בפניי תביעה שעניינה דרישה לפיצוי בשל איחור במועד הטיסה.

הצדדים:

התובע רכש יחד עם אשתו כרטיסי טיסה לבוקרשט אצל הנתבעת שהינה חברה הנותנת שירותי טיסה.

התובע הגיש תביעה קטנה כנגד הנתבעת ומבקש עבורו ועבור אשתו החזר עלות כרטיסי הטיסה וכן פיצוי כספי.

תמצית טענות הצדדים:

תמצית טענות התובע:

לטענת התובע, הטיסה שמספרה6H701 הייתה אמורה להמריא מנתב"ג ביום 15.11.15 בשעה 18:50, אך המריאה בסופו של יום, ביום 16.11.15 בשעה 11:00 לערך (להלן: "הטיסה הלוך"). כלומר, איחור של 16 שעות.

בנוסף, הטיסה שמספרה 6H702 חזרה מבוקרשט לנתב"ג, אשר אמורה הייתה להמריא ביום 19.11.15 בשעה 23:15 יצאה גם היא באיחור, ביום 20.11.15 בשעה 01:30 (להלן: "הטיסה חזור"). כלומר, איחור של שעתיים וחצי.

בשני המקרים, התובע מציין, כי לא קיבלו מראש כל מידע על האיחור הצפוי ובמקרה של הטיסה הלוך המידע נמסר רק בסמוך למועד המקורי של העלייה לטיסה.

לטענת התובע, נהגה הנתבעת בניגוד לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב- 2012 (להלן: "חוק שירותי תעופה" או "החוק"), כאשר לא דאגה לשירותי תקשורת ולמתן מידע בולט וברור לבי זכויות הנוסעים במצבים אלה.

התובע פנה במכתב לנתבעת ביום 22.11.15 ונענה במכתב רק ביום 02.12.15, אשר לא עומד בדרישות חוק שירותי תעופה לעניין מענה בכתב.

התובע מבקש מבית המשפט לפסוק לו את הסכומים הבאים:

החזר עלות כרטיסי הטיסה ע"פ חשבונית שצורפה; פיצוי על סך 1,250 ₪ לכל אחד מבני הזוג (סה"כ 2,500 ₪) וכן פיצוי בגין אי העמדת אמצעי תקשורת כנדרש בחוק ועוגמת נפש על שיבוש החופשה בסך 5,000 ₪.

בסך הכול מבקש התובע לפסוק לו פיצוי כספי כולל בסך של 10,000 ₪.

תמצית טענות הנתבעת:

לטענת הנתבעת, את טיסת הלוך מתל-אביב לבוקרשט היה אמור לבצע מטוס איירבוס A320 של הנתבעת (להלן: "המטוס"). בנחיתת המטוס שהגיע מאילת לנתב"ג התגלתה תקלה טכנית נדירה ובלתי צפויה, דבר אשר קרקע את המטוס. החלק הנדרש לתיקון התקלה הוזמן מארה"ב ומגרמניה והמטוס קורקע עד לתיקון התקלה.

מדובר במטוס חדש יחסית בן כשלוש שנים בלבד והיחידה בה התגלתה התקלה הנה יחידה שהאמינות שלה גבוהה ביותר וחברות התעופה לא נדרשות להחזיק חלק זה במחסן החלפים שלהם.

עם גילוי התקלה במטוס, הנתבעת ערכה שורה של בדיקות והפעילה נוהל דחוף ע"מ לוודא שהנוסעים יטוסו במהירות האפשרית בטיסה חלופית. בסופו של יום, הנתבעת שינתה את כל לוחות הזמנים במטוס אחר שלה ע"מ להטיס את הנוסעים במהירות האפשרית. הטיסה נדחתה למחרת היום בשעה 09:00. הנתבעת מוסיפה, כי עלה בידה להעביר 12 נוסעים לטיסה חלופית של חברת טארום שהייתה באותו יום.

במקביל דאגה הנתבעת לכל הנוסעים, ביניהם התובע ואשתו, ודאגה להם לשירותי סיוע, לרבות מזון ומשקאות. התובע ורעייתו קיבלו תחילה שוברים לקפה ואח"כ נשלחו חלק מהנוסעים, וביניהם התובע ורעייתו, לבית המלון גרנד ביץ' בתל-אביב ומלון נוסף ברמת-גן. בבוקר לפני הטיסה קיבלו התובע ורעייתו שוברים לקפה ומאפה (תגובת מנהלת התחנה צורפה כנספח ו' לכתב ההגנה).

הנתבעת מציינת, כי יש לה אחריות גבוהה ביותר להוביל את הנוסעים בבטחה וביטחון הנוסעים הוא המרכיב החשוב ביותר.

לאור התקלה שנתגלתה במטוס לפני ההמראה, לא היה מנוס אלא לדחות את מועד הטיסה (הנתבעת מפנה בעניין זה לדברי כב' השופט גדעון ברק בת"ק 25330-11-09 אילנה הרב נ' כספי קשרי תעופה בע"מ ואח' (פורסם בנבו)).

לטענת הנתבעת, חוק שירותי תעופה פוטר אותה מכל פיצוי במקרה של נסיבות מיוחדות וכוח עליון כפי שקרה במקרה דנן.

הטענה כי התובע לא קיבל כל מידע על זכויותיו ולא קיבל שירותי תקשורת מוכחשות. התובע ורעייתו קיבלו את כל המידע, לרבות כל שירותי הסיוע (ראה תגובת מנהלת התחנה- נספח ו') ועובדה היא כי קיבלו שהות בבית מלון, מזון ומשקאות, וכל מי שביקש אף קיבל שירותי תקשורת.

הטענה כי טיסת החזור יצאה באיחור של שעתיים וחצי מוכחשות. בבדיקה עם נתב"ג עולה, כי הטיסה נחתה באיחור של שעה וחצי בלבד בנסיבות שאינן קשורות בנתבעת, אלא באיחור בהמראות ונחיתות בשדה התעופה בבוקרשט (עותק מייל על אישור שעת הנחיתה צורף כנספח ז' לכתב ההגנה).

ביום 02.12.15 השיבה הנתבעת למכתב התובע ורעייתו והסבירה כי מדובר בתקלה טכנית בלתי צפויה ומטעמי שימור לקוחות הציעה להם פיצוי בדמות הנחה של 50% ממחיר מכירות לטיסות לאירופה או אגן הים התיכון.

ביום 14.01.16 השיבה הנתבעת לפנייה החוזרת של התובע והפנתה למכתבה הקודם, אך התובע דחה את הצעת הנתבעת והגיש תביעה זו, ולכן הצעת הנתבעת אינה בתוקף עוד.

לטענת הנתבעת, בהתאם לסעיף 19 לאמנת מונטריאול, אשר החליפה את אמנת ורשה בעקבות התיקון מיום 20.03.2011 בחוק התובלה האווירית, התש"ם- 1980, התקלה שאירעה במטוס הייתה בלתי צפויה והנתבעת לא הייתה יכולה למנועה וזאת גם לאחר שהנתבעת נקטה בכל האמצעים שהיו נדרשים באופן סביר כדי למנוע את מקרה הנזק. מדובר בכוח עליון בגינו פטורה הנתבעת מכל אחריות.

הנתבעת מציינת מס' פסקי-דין אשר, לטענתה, פסקו פעם אחר פעם כי נוסע לא יכול לבוא בטרוניה לחברת התעופה בשל שינוי במועד טיסתו או ביטולה, במיוחד אם זה נובע מכוח עליון כמו תקלה טכנית בלתי צפויה כפי שקרה במקרה זה.

על כן, לטענתה, אין התובע זכאי לפיצוי מהנתבעת, אשר מילאה חובתה ודאגה לשירותי סיוע, לרבות אירוח בבית מלון ולטיסה חלופית.

לעניין גובה הפיצוי הנתבע, טוענת הנתבעת, כי התובע אינו יכול לתבוע נזק של אדם שאינו צד להליך, ולכן הוא לא יכול לתבוע סעד עבור רעייתו, שכן היא אינה צד להליך דנא.

הנזקים הנתבעים הנם גבוהים וגובהם עולה על עלות הטיסה של התובע שמומשה במלואה.

לחילופין, ככל שהיה מגיע לתובע פיצוי מכוח חוק שירותי תעופה, הרי שעל פי החוק במקרה דנן הפיצוי המקסימאלי עומד על סך של 1,250 ₪ לנוסע, הכולל פיצוי בגין נזק ממוני ולא ממוני, שכן מדובר במרחק טיסה של פחות מ- 2,000 ק"מ.

התובע קיבל טיסה חלופית, ולכן לא מגיע לו כל החזר בגין עלות הטיסה. לגבי סך 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש ושיבוש תכנית החופשה, טוענת הנתבעת, כי מדובר בטענה משוללת יסוד וכי התובע לא הוכיח נזק בלתי ממוני זה. כמו כן, רכיב זה אינו בר תביעה בתביעות מסוג זה.

פיצויי עוגמת נפש אינם ניתנים לתביעה ע"פ אמנת מונטריאול, ולכן אינם ניתנים לתביעה בענייננו.

לאור כך, טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בתשלום הוצאות שנגרמו לנתבעת בגין ההליך שבנדון.

דיון והכרעה:

התובע ורעייתו רכשו כרטיסי טיסה לבוקרשט ובחרו בנתבעת כמוביל האווירי. אין חולק, כי הטיסה הלוך (מנתב"ג לבוקרשט) יצאה באיחור של כ- 16 שעות. לטענת הנתבעת, מדובר בתקלה טכנית בלתי צפויה, אשר פוטרת אותה מכל אחריות.

בנוגע לטיסה חזור (מבוקרשט לנתב"ג) טוען התובע, כי הטיסה המריאה באיחור של שעתיים וחצי, בעוד שהנתבעת טוענת, כי מדובר היה באיחור של שעה וחצי בלבד בנסיבות שאינן קשורות בה, אלא באיחור בהמראות ונחיתות בשדה התעופה בבוקרשט.

המסגרת הנורמטיבית:

מערכת היחסים בין נוסע לבין "מפעיל טיסה" מוסדרת כיום, בכל הקשור לטיסות ממדינת ישראל, אליה או בשטחה, בחוק שירותי תעופה, אשר נכנס לתוקף ביום 16.08.2012.

החוק מסדיר סוגים שונים של הטבות להן יהיה זכאי הנוסע בהתאם למשך העיכוב בטיסה ונסיבות המקרה. כך ישנן הוראות המתייחסות לטיסה שבוטלה (סעיף 6 לחוק) וטיסה שהמריאה באיחור (סעיף 7 לחוק).

על תביעות המתייחסות לשיבושים בטיסות בתקופה שקדמה למועד כניסת חוק שירותי תעופה לתוקף (כאמור, יום 16.08.12) יחולו הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין-לאומית באוויר, אשר נחתמה במונטריאול ביום 28.05.1999 (להלן: "אמנת מונטריאול", ראו סעיף 19 שכותרתו "איחור"), אשר אושררה ע"י מדינת ישראל במסגרת תיקון לחוק התובלה האווירית, התש"ם- 1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית", ראו סעיף 10 הקובע את עקרון ייחוד העילה).

סעיף 19 לאמנת מונטריאול קבע שהמוביל האווירי לא יהיה אחראי לנזק מחמת איחור אם הוא הוכיח שהוא, עובדיו ושליחיו "נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור הייתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם" (הוראת סעיף 6(ה)(1) בחוק שירותי תעופה מקבילה לסעיף 19 באמנת מונטריאול). הוראה זו העבירה למעשה את נטל ההוכחה להעדר התרשלות אל המוביל האווירי (ראו ד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589, 632 (1987), וכן ת"ק (ת"א) 1392-06-10 חשן נ' הדני נסיעות רחובות בע"מ (מיום 24.04.2011)).

הוראת סעיף 6(ה)(1) לחוק שירותי תעופה, עליה נסמכת הנתבעת, קובעת פטור ממתן פיצוי כספי לנוסע שטיסתו בוטלה, אם מפעיל הטיסה או המארגן הוכיח כי:

"(1) הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתו, וגם אם היה עושה כל אשר ביכולתו – לא היה יכול למנוע את ביטולה בשל אותן נסיבות;"

מן הכלל אל הפרט:

מאחר ומדובר במקרה אשר אירע לאחר כניסת חוק שירותי תעופה לתוקף, הרי שחוק זה הוא זה שחל בענייננו.

בסעיף ההגדרות בחוק שירותי תעופה (סעיף 1) מוגדר המונח "טיסה שבוטלה" כך:

"טיסה שבוטלה" – כל אחת מאלה, ואולם לא יראו שינוי במספר הטיסה כשלעצמו כטיסה שבוטלה:

(1) טיסה שלא התקיימה;

(2) טיסה שהמריאה באיחור של שמונה שעות לפחות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה או באיחור שנקבע לפי סעיף 6(ח)".

במקרה דנן אין חולק, כי הטיסה הלוך המריאה באיחור של שמונה שעות לפחות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה, ולכן מדובר בטיסה שבוטלה.

סעיף 6 לחוק כותרתו "טיסה שבוטלה". סעיף 6(א) קובע, כי נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה לטיסה שבוטלה, יהיה זכאי לקבל ממפעיל טיסה או מהמארגן את ההטבות הבאות במצטבר:

"(1) שירותי סיוע;

(2) השבת תמורה או כרטיס טיסה חלופי, לפי בחירת הנוסע;

(3) פיצוי כספי כאמור בתוספת הראשונה".

בסעיף 3 לחוק מוסבר מהם סוגי ההטבות לפי החוק. כך מוגדרים "שירותי סיוע בלא תשלום" כמתן מזון ומשקאות; אירוח בבית מלון אם נדרשת שהייה של לילה אחד או יותר; שירותי הסעה בין שדה התעופה לבית המלון וכן שירותי תקשורת (שתי שיחות טלפון, וכן משלוח הודעה באמצעות פקסימיליה או דואר אלקטרוני לפי בחירת הנוסע) (סעיף 3(א)(1) לחוק).

השבת תמורה הוגדרה בסעיף 3(א)(2) לחוק; וכרטיס טיסה חלופי הוגדר בסעיף 3(א)(3) לחוק.

בענייננו אין חולק, כי התובע קיבל כרטיס טיסה אחר וטס ליעד הסופי.

המונח "כרטיס טיסה חלופי" מוגדר בסעיף 1 לחוק "כמשמעותו בסעיף 3(א)(3)", שם הוא מוגדר כך: "כרטיס טיסה חלופי ליעד הסופי של הנוסע, בתנאים הדומים ככל האפשר לתנאי כרטיס הטיסה המקורי שהונפק לו ובמועד המוקדם ביותר שניתן, או במועד מאוחר יותר בתיאום עם הנוסע, ובכפוף לקיומם של מקומות פנויים בטיסה".

בענייננו, התובע קיבל כרטיס טיסה חלופי, ומשכך אינו זכאי להשבת התמורה בעד הכרטיס שטיסתו בוטלה.

לעניין שירותי סיוע ללא תשלום, אין חולק, כי במקרה דנן ניתנו שרותי סיוע, כלומר: מזון ומשקאות (הכוללים אף שוברים לקפה ומאפה נוסף על הארוחה בבית מלון) וכן אירוח בבית מלון בתל-אביב, שכן נדרשה שהייה של לילה אחד. כך גם לא נסתרה הטענה כי ניתנו שירותי הסעה משדה התעופה לבית המלון וחזרה.

לעניין שירותי התקשורת (כחלק משירותי הסיוע שזכאי התובע לקבל)- לא נסתרה הטענה של התובע, כי לא ניתנו שירותי תקשורת כפי שקבע החוק. לטענת הנתבעת, הנוסעים שביקשו שירותי תקשורת אף קיבלו אותם. לעניין זה אני מקבלת את טענת התובע, כי היה על הנתבעת ליידע את התובע ורעייתו בדבר סוגי ההטבות המגיעים להם. התובע לא ידע כי הוא זכאי לשירותי תקשורת בשל ביטול הטיסה, ולכן גם לא ביקש הטבה זו.

לעניין זה יש לציין את הוראת חובות יידוע וגילוי המופיעה בחוק בסעיף 14. כך בסעיף 14(ב) לחוק נקבע:

"נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה לטיסה שמתקיימת לגביה עילה מזכה, זכאי לקבל ממפעיל הטיסה או מהמארגן מסמך המפרט את זכותו להטבות".

"עילה מזכה" מוגדרת בסעיף ההגדרות (סעיף 1 לחוק) כעילה המזכה נוסע בקבלת הטבות כאמור בסעיפים 5 עד 9, ולכן היא כוללת גם נוסע שטיסתו בוטלה, כפי שקרה במקרה דנן.

בענייננו, בהתאם לסעיף 14(ב), היה על הנתבעת לתת לתובע מסמך המפרט את זכותו להטבות המנויות לעיל. בכתב התביעה מציין התובע, כי לא היה מידע בולט וברור מהן זכויותיהם של נוסעים במקרה של טיסה שבוטלה. לטענתו, הוא למד על זכויותיו רק כאשר חזר לארץ מהביקור בחו"ל.

הנתבעת לא סתרה טענה זו ולא הציגה כל מסמך שיש בו הסבר לנוסעים אשר יש שינוי בטיסתם, כפי שקרה במקרה דנן. אף בכתב ההגנה הפכתי ולא מצאתי כל תגובה לטענה זו של התובע לעניין חובות היידוע והגילוי החלים עליה (סעיף 14 לחוק). בהתאם לסעיף 14 מפעיל טיסה או מארגן צריך להציב במקום בו הוא מקבל קהל, מודעה המפרטת את זכות הנוסע להטבות במקרה של שינוי בטיסה, לרבות ביטולה, במקום הנראה לעין ובאותיות ברורות וקריאות (סע' 14(א)(1)). אמינה עליי גרסתו של התובע לעניין זה, אשר אף לא נסתרה ע"י הנתבעת.

לעניין ההטבה השלישית המנויה בסעיף 6(א) לחוק, מדובר בפיצוי כספי כאמור בתוספת הראשונה לחוק. תוספת זו קובעת את סכום הפיצוי לפי מרחק הטיסה מהיעד ומבחינה בין שלושה פרטים: עד 2,000 ק"מ – סך של 1,290 ש"ח; עד 4,500 ק"מ – סך של 2,060 ש"ח; ומעל 4,500 ק"מ – סך של 3,080 ש"ח. המרחק בין תל אביב לבוקרשט בקו אווירי (כנדרש בסעיף 12 לחוק) הוא כ- 1,569 ק"מ, ומכאן שאם יעמוד בתנאי הסעיף – יהיה התובע זכאי לפיצוי סטטוטורי בסך של 1,290 ש"ח ללא הוכחת נזק.

אולם, כאמור לעיל, סעיף 6(ה)(1) לחוק מסייג חבות זו בקבעו: "בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ג), נוסע שטיסתו בוטלה לא יהיה זכאי לפיצוי כספי כאמור בתוספת הראשונה, אם מפעיל הטיסה או המארגן הוכיח כי התקיים אחד מאלה: (1) הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתו, וגם אם היה עושה כל אשר ביכולתו – לא היה יכול למנוע את ביטולה בשל אותן נסיבות" (סעיף 6(ה) כולל שני סייגים נוספים שאינם רלוונטיים לענייננו). הנתבעת טוענת להתקיימותו של סייג זה.

לטענת הנתבעת, הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתה, וגם אם הייתה עושה כל שביכולתה, הרי שלא הייתה יכולה למנוע את ביטול הטיסה בשל אותן נסיבות. על כן, לטענתה, התובע לא זכאי לפיצוי כספי.

כאמור לעיל, וכפי שעולה מלשון החוק, נטל ההוכחה להעדר התרשלות חל על המוביל האווירי, ובענייננו על הנתבעת. נשאלת השאלה האם הנתבעת עמדה בנטל זה.

לטענת הנתבעת, בטיסת ההלוך בבדיקת המטוס טרם ההמראה לבוקרשט עלה, כי התקלה הנה במערכת הרברס של המנוע, וכי מדובר בתקלה טכנית בלתי צפויה.

מעיון בנספחים שצירפה הנתבעת (נספחים ג', ה' ו- ו' לכתב ההגנה) עולה, כי אכן הנתבעת עשתה כל שביכולתה בכדי למנוע את ביטול הטיסה באותן נסיבות, לרבות העברת 12 נוסעים לטיסה אחרת. מתוך התכתובות האלקטרוניות ברור, כי הופעל נוהל חירום וכי כל העוסקים בדבר מטעם הנתבעת ניסו למנוע ביטול הטיסה, אך לא עלה בידם לעשות כן, שעה שהחלק הדרוש לתיקון התקלה הוזמן מגרמניה ומארה"ב והמתינו להגעת החלפים בכדי לתקן את המטוס.

כך גם מתוך התכתובות שצורפו לכתב ההגנה עולה (נספח ה') מתוך עדכונים מס' 3 ו- 4, כי הנתבעת עשתה מאמצים בכדי להעלות את הנוסעים על מטוס של חברות תעופה אחרות, אך קיבלה תשובה שלילית ואף נעשה ניסיון לחכור מטוס בולגרי/רומני.

ממכלול הראיות עולה, כי הנתבעת הוכיחה את סעיף 6(ה)(1), לפיו הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתה, אך אין בכך משום מתן פטור מההוראות הקבועות בחוק לגבי מתן מידע ושירותי סיוע .

הוראת חוק נוספת שיש להתוודע אליה הנה סעיף 11(א) לחוק, המקנה לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים לדוגמה בסכום שלא יעלה על 10,280 ש"ח אם מצא כי ביודעין לא נתן מפעיל הטיסה הטבות לנוסע שטיסתו בוטלה, בניגוד להוראות סעיף 6 (סעיף 11(א)(1)(ב) לחוק). סעיף 11(ב) לחוק קובע, כי בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, לא יתחשב בית המשפט בגובה הנזק שנגרם לנוסע עקב ביטול הטיסה או השינוי במועד המראתה או בתנאיה, אלא יתחשב בין היתר בשיקולים האלה: (1) אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; (2) עידוד הנוסע למימוש זכויותיו; (3) היות ההפרה הפרה חוזרת; (4) חומרת ההפרה ונסיבותיה; (5) שוויה הכספי של העסקה שבקשר אליה בוצעה ההפרה. סעיף 11(ג) לחוק קובע, כי אין בהוראת הסעיף כדי לגרוע מזכותו של נוסע להטבות בשל אותה הפרה. לא מצאתי שבמקרה הנדון יש להחיל סעיף זה של פיצויים לדוגמא.

לאור האמור לעיל, ולאחר שהוצגו בפניי מכלול הראיות ולאחר שמיעת הצדדים, אני קובעת, כי בכל הנוגע לטיסה הלוך- הנתבעת לא עמדה בחובת היידוע והגילוי המוטלת עליה בהתאם לסעיף 14 לחוק. כך גם לא ניתנו שירותי תקשורת לתובע ורעייתו.

הנתבעת טוענת, ובצדק, כי רעייתו של התובע איננה בעלת דין, שכן היא איננה מצוינת כתובעת בכתב התביעה, ולכן פסק הדין הנדון לא יכול לחול עליה. יחד עם זאת, מאחר ומדובר בתביעות קטנות והצדדים אינם מיוצגים ע"י עורכי-דין, אני מקבלת את עובדת היעדר רישומה כתובעת כחוסר הבנה של התובע כי היה צריך להוסיפה כתובעת נוספת בכדי שפסק הדין יחול עליה. התובע אף הציג לבית המשפט ייפוי-כוח מרעייתו בכדי שיוכל לייצגה בדיון. לאור כך, אני מורה כי פסק הדין יחול הן על התובע והן על רעייתו.

באשר לטיסה חזור- לטענת התובע, מדובר היה באיחור של שעתיים וחצי בהמראה. יחד עם זאת, עולה מנספח ז' לכתב ההגנה, כי העיכוב עמד על כשעה וחצי בלבד. על כן, בכל הנוגע לטיסה חזור הרי שהיא אינה עומדת בהוראת סעיף 7 ("טיסה שהמריאה באיחור"), ולכן אני דוחה את הטענות לגבי הטיסה חזור.

סוף דבר:

לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי על הנתבעת לשלם לתובע ורעייתו סך של 800 ₪ לאור אי מתן שירותי תקשורת והפרת חובת היידוע והגילוי בכל הנוגע לטיסה הלוך.

סכום זה ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

על פסק דין שניתן בבית משפט לתביעות קטנות ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

5129371המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ו, 02 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.