1. הצדדים הסכימו כי בית המשפט ייתן פסיקתו על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], עם הנמקה תמציתית בגבולות המקובלים בפסיקה על דרך הפשרה.
2. לאחר לימוד כתבי הטענות והמסמכים שהוגשו בתיק, בחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין, לרבות הסיכויים והסיכונים של כל צד, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעות ההדדיות להידחות, ללא צו להוצאות.
3. ממכלול חומר הראיות וטענות הצדדים עולה כי, האפשרות המסתברת ביותר היא של התגוששות הדדית, מילולית ופיזית, של שני הצדדים.

ניכר כי התובע/ נתבע (להלן: "יעקב") יצר בהתנהגותו ודבריו כלפי הנתבע/ תובע (להלן: "פסיל") תחושה אמתית של ניסיון או איום לתקיפה, כהגדרתם בסעיף 23 לפקודת הנזיקין, ועקב כך נקט פסיל בפעולה של הגנה עצמית, כהגדרתה בסעיף 24 לפקודה, על מנת להרחיק את הסכנה ממנו.

בנסיבות אלה, אין ליעקב עילה תביעה מכח תקיפה או עוולה נזיקית אחרת, כך גם אין לפסיל עילה מכח חוק איסור לשון הרע, בשים לב לכך שמדובר בפעולה הדדית של שני הצדדים.

1. יש לציין כי, בשים לב לכך שמדובר בהכרעה על דרך הפשרה, לדעתי זו התוצאה הטובה עבור הצדדים. שכן, אף אם ניתן לבסס עילת תביעה ליעקב מכח עילה נזיקית, ועילת תביעה לפסיל מכח חוק איסור לשון הרע, הרי שבמקרה זה סביר היה להעמיד את נזקי התובע על סך כ 30,000 ₪, בניכוי אשם תורם כ 30%, ולפיכך, התביעה נבלעת בתגמולי המל"ל.

מנגד הפיצוי לפסיל מוערך בכ 20,000 ₪. פסיל היה זכאי לקבל סכום זה מיעקב, אולם הוא היה חשוף לתביעת שיבוב גדולה יותר מהמל"ל. היינו שני הצדדים היו יוצאים מופסדים מאפשרות זו.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ח, 25 יוני 2018, בהעדר הצדדים.