקשות שלפיה, נקודת ההנחה של הצדדים בהסכם הייתה שהמשיב ממשיך להחזיק בחנות במשך שנת 2016.

מחומר הראיות עולה לכאורה כי, המשיב הודיע לרשות המקומית ותאגיד המים על הפסקת החזקה שלו בחנות בחודש אוגוסט 2015 (ראו נספח ג' לבקשה), ומכל מקום לא קיבל את הצעת הבעלים לשכור את החנות שנה נוספת, וזאת לנוכח העבודות שנעשו בנכס על ידי המבקשות, למרות שלכאורה הוא זכאי לפיצוי בגינן על פי הסכם ההתקשרות עם המבקשות; הסכם השכירות הופסק והחזקה בחנות הוחזרה לידי הבעלים, וכך למעשה לכאורה, לנוכח טענות המשיב, המבקשות יהיו חשופות לכפל פיצוי, הן למשיב על פי הערבות הבנקאית והן לבעלים בתור בעל החזקה בפועל בחנות.

אשר למאזן הנוחות

1. כאמור, לטענת המבקשות, מימוש הערבות יגרום לפגיעה במסגרת האשראי שלהן ובשמן הטוב; מנגד, המשיב טוען כי נגרמו לו נזקים והפסדים גדולים עקב הפרות המבקשות.
2. סבורני כי בנסיבות המקרה, ניתן לאזן בין האינטרסים של הצדדים על ידי הארכת תוקף הערבות הבנקאית במשך שנה, בתקווה שעד אז תתברר התביעה העיקרית וכך אני מחליט.
3. לנוכח כל האמור, ניתן בזאת צו זמני האוסר על המשיבים לממש את הערבות הבנקאית מושא הבקשה, וזאת כפוף להארכת תוקף הערבות הבנקאית, או הוצאת ערבות בנקאית אוטונומית חדשה, בנוסח הערבות הקיימת, שתעמוד בתוקף עד ליום 1/3/2017.

ככל שההליך העיקרי לא יסתיים עד לאותו מועד, כל צד יהיה רשאי להגיש בקשה מתאימה, שתוכרע בהתאם לנסיבות שיהיו קיימות באותו מועד, לנוכח ההתפתחות בהליך.

1. הוצאות הליך זה תעמודנה על 10,000 ₪ והן תשולמנה בהתאם לתוצאה הסופית בתיק העיקרי.

ניתנה היום, י' טבת תשע"ו, 22 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.