ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ מיטל דלל-אינשטיין מיום 23/11/15, שלפיה נדחתה טענת "פרעתי" שטענה המערערת.

לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש לבית המשפט הגעת לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור, וכך אני מורה.

כללי

1. המערערת הגישה לבית המשפט בתל-אביב (ת"א 42102-06-11) בקשה בדרך של טען ביניים על מנת שבית המשפט יורה למי עליה לשלם את דמי השכירות בגין הנכס שהיא מחזיקה ומנהלת בו את עסקה - האם למשכיר, שעמו ערכה המערערת הסכם שכירות, האם לטוענים נוספים שצורפו לטען הביניים, או שמא למשיבה, הבעלים הרשום של המקרקעין. ביום 9/7/12 ניתן פסק דין הקובע כי המשיבה היא הזכאית לדמי השכירות (פסק הדין בטען הביניים או פסק הדין). המערערת לא ערערה על פסק הדין ואולם המשכיר ערער עליו (וכך גם שני טוענים אחרים). הערעור נדחה ופסק הדין הפך חלוט (ע"א (ת"א) 23253-10-12 ניתן ביום 3/11/14).
2. לבקשת המשיבה ובהמשך לפסק הדין, נחתמה פסיקתא מיום 27/2/13, שלפיה חוייבה המערערת (החייבת) לשלם למשיבה (הזוכה), סך של 143,500 בצירוף מע"מ; הם דמי השכירות בגין 14 חודשים ממועד הגשת התובענה ועד למתן פסק הדין (יוני 2011-יולי 2012), בניכוי דמי השכירות ששולמו עבור חודשים יוני-יולי 2012, ובתוספת ה"ה וריבית כדין ממועד שניתן פסק הדין (הפסיקתא).
   הפסיקתא צורפה בנספח ב' לערעור.
   בקשת המשיבה למתן פסיקתא צורפה בנספח ג' לערעור.
3. ביום 16/5/13 פתחה המשיבה תיק הוצל"פ לביצוע הפסיקתא. המערערת הגישה התנגדות מיום 7/8/13 בטענת "פרעתי". לטענתה, שילמה למשיבה את סכום החוב לפי הפסיקתא אף עוד בטרם נחתמה ובטרם נפתח תיק ההוצל"פ.
4. אין חולק כי לאחר שניתן פסק הדין ונכון למועד חתימת הפסיקתא, שילמה המערערת למשיבה סך של 185,012 ₪, סכום העולה על הסכום הנקוב בפסיקתא (ראו גם ס' 7 לפרק הדיון בהחלטת הרשמת); וכי נכון למועד הגשת הסיכומים בתיק ההוצל"פ שילמה סכומים נוספים ובסך הכל, שילמה המערערת למשיבה, סכום של למעלה מ- 300,000 ₪. המחלוקת היא בשאלה האם התשלומים ששולמו על ידי המערערת למשיבה, שולמו על חשבון החוב הפסוק.
5. לטענת המשיבה, הסכום ששולם החל מספטמבר 2012, בסך של 185,012 ₪ שולם ברובו בגין דמי שכירות שוטפים החל ממועד פסק הדין ואילך, ולא ע"ח החוב הפסוק, למעט דמי השכירות עבור יוני-יולי 2012. בעת התשלום ביקש מנהל המערערת מנציג המבקשת לשלם את דמי השכירות לחודשים יוני-יולי 2012. סכומים אלה הופחתו מראש בחשבון הפסיקתא כפי שנחתמה בפברואר 2013. כן ביקש לשלם את דמי השכירות לחודש אוגוסט 2012 (שלא נכלל בתקופת הפסיקתא). מעבר לכך, כאמור, ביקש לשלם את דמי השכירות השוטפים.
6. על פי החלטת כב' הרשמת עליה הוגש הערעור שלפניי, לא עלה בידי המערערת להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח כי פרעה את החוב לפי הפסיקתא וטענת "פרעתי" נדחתה, משלא הוכיחה, כנדרש, שיש לזקוף את התשלומים שבוצעו, ע"ח החוב לפי הפסיקתא דווקא.
7. כב' הרשמת קבעה כי חומר הראיות מלמד, שהמערערת החלה בתשלום דמי שכירות למשיבה, החל מחודש יוני 2012, כפי שטוענת המשיבה, ולא ממועד הגשת טען הביניים, ביוני 2011. המערערת אף הסבירה את התנהלותה בתשלום החל מיוני 2012 בלבד, במספר גרסאות שעיקרן בטענה לקיום זכות קיזוז מטעמים שונים. עיון בספחי השיקים הראשונים ששולמו מלמד שהם נזקפו כתשלום לחודשים יוני-אוגוסט 2012. כך עולה גם מסיכום פגישה מיום 19/8/13 בין מנהל המערערת לנציגי המשיבה. ניתן ללמוד משם, כי המערערת לא משלמת את חוב דמי השכירות לפי הפסיקתא, כיוון שאלה שולמו ישירות למשכיר ומפאת קיזוזים שונים שעשתה המערערת בשל השקעות במבנה; ומנהל המערערת מציע לנציגי המשיבה לשלם כספים לתקופה שאיננה נכללת במסגרת החוב הפסוק. ועוד - העובדה שהמערערת שילמה, על דעתה, סכומים העולים על סכום החוב הפסוק, תומכת בגרסת המשיבה בנוגע לזקיפת התשלומים ע"ח החוב החל מיוני 2012 בלבד. בנסיבות כלל הראיות ועדותו של נציג המערערת ביחס לזקיפת התשלומים, שכב' הרשמת מצאה אותה סדורה ואמינה, קבעה, כי המערערת שילמה דמי שכירות ע"ח החוב החל מיוני 2012 בלבד. עוד קבעה כי, לכל הפחות, גרסת המשיבה לא נסתרה. בהינתן שתי גרסאות ביחס לזקיפת התשלומים, קיים לכל הפחות ספק באשר לביצוע הפסיקתא והתוצאה במקרה כזה היא שיש להכריע לרעת המערערת, שעליה נטל ההוכחה. יתר על כן, גם אם לא עלה בידי המשיבה להוכיח שהמערערת התכוונה לזקוף את התשלומים על חשבון דמי השכירות השוטפים ולא ע"ח החוב, אזי לכל הפחות, מדובר במקרה בו החייב (המערערת) לא הודיע בעת ביצוע התשלום לאיזה מן החיובים הוא מבקש לזקוף את התשלום ועל כן ממילא, בהתאם להוראות הדין והפסיקה, רשאית המשיבה לזקוף את התשלום כראות עיניה.

טענות הצדדים בערעור

1. לטענת המערערת, ביחסים שבינה לבין המערערת קיים רק חיוב אחד, הוא החיוב לפי הפסיקתא. מעבר לו אין למערערת כל חוב אחר כלפי המשיבה ואין כל קשר משפטי אחר בניהם. בין הצדדים אין חוזה שכירות ולא הוטל עיקול על זכויותיו של המשכיר אצל המערערת. חרף האמור לעיל, יצרה המשיבה כרטסת חיובים המייחסת למערערת חובות בגין דמי שכירות ודמי חכירה, חיוב שאין לו מקור חוקי או הסבר בתצהיריה. לטענת המערערת, כב' הרשמת כלל לא דנה בעניין זה ומכאן טעותה.
2. לטענת המערערת, שעה שהיא הוכיחה כי שילמה למשיבה את מלוא סכום החוב, הנטל הוא על המערערת להוכיח שהסכום שקיבלה אינו קשור לחוב זה או שמקורו בחיוב אחר, נטל שלשיטתה, המשיבה לא עמדה בו. לטענת המערערת, הראיות שהביאה המשיבה אינן מספיקות. הכרטסת ועדות העד מטעם המשיבה, הינן עדות מפי השמועה. גם הראיה המשלימה שהוצגה - פרוטוקול דיון 19/8/13 בו הציעה המערערת לשלם תשלומים לעירייה - אינה מצביעה על האמור. המדובר בדיון בו הציעה המערערת לשלם תשלומים בתמורה לקבלת זכויות חכירה בנכס ולצרכי פשרה. בדיון זה העד מטעם המערערת לא נכח כלל, ולא היה מקום ליתן משקל כלשהו לעדותו. יתר על כן, טענתה של המשיבה, שלפיה המערערת שילמה בהתנדבות, קרסה במהלך החקירה כשהתברר שבספח ההמחאה ע"ס 38,940 ₪ ששילמה המערערת, צויין במפורש כי יש לזקוף את התשלום על חשבון תיק ההוצל"פ (נרשם שם: "עבור תיק ההוצאה לפועל").
3. לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בהחלטת כב' הרשמת. השאלה שעמדה במוקד ההליך היא האם התשלומים ששולמו על ידי המערערת שולמו על חשבון החוב הפסוק - הא ותו לא. כב' הרשמת קבעה כי לא עלה בידי המערערת להרים את הנטל להוכיח שפרעה את מלוא החוב לפי פסק הדין החלוט, לאחר שנדרשה לכל החומר הרלוונטי בתיק ולאחר שני דיוני הוכחות. כב' הרשמת לא נתנה אמון בגרסת החייבת שלפיה יש לזקוף את התשלומים על חשבון החוב הפסוק, בעוד שאת עדותו של המצהיר מטעם העירייה מצאה אמינה וסדורה.
4. לטענת המשיבה, לקראת סיום הליך ההוכחות בפני הרשמת, הגישה המערערת ראיה חדשה ומפתיעה - ספח ההמחאה ע"ס 38,940 ₪ בו נרשם כי יש לזקוף את התשלום ע"ח תיק ההוצל"פ. המשיבה הבהירה, כי הספח מעולם לא נמסר לה, ולא מופיעה עליו חותמת "נתקבל" עם תאריך הקבלה (כפי שמופיע בספחים אחרים). כב' הרשמת קבעה כי בשים לב לכך שהחייבת לא הציגה כל גרסה באשר לנסיבות ואופן הגשתו של הספח ולכך שהמערערת ויתרה על חקירת המצהירים מטעם העירייה בעניין זה, הרי שלכל היותר נותר ספק בשאלה האם העירייה ידעה על כוונתה של המערערת לשייך את התשלום נשוא ההמחאה הספציפית לחוב הפסוק, ספק שמשמעותו שהמערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח טענת "פרעתי".
5. המשיבה דוחה את הטענות ביחס לראיותיה. העד מטעמה טיפל בגביית תשלומים מהמערערת בתוקף תפקידו כמנהל הכנסות נכסי העירייה והצהיר מידיעה אישית, כי מנהלה של המערערת הורה לו מפורשות, בעל פה ועל גבי הספח, לזקוף את התשלומים הראשונים עבור חודשים יוני 2012 ואילך בלבד. גרסתו לא נסתרה במהלך חקירתו הנגדית ומכל מקום, אין על ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות. באשר לפרוטוקול הדיון מיום 19/8/13 (סיכום הפגישה), מציינת המשיבה, כי אמנם העד מטעמה לא השתתף בישיבה, אולם מנהלה של המערערת כן השתתף בה. במהלך חקירתו, אישרר את האמירות שיוחסו לו בגדר סיכום הפגישה. בנסיבות אלה אין כל מניעה לקבל את המסמך. בנוסף, אין ממש בטענה שהמשיבה נמנעה מלהגיש תצהיר של הפקידה שחתומה על גבי ההמחאה הרלבנטית לספח המדובר. המשיבה הגישה תצהיר גם מטעם הפקידה, בו הובהר כי על פי נהלי המחלקה, כל מסמך שנמסר לנציגיה נחתם בחותמת של המחלקה עם תאריך. לא בכדי, ובניגוד לספחים אחרים שהוגשו בהליך, על הספח המדובר לא מופיעה חותמת. יתר על כן, המערערת ויתרה ביום 20/7/15 על חקירתם של יתר המצהירים (לרבות הפקידה).
6. עוד לטענת המשיבה, משלא עלה בידיה של המערערת להוכיח שפרעה את החוב הפסוק, היא מנסה לטעון שהעירייה אינה זכאית לגבות ממנה תשלומים נוספים מעבר לאותו חוב. יש לדחות טענה זו. הסוגיה הוסדרה והוכרעה במסגרת פסק הדין בטען הביניים, שכאמור קבע, כי יש לעירייה זכות לקבלת תשלום דמי השכירות מכוח היותה הבעלים הנכס. קביעה זו מהווה השתק פלוגתא אף בהליך זה.

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון ועיינתי בפרוטוקול ובחומר שהוגש לתיק, אני דוחה את הערעור.
2. בענייננו מתעורר ספק של ממש באשר לסמכותה של רשמת ההוצל"פ לדון בטענת "פרעתי" שהעלתה המערערת. כידוע, מוגבלת סמכותו של הרשם לטענות פירעון שאירעו לאחר שניתן פסק הדין. פסק הדין ניתן ביום 9/7/12 והפסיקתא נחתמה ביום 27/2/13. הפסיקתא במקרה שלפניי, איננה פסיקתא שמשקפת בלבד את הוראות פסק הדין; אלא היא גם משלימה את פסק הדין או מבהירה אותו (ראו האבחנה בהקשרים נוספים בהחלטת כב' הרשם שני בע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף מיום 10/8/10). פסק הדין ניתן, כזכור, בבקשה על דרך טען ביניים שהגישה המערערת, ונקבעה בו הוראה כללית, שלפיה לאור ההכרעה בדבר זכותה של המשיבה לקבל את דמי השכירות בהיותה הבעלים הרשום של הנכס - "המבקשת (המערערת כאן) תעביר את כספי השכירות המוחזקים בידה לידי הטוענת 2 (המשיבה כאן) ...". הפסיקתא מכמתת ומשלימה את ההוראה הכללית הנ"ל. נוכח הזמן שחלף בין פסק הדין לבין הבקשה לחתימה על הפסיקתא, אף התבקשה המשיבה להבהיר ולפרט אם שולמו סכומים ע"ח החוב. במסגרת זו ציינה המשיבה כי שולמו דמי שכירות בגין החודשים יוני-יולי 2012 בלבד ואלה נוכו מסכום חוב דמי השכירות לתקופה הרלבנטית בפסיקתא שהוגשה לחתימה. הפסיקתא נחתמה כמבוקש. זאת, לאחר שהתקבלה גם תגובת המבקשת לבקשה למתן הפסיקתא. על פניו, ככל שלטענת המערערת, היא שילמה את החוב הנקוב בפסיקתא עוד טרם לחתימתה והפסיקתא שגויה, ובשים לב למהותה ולטיבה של הפסיקתא בענייננו כאמור לעיל - עליה לטעון כנגד הפסיקתא בפני הערכאה המתאימה, בהליך הנכון ובזמן הנכון, בכפוף לכל דין; ולא בפני ר' ההוצל"פ בטענת "פרעתי" (ראו למשל רע"א 1557/06 שיפטן נ' קירשנבוים בפסקה ח לפסק הדין; רע"א 10971/05 זהבי נ' עיריית קריית ביאליק).
3. מכל מקום, לגופו של עניין, לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטת כב' הרשמת, שלפיה לא עלה בידי המערערת להוכיח כי התשלומים ששילמה שולמו לצורך פירעון החוב הפסוק. החלטת כב' הרשמת מנומקת כדבעי ומבוססת על חומר הראיות בתיק. אין מקום להתערב בממצאי העובדה שקבעה, המעוגנים היטב בחומר הראיות ובדין, לא מצאתי שנפלה טעות בניתוח המשפטי ואני מאמצת את החלטתה מטעמיה.
4. לבסוף אציין כי הרושם המתקבל מטענות הצדדים בכתב ובע"פ הוא, כי המחלוקת האמיתית ביניהם היא באשר למשמעותו של פסק הדין בטען הביניים ובין היתר, בשאלה האם מכוחו רשאית המשיבה לחייב את המערערת בחיובים נוספים שמעבר לדמי השכירות ולתקופות שלאחר פסק הדין ובשאלה האם רשאית המערערת לקזז כנגד התשלומים חיובים שונים הקשורים בשכירות. לא ניתן לברר מחלוקת זו בגדרו של ערעור זה, שהינו על החלטת כב' הרשמת בטענת "פרעתי". יתר על כן, כעולה מדברי הצדדים בדיון, המערערת פתחה בהליך נוסף בעניין זה וטענותיה בדבר העדר כל חוב אחר מעבר לחוב שלפי הפסיקתא, יתבררו לפי הצורך במסגרתו (תא 14215-12-15). אין לראות בהחלטה של כב' הרשמת או בדחיית הערעור על החלטתה משום הכרעה או קביעה, כי לגופו של עניין המשיבה זכאית לסכומים ששולמו לה (או שגבתה מהמערערת) שלא על חשבון החוב הפסוק, וטענות הצדדים בעניין זה, שמורות בכפוף לכל דין. למען הסר ספק, אם קיים, אין בכך גם כדי לקבוע כי המשיבה איננה זכאית לסכומים אלה או בכלל, בשאלת משמעותו של פסק הדין בטען הביניים (לרבות הפסיקתא) או היקף תחולתו.
5. סוף דבר, הערעור נדחה.
   המערערת תשלם למשיבה הוצאות בסך של 2,500 ₪.

ניתן היום, י"ד אדר ב' תשע"ו, 24 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.