התביעה

בפניי תביעת התובע לפיצוי בגין נזק רכוש לרכבו. בעת שנסע התובע בדרך בר יהודה בנשר, שבתחום שיפוט הנתבעת, נכנס עם אחד מגלגלי רכבו לתוך בור, שנפער בכביש, וכתוצאה מכך נגרם נזק לחישוק הגלגל ולצמיג. התובע לא צירף חוות דעת שמאי, אלא קבלות עבור יישור החישוק, פירוק, הרכבה ואיזון בסך 600 ₪ מיום 7/7/15 ובסך 1,100 ₪ בגין צמיג חדש, כיוון פרונט, איזון פירוק והרכבה מיום 14/7/15. התובע צירף גם חשבונית מס עבור סט ג'נטים וצמיגים בסך 4,095 ₪ מיום 12/10/15, והסכם מכירת הרכב לסוחר מכוניות ביום 22/10/15, אישור על קבלתו למלאי למכירה ביום 15/10/15 והעברת בעלות לרוכש, מר מזרחי, ביום 23/10/15. התובע טען כי לצורך מכירת הרכב נאלץ להחליף את ארבעת הצמיגים והג'נטים, כי הדבר בוצע על חשבון סוחר הרכב, וקוזז מהמחיר שקיבל עבור הרכב. התובע גם פנה לנתבעת החל מיום 8/7/15 פעמיים בדרישה להשתתפות בהוצאות תיקון רכבו בסך 2,150 ₪, אך נדחה.

ההגנה

הנתבעת טענה טענת סף שאין מקום להגשת התביעה משום שהתובע תובע בשמה של חברה העונה לשם "ביי-א-קאר פרימיום בע"מ", לפי החשבונית שצורפה לכתב תביעתו של התובע.

הנתבעת טענה שלא הוצגה חוות דעת שמאי מטעמו של התובע, ומכחישה את גובה הנזק שלטענתה הינו מופרז ושהתובע לא הקטין את נזקיו. נטען שהנזק שנגרם לרכב התובע נבע מרשלנותו בעת נהיגתו בכביש, וכי הנתבעת אינה אחראית לכל מפגע שחל בשטחה לאור בלאי, שימוש המוני של משתמשי הדרך, תנאי מזג אוויר ו"כוח עליון". נטען שהכביש אומנם בלוי, אך מצבו סביר והתובע היה צריך להתאים את נהיגתו.

הנתבעת טוענת שבעת פנייתו הראשונה של התובע לנתבעת, זה דרש ממנה השתתפות בנזקיו בגובה 2,150 ₪, אך בעת הגשת התביעה זה הגדיל את דרישתו לפיצוי לאור צירוף קבלה נוספת לתשלום בסך 4,095 ₪ מיום 12.10.15.

הדיון

בדיון שנערך בפניי, הסביר התובע שלאחר האירוע, הוא תיקן את החישוק הפגוע, אך עדיין המשיכו רעידות בעת הנסיעה, מה שהביא להחלפת ארבעת הצמיגים בטרם מכירתו לרוכש פוטנציאלי אחר שהיה מעוניין לקנות את הרכב מסוחר הרכב. התובע ציין שניסה להקטין את נזקו בכך שרכש צמיגים חלופיים מסוג סיני, והחזיר שלושה צמיגי דנלופ תקינים, שהחליף אך כחודש לפני המקרה. התובע הציג תמונות של הכביש ושל הגלגל (ת/1).

נציג הנתבעת טען שהתובע הודיע על המפגע בכביש רק לאחר 4 ימים מקרות האירוע, וכי לא התקבל דיווח על מפגע זה לפני כן, וכי לאחר יומיים הנתבעת תיקנה את הנזק. למרות שבכתב ההגנה טענה התובעת כי היא מבקשת פרטים נוספים ומדוייקים בקשר למקום הבור, בדיון הציגה תמונה ברורה של הבור, שקיבלה מהתובע (נ/1), ודו"ח מוקד, שבו הוצגה פנייתו של התובע בדבר הליקוי שבכביש ביום 5/7/15, נכתב שה"בור בכביש" תוקן בזמן סביר והטיפול בתלונה הסתיים ביום 8/7/15 (נ/2). נטען שלא ברור מדוע הוחלפו 4 צמיגים כאשר רק צמיג אחד נפגע, וכאשר חודש לפני כן הוחלפו ארבעה צמיגים חדשים ע"י התובע, ולא הוצגה קבלה בעבור החלפת כל ארבעת הצמיגים.

לתובע ניתנה הזדמנות להשלים ראיות לאחר הדיון והוא הגיש מכתב מאת "אוטו קיט" על החלפת ג'נטים וצמיגים לרכב התובע ביום 12/10/15 ואת הסכם קניית הרכב ע"י סוחר הרכב "ביי א-קאר" מיום 22/0/15.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי בי הדין, אני מחליטה לקבלת את התביעה בחלקה.

אני דוחה את העתירה למחיקה על הסף, לאור הוכחת הקשר של התובע לרכב, העברתו לסוחר הרכב למכירה, ציון שמו בחלק מהקבלות ובטופס העברת הבעלות.

עם זאת אני דוחה את טענתו לפיה החליף ברכב ארבעה צמיגים וחישוקים. החשבונית ע"ש סוחר הרכב מיום 12/10/15 אינה נושאת מס' רכב, וסוחר הרכב טוען במכתב, שצורף לכתב התביעה, כי רכב התובע הוכנס למלאי החברה לצורך מכירתו ביום 15/10/15 והסכם הקניה הינו מיום 22/10/15. בכל מקרה אחרי רכישת הצמיגים. התובע העיד כי הינו עובד בתחום הרכב, ונראה כי נעשה עירוב בין מסמכים שונים, חלקם לא רלוונטי לנזק נשוא התביעה. אין התאמה בגרסת התובע לעניין החלפת הצמיגים, והדעת נותנת כי היה עליו לרכוש לכל היותר שני צמיגים חדשים, בהינתן כי רק חודש לפני כן החליף, לדבריו, ארבעה צמיגים איכותיים. שיקולי החברה בשיפור רכב התובע או כל רכב אחר לפני מכירתו אינם רלוונטיים לשאלת הנזק כאן.

הבור

בגרסת הנתבעת היו סתירות רבות. כך טען נציגה בדיון, לאחר הצגת תמונת הבור בניגוד לטענה בכתב התביעה, כאילו אין הנתבעת יודעת היכן הבור (סעיף 5 לכתב ההגנה), כי מדובר ב"קילוף אספלט" (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 7-8). בדו"ח המוקד, שנערך ע"י הנתבעת (נ/2) נכתב בתיאור המפגע: "בור בכביש עד 7 מ"ר 766" ובתיאור המפורט: "אחרי הפניה מהצ'ק פוסט לכיוון נשר לפני תחנת הדלק בור בכביש". גם התמונות מעידות כי המדובר בבור, גם אם לא עמוק. הנתבעת לא פירטה במסמך את הטיפול, שנעשה, ולא הציגה תמונות התיקון, שנטען.

האחריות לקרות התאונה

לשאלת חובת הזהירות המושגית נקבעה בפסיקה שעל רשות מקומית חלה חובת זהירות מושגית כלפי עוברי אורח בשטחה, כלפי המכוניות שחונות בשטחה, וכלפי רכוש פרטי בתחומה, ומכך מחויבת היא לתקינות התשתיות שבתחום שיפוטה (תא"מ (ת"א) 35227-03-14 ש. שלמה רכב בע"מ נ' עיריית רמת גן, 10.12.2016, פורסם בנבו). דברים אלו עולים גם מסעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] הקובע בסעיף קטן (3)-"תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;", וכך גם לפי סעיף 249 לפקודה הקובע בסעיף קטן (11)-" לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור";

החובה שנובעת מהוראה סטטוטורית, תוכל להקים חובת זהירות מושגית על פי דיני הנזיקין (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ואח', פ"ד לז(3) 757, 763 (1983)).

בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית, נבדק האם הבור שנפער בכביש הינו סיכון סביר או שמא בלתי סביר לפעילות אנוש מקובלת, והאם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק הספציפי שנגרם לרכב כתוצאה מהבור שנפער בכביש (תא"מ (ת"א) 43019-02-16 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עירית אור יהודה, 26.12.2016, פורסם בנבו).

האירוע קרה בחודש יולי, קרי בקיץ, אין גשמים, ולא הוסבר מה גרם לבור. התובע טען כי מדובר בעבודות בכביש, אך אין סימון של עבודות, המתבצעות שם. לא מדובר ב"כוח עליון". הדבר נראה כהזנחה ואי שיפור ובדיקת התשתית במשך זמן רב. הנתבעת לא הוכיחה כי לא נתקבלה פניה קודמת בעניין אותו בור, אך ממילא התובע טען בחקירה הנגדית כי הבור לא היה קיים יום לפני כן, כשנסע במקום (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 15-20).

כשם שלא מצופה מהולכי רגל שיסתכלו בעקביות על המדרכה שעליה הם הולכים, בניסיון להימנע מנפילה או היתקלות במכשול, במטרה לאתר מפגע, ולהימנע ממנו (ת"א (רמלה) 2711/05 רות צופי נ' עיריית תל אביב, 18.6.2007, פורסם בנבו), כך גם הנהג הסביר לא יכול לצפות ולא אמור לצפות שכל רגע ורגע בנסיעתו בכביש יכול הוא לפגוש במפגע ומכאן שעיניו יצטרכו להיות מושפלות אל הכביש שלפניו לאיתור בורות ומפגעים בדרך, במקום לעסוק בבחינת מכלול התנועה והדרך מסביבו.

יפים דברי ביהמ"ש בעניין ת"א (אשדוד) 2161-02-13 מרסל ויצמן נ' עיריית אשדוד, 1.12.2016, פורסם בנבו: "משעה שתחזוקת הכביש בוצעה באופן לקוי, כזה שאיפשר קיומה של מגרעת אספלט באופן שנוצר בור בין הכביש למדרכה, יש לקבוע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כרשות מקומית וכמחזיקת המקרקעין. ויודגש שוב, כי אין המדובר בחריץ שנוצר בכביש, אלא בבור, כעולה מן התמונות שצורפו".

מאחר והתובע ונציג הנתבעת לא ידעו לומר ממה נוצר הבור בכביש, אני קובעת כי בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], על הנתבעת, כרשות שיש לה שליטה מלאה על הדרכים שברשותה, הראיה שלא התרשלה. הנתבעת לא הרימה נטל זה, ולא הציגה ראיות לפעולות סבירות או כלשהן, שנקטה על מנת למנוע היווצרות בורות, שהסיכון בהם סביר בנסיבות. (ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, 15.7.2013, פורסם בנבו).

בתא"מ 43019-02-16 איילון נ' עירית אור יהודה הנ"ל נקבע:

"...הנתבעת לא צירפה כל ראיה באשר לאופן טיפולה במפגעים שכאלה ברחבי העיר, לא דו"חות של מוקד הפניות העירוני או תדירות של פעילות המפקחים וסיורם בכבישים הנתונים לאחזקתה השוטפת במועד קרות האירוע. בנסיבות שכאלו, לא ניתן היה לעמוד על אופן פעילותה בהפעלת אמצעי זהירות סבירים הנתונים בידיה בהתאם למשאבים המוקצים על ידה לטובת העניין כדי למנוע סיכונים מבורות בכבישים ויתר מפגעים ברחבי העיר...".

משכך, הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה הראייתי הראיה הרובץ על כתפיה להוכיח כי נקטה באמצעים סבירים למניעת הנזק, ויש לראותה כמי שהפרה את חובת הזהירות הקונקרטית והתרשלה.

אשם תורם

מקום האירוע הינו כביש בין עירוני בשעות אחר הצהרים ערב, 18:00-18:30, עדיין לא חשוך, ובכל מקרה התובע העיד כי היה צפוף, איזור בניה, והוא נסע במהירות שבין 40-60 קמ"ש (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 21-27).

אני קובעת שהתובע התרשל בנהיגתו, לא הבחין בבור עד לאחר הפגיעה, ועוצמת הנזק מעידה גם על מהירות לא מתאימה. התובע תרם להתרחשות הנזק ועוצמתו (סעיף 68 לפקודת הנזיקין), ואני מעמידה את אחריותו על שיעור 40% מהנזק המוכח.

הנזק

כאמור לעיל בעניין החשבונית עבור ארבעה צמיגים וחישוקים, בהעדר חוות דעת שמאי, אני מקבלת רק את הנזק, שהוכח בקבלות מיום 7/7/15 ו-14/7/15. הן תואמות הגיון דברים לפיו התובע תיקן את החישוק בלבד בנסיון לחסוך בהוצאות, ולאחר מס' ימים עדיין היו רעידות ולכן נאלץ לרכוש צמיג חדש ולבצע כיוון פרונט ואיזון. אין הגיון בהמתנה מחודש יולי עד חודש אוקטובר להחלפת הגלגלים, אם הרכב עדיין סובל מרעידות, וכפי שהראיתי לעיל, המועדים ביחס למסירת הרכב לסוחר מכוניות אינם עקביים, ועדות התובע בעניין זה לא היתה אמינה עליי.

לא הוכח שווי הרכב והמחיר, שנתקבל עבורו מהחברה, ואין כל משמעות לרישומים שונים בכתב יד בעניין החלפת ארבעת הגלגלים, אשר לא ידוע מי כתב אותן. היה מקום להציג קבלה על תשלום עבור הגלגלים ע"י התובע, ולמצער מסמך עם מס' רכב, כמקובל. אחרת אין מנוס מלהסיק כי המסמכים שורבבו ללא קשר לתיק. גם הפניית הדרישה לנתבעת בסך 2,150 ₪ בלבד מחזקת את המסקנה.

אני דוחה את הטענה לפיה בהעדר חוות דעת שמאי אין לפצות את התובע, ומקבלת את הקטנת הנזק ע"י ביצוע התיקון ההכרחי לנסיעה ללא נשיאה בעלות עריכת חוות דעת לנזק כה נמוך.

הסיכום הינו כי התובע הוכיח נזק בסך מצטבר של 1,700 ₪ בלבד וזכאי לפיצוי בשיעור של 60%, קרי 1,020 ₪. הנתבעת תשלם לתובע גם את אגרת המשפט היחסית בסך 50 ₪, ולאור הפער בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, אני קובעת כי מלבד זאת ישא כל צד בהוצאותיו.

סך הכל סכום פסק הדין לסילוק התביעה, 1,070 ₪, ישולם תוך 30 יום ממסירת פסק הדין.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי הוא 15 יום מיום מסירת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ז, 21 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.