ניתנה ביום 17 פברואר 2016

השופט אילן איטח

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר; ב"ל 34959-06-15) אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן – הוועדה) מיום 14.4.15, אשר קבעה כי אין החמרה במצבה של המבקשת.
2. המבקשת החליקה במדרגות ביום 4.7.1996 ותאונה זו הוכרה כתאונת עבודה. בדו"ח הוועדה צויין כי הפגיעה שהוכרה היא בקרסול רגל שמאל. לפי הנטען, הפגיעה היתה גם בברכיים. כך או כך, הוועדה בחנה גם את הברכיים.
3. בגין תאונה זו נקבעו למבקשת, בהחלטת דרג ראשון מיום 4.3.1998, נכויות זמניות (לפי הנטען גם בגין הברכיים) – תחילה 30% ובהמשך 10% - עד ליום 31.7.1997, ונכות צמיתה בשיעור 0% החל מיום 1.8.97. ערר שהגישה המבקשת לוועדה נדחה בהחלטתה מיום 27.10.1998.
4. בשנת 2014 הגישה המבקשת למשיב (להלן – המוסד) תביעה להחמרה. ועדה מדרג ראשון אשר דנה בתביעה להחמרה דחתה את התביעה וקבעה כי אין החמרה. המבקשת הגישה ערר על החלטה זו. לעררה צרפה חוות דעת של מומחה מטעמה – ד"ר אהרון צ'צ'יק, אשר קבע כי למבקשת נכות בשיעור של 30% בכל ברך וכי נכויות אלה הם "על רקע ניווני מתמשך. הבעיה החלה לאחר נפילה ב 1996. אינני יכול לייחס את השינויים הניווניים לנפילה באופן מלא, אך לאור העובדה כי עד לנפילה זו לא סבלה כלל מבעיות הברכיים, אני מייחס מחצית מנכות ברך שמאל לנפילה והיתרה לתהליך ניווני".
5. הוועדה התכנסה בשתי ישיבות. ביום ה- 29.1.15 נבדקה המערערת. במסגרת בדיקה זו הפנתה הוועדה לשני רישומים בתיקה הרפואי של המבקשת: האחד, משנת 1978 על חבלה בקרסול רגל שמאל; השני, מחודש 2/81 המתעד נפילה, חבלה בברך שמאל וכאבים. ביום 14.4.5 סיכמה הוועדה את מסקנותיה. הוועדה קבעה כי אין קשר סיבתי בין ההחמרה במצבה של המבקשת לבין תאונת העבודה.
6. בית הדין האזורי דחה את הערעור וקבע כי קביעת הוועדה לפיה אין לקשור בין ההחמרה במצבה של המבקשת לבין התאונה שהוכרה סבירה ומנומקת דייה. להלן עיקרי הכרעתו:
7. הוועדה מסבירה כי המצב בברכיים אינו על רקע טראומתי וכי מדובר בשינויים ניווניים שאין לקשור אותם לתאונה שהוכרה. מדובר בקביעה רפואית המסורה לשיקול דעתה של הוועדה ובית הדין לא יתערב בקביעות אלו;
8. אשר לטענה כי לא היה מקום לסטות מהחלטת קודמת משנת 1998 הקובעת קשר סיבתי - בית הדין קובע שהועדה נימקה קביעתה זו תוך התייחסות למסמכים רפואיים ולכן יצאה ידי חובתה;
9. אשר לטענת המבקשת לפיה במסמך המזכיר אירוע משנת 1978 אין כל רישום של שמה של המבקשת ולכן שגתה הוועדה כאשר נסמכה עליו – נקבע כי דין טענה זו להידחות. בית הדין ציין כי לפניו הונח המסמך הבודד ללא כל תיקה הרפואי של המבקשת, ולכן לא ניתן להסיק דבר מצורת רישום זו וכי למעשה מדובר בטענה בעלמא;
10. ממצאי הוועדה לא תאמו את ממצאיו של ד"ר צ'צ'יק שכן המסמכים שעמדו בפני הוועדה, מתייחסים אף לתקופה הקודמת את מועד התאונה שהוכרה ואילו המסמכים שעמדו בפני המומחה הינם רק ממועד האירוע ואילך. בהתאם לפסיקה, די בשוני בממצאים כדי לצאת ידי חובת הנמקה. בנוסף הוועדה התייחסה לחוות דעתו והסבירה ונימקה את הסתייגותה ממסקנותיו.
11. בית הדין קבע כי הוועדה התייחסה לממצאים ולבדיקות שהיו בפניה, נימקה את החלטתה באופן ברור.
12. עיקר טענות המבקשת בבקשה שלפני הן כדלהלן:
13. הוועדה לא עמדה בחובתה לנמק את סטייתה מהחלטת הוועדה משנת 1998 מהטעמים הבאים: על אף קביעת הוועדה כי המבקשת נפגעה בברך שמאל בשנת 1978 ובשנת 1981 אין עד לשנת 1996 (מועד התאונה) תלונות של המבקשת על כאבים בברכיים והמבקשת אך לא הופנתה לבירור הדמייתי; תלונות המבקשת החלו רק לאחר התאונה; הוועדה לא התייחסה לכך שההחמרה בברכיים אינה סימטרית.
14. הוועדה הייתה צריכה להסביר מדוע אינה מסכימה עם קביעת ד"ר צ'צ'יק אשר ייחס חלק מהמצב בברך שמאל לתאונה.
15. ביחס למסמך שבו נרשם אירוע משנת 1978 טוענת המבקשת כי מהרגע שהמבקשת הטילה ספק במהימנות המסמך היה על המשיב, אשר הביא מסמך זה בפני הוועדה, להוכיח כי מסמך זה הוא של המבקשת ולא של אדם אחר.
16. לאחר שעיינתי בבקשה ובכלל חומר התיק באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. אלה טעמיי:
17. עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי הוועדה לא שינתה או חזרה בה מהקביעה של הוועדה בשנת 1998. שכן, השאלה שהונחה לפתחה של הוועדה הפעם היתה שונה מזו שנדונה בשנת 1998. בשנת 2014 השאלה היתה האם יש קשר סיבתי בין ההחמרה בברכיים לבין התאונה. ההכרעה בשאלה זו היא בסמכות הוועדה. הוועדה הכריעה בשאלה זו בצורה מפורטת כדלקמן:

"לא הוצגו צילומים סמוך לפגיעה הציגה צילום בבגד ים משנת 1989, (7-8 שנים טרם הארוע המדובר).

בצילומים אלו לא ניתן בתמונה זו לראות בוודאות מנח הברכיים כי היא מוצגת באלכסון אך אין עדות לדפורמסיה משמעותית. קיים רישום משנת 1978 על חבלה בקרסול ובברך שמאל עם פציעה, 18 שנה טרם התאונה הנדונה באותם האיברים הנטענים.

מדובר באישה בת 67 אשר סובלת משינויים ניוונים ב 2 הברכיים יותר משמאל. השינויים התפתחו באופן הדרגתי במשך שנים רבות. לא ניתן לקשור ארוע של נקיעת קרסול שמאל לשינויים שהפתחו מה גם כי קיים רישום לאותה תקופה על שינויים בברכיים.

הסביר הוא שהתפתחו שינויים ניוונים בשתי הברכיים לא על רקע טראומתי. הארוע הנטען יתכן שגרם להחמרת מצב זמנית וכאבים, לא היתה עדות לקרע ברצועות הקרסול. התיעוד שאותם האיברים שנפגעו נפגעו גם שנים קודם יכולים להיות באותה מידה סיבה כפי שנטען על התאונה הנדונה.

הוועדה עיינה בחוות דעתו של ד"ר ציציק מ- 16/12/14 מקבלת את קביעתו כי לא ניתן לייחס את נכותה לנפילה אך אינה מקבלת את האמור כי תרומת הנפילה שווה למחצית הנכות.

התיעוד הרפואי שצויין בחוות דעתו מתחיל מתאריך החבלה ואילו הוועדה מצאה עדות לחבלה קיימת מספר שנים קודם. הוועדה בדיעה שאין לייחס את מצבה לתאונה הנדונה הוועדה דוחה את הערר וקובעת שאין החמרה הקשורה לתאונה הנדונה." (ההדגשות הוספו – א.א.).

1. מהקטע שצוטט לעיל מפרוטוקול הוועדה עולה גם כי הוועדה התייחסה לחוות דעתו של ד"ר צ'צ'יק והסבירה מדוע קביעתה שונה משלו ביחס לייחוס הנכות לתאונה. לא מצאתי כי נפל פגם בהתייחסות הוועדה לחוות הדעת. אציין שגם ד"ר צ'ציק קושר בין השינויים הניווניים בברכי המבקשת לבין נכותה, אך קובע כי הוא מייחס לתאונה מחצית הנכות בברך שמאל רק משום שעד אליה לא סבלה המבקשת מכאבים בברכיים. הוועדה לא שוכנעה לקבל מסקנה זו, נוכח סברתה כי הנכות היא תוצאה של שינויים ניווניים שאינם על רקע טראומתי. מדובר בעניין שברפואה שבית הדין לא יתערב בו.
2. המבקשת מלינה על כך שהוועדה לא התייחסה לתלונותיה הרבות על הברכיים מסמוך לאחר התאונה. אלא שענין זה נמצא בחוות דעתו של ד"ר צ'צ'יק והוועדה לא מצאה לנכון לקבל את חוות דעתו בעניין זה. אזכיר כי ממילא הוועדה בשנת 1998 לא מצאה לנכון לקבוע נכות כלשהי בגין הברכיים, הגם שבאותו מועד היו למבקשת תלונות על הברכיים.
3. אשר לטענות המבקשת בדבר המסמך המתאר אירוע משנת 1978 – ראשית, אין מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי כי מדובר בטענה בעלמא. הצגת עמוד בודד מתוך תיק ובמנותק מיתר התיק הרפואי לא יכולה לבסס טענה להעדר מהימנות אותו עמוד בודד; שנית, במעמד אותו דיון אישרה המבקשת שהיאה טופלה על ידי ד"ר הובר שחתום על גבי אותו מסמך שלישית, טענה זו נטענה לראשונה בדיון בבית הדין האזורי ללא כל תמיכה בתצהיר. קרי, המבקשת לא הצהירה כי הרישומים הרפואיים שם אינם מתייחסים אליה; רביעית, הוועדה הפנתה לא רק לרישום ביחס לשנת 1978 אלא גם לרישום ביחס לחודש 2/81; ולבסוף, מעיון בהחלטת הוועדה עולה כי הוועדה נסמכת בעיקרו של דבר על כך קביעתה כי השינויים בברכיים נוצרו על רקע ניווני ולא על רקע טראומטי, ומשכך אין במסמך זה כדי לשנות את קביעתה בדבר החמרה הנובעת מהתאונה המוכרת.
4. סוף דבר – הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ח' אדר א' תשע"ו (17 פברואר 2016) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.