המבקש מתנגד לתביעה על סכום קצוב, על סך כ-2,300 ₪, בטענה כי מעולם לא ביקש מהמשיבה לטפל בתביעתו אלא רק העביר אליהם פניה שקיבל על מנת שלא ייטען כנגדו בעתיד שלא יידע את חברת הביטוח.

המשיבה טוענת כי התצהיר התומך בהתנגדות הינו תצהיר על דרך ההפניה וככזה, כפי שנקבע בפסיקה, אינו תצהיר כלל ועל כך אין בפני בית המשפט כלל הגנה.

החלטה בשאלה זו ניתנה במעמד הדיון.

המבקש נחקר בחקירה נגדית והצדדים סיכמו טענותיהם.

המבקש חזר על הטענה כי מעולם לא הגיש תביעה וב"כ המשיבה הצביע על נוסח חוזה הביטוח בין הצדדים ולפיו חב המבקש בהשתתפות עצמית גם בקשר להודעה על אירוע ואף אם לא שולמו תגמולי ביטוח או פיצויים. ב"כ המשיבה פירט את הפעולות שביצעה המשיבה בעקבות הודעת המבקש וטען כי בנסיבות לא יכול המבקש על דעת עצמו להחליט מה הן ההוצאות הסבירות אותן בדעתו לשלם.

דיון

ככלל ניתן לומר כי לא במהרה תידחה בקשת רשות להתגונן, כשם שאין לומר כי רשות תינתן כדבר מובן מאליו. בעשרות שנות פסיקה בנושא זה נקבעו אמות מידה די ברורות בשאלה: מתי תינתן לנתבע רשות להתגונן ומתי תידחה בקשתו. ניתן לומר כי תינתן רשות להתגונן כאשר הנתבע מעלה בתצהירו שיש לו יסוד להגנה, או אפשרות מבוססת של הגנה, או הצעה סבירה של הגנה, או הגנה טובה לכאורה או עובדות המצביעות על סכסוך סביר. כל אלה הם מטבעות לשון שונים של אותו רעיון: שבשלב הזה של המשפט, אין הנתבע צריך לשכנע את בית המשפט בצדקתו. זאת הוא יצטרך לעשות במשפט עצמו. אין בית המשפט השומע את הבקשה צריך לשקול את טיב הראיות של הנתבע ואת מהימנות העדים של הנתבע לעומת אלו של התובע. כל אלו הם עניין למשפט עצמו. על בית המשפט לשקול אם הנתבע הראה סיכוי של הצלחה בטענותיו. הייתה הגנה לכאורה בידי הנתבע - יורשה להתגונן בפני התביעה; לא הייתה כזו , או אם בית המשפט מתרשם שהגנתו של הנתבע היא הגנת בדים - לא יתן לו רשות להתגונן.

בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

זאת ועוד. הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם למבקש רשות להגן עומדת הגנה, ולו בדוחק:

"בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה" (כבוד השופט שמגר בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ; ראה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם במאגר משפטי)).

בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נקבע מפי הנשיא כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי במסגרת בקשת הרשות להגן

"נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." .

במקרה דנן לא מצאתי שלמבקש טענות הגנה של ממש. טענותיו מתייחסות, רובן ככולן, לעובדה כי המשיבה חייבה אותו על אף שלא הגיש תביעה ועל אף שלא נדרשה לשלם תגמולי ביטוח – אולם כפי שהוצג, ההסכם בין הצדדים מתיר למשיבה לנהוג כפי שנהגה. משכך, הרי שאף אם תוכחנה טענותיו של המבקש דומה כי לא עומדת לזכותו הגנה.

משכך, נדחית ההתנגדות.

ההליכים בתיק הוצל"פ 5219190915 ישופעלו ככל שעוכבו בתיק זה, וככל שלא ישולם החוב בתוך 30 יום מהיום.

בנסיבות, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ז אייר תשע"ו, 04 יוני 2016, בהעדר הצדדים.