המבקשות, בנות שבט אלעזאזמה, תושבות הפזורה הבדואית, הן בנותיה של הגב' שלייבי דעיינה, ת.ז 035627330 (להלן: "גב' דעיינה"), ילידת 1927. המבקשת 1 - ילידת 1956, והמבקשת 2 - ילידת 1962. הן אינן רשומות ברישומי משרד הפנים כבנותיה של הגב' דעיינה, הגם שבתעודות הזהות שלהן מופיע השם "דעיינה" בתור שם האם, אך, לצורך הדיון הנוכחי, ויתרה המדינה על טיעון מקדמי במישור זה.

המבקשות עותרות, בהמ"פ שלפני, למתן סעד הצהרתי, על כך, שהגב' דעיינה נפטרה, ונוקבות בתאריך 11/2/13 כמועד הפטירה, שעליו יש להצהיר.

טעמי הבקשה, הם בכך, אליבא דב"כ המבקשות, שהגב' דעיינה נפטרה והובאה לקבורה, בלא דיווח לרשויות וללא הנפקת תעודת פטירה ורשיון קבורה כדין. הן חפצות, כיום, לקבל תעודת פטירה, ולהסתייע, לשם כך, בהצהרה המבוקשת, זאת - מכוח תקנה 3(ב) של תקנות מרשם האוכלוסין (רישום מאוחר של לידות ופטירות), התשל"ו- 1975, ובהתאם לנוהל רישום מאוחר של פטירה ונוהל הפקת תעודת פטירה, של משרד הפנים, ובהיותן קרובות משפחה ממדרגה ראשונה ובעלות עניין בדבר.

עוד נטען (ר' תגובה מטעם עו"ד אבו ג'אמע מיום 22/2/16), שההצהרה דנן נחוצה לצורך הכרה בקשרי ההורות ומכאן - גם לצורך קבלת צו ירושה על עזבון אימן.

הראיות הקבילות, שהובאו מטעם המבקשות, הן תצהירן - תצהיר לאקוני שניתן רק בעניין תאריך פטירת האם (במסגרת "בקשה לתיקון טעות קולמוס"), חקירתן בבית המשפט, וכן - תצהיר של עייד אבו חבאק, שבחקירתו הסתבר, אף שהדבר לא נקוב בתצהיר, שהוא נשוי למבקשת 1. תצהיר זה הוגש במשותף, ובתוכן זהה, ע"י מצהיר נוסף, אולם, משזה לא התייצב להיחקר עליו, אין לו משמעות ראייתית. כך גם, באשר למכתב של מנכ"ל המועצה האזורית "נווה מדבר", שעורכו לא הגיע להעיד ולהיחקר אודותיו, ועל-כן, אף תוכנו אינו בגדר ראיה קבילה ובעלת משקל.

מטעם המשיבה הוגשה תעודת עובד ציבור, של עובדת המוסד לבטוח לאומי, שלפיה גב' דעיינה רשומה כמקבלת קצבת זקנה מאז אפריל 1987, ומעולם לא דווח על פטירתה. לא צוין, וחבל, האם נערכה בדיקה באשר לזהות מי שמושך את הכספים או המקבלם בדרך אחרת, ככל שניתן לברר זאת.

שתי שאלות עובדתיות טעונות הכרעה. האחת - עצם פטירת גברת דעיינה. השנייה - מועד הפטירה ככל שזו הוכחה. בשאלה הראשונה סברתי, וכך המלצתי לנציגת המשיבה להתייחס לסוגיה, שהדעת נותנת, שאכן גברת דעיינה אינה עוד בין החיים. עדויות בנותיה לנדון, כמו גם גרסת מר עייד אבו חבאק, קוהרנטיות. הן סיפרו על כך שנמצאה, באחד הבקרים, ללא רוח חיים, באוהל מגוריה, על הזדעקות קרוביה ושכניה, ועל מסע הלווייתה וקבורתה, בו ביום בשעות אחה"צ, בבית קברות המצוי בסמיכות ומדרום לרמת חובב, ושמו "וואדי משאש". הקבורה נעשתה לפי ההלכה המוסלמית ונוהלה ע"י שייח' ממשפחת אלג'רג'אווי. איש לא טיפל ברישומים הפורמליים הנדרשים, תעודת פטירה ורישיון קבורה. מעבר לכך, שדברים אלה נשמעים אותנטיים ומשקפי מציאות, אין זה סביר, ואין כל עילה הגיונית לכך, שבני משפחתה של אישה, חיה וקיימת, יבקשו להצהיר על מותה. לא הוצגה כל תזה בכיוון זה. ואכן - ברוח המלצה זו, ב"כ המשיבה, עו"ד כ"ץ, הותירה נקודה זו לשקול דעת ביהמ"ש והתמקדה בסיכומיה בשאלה האחרת, של מועד הפטירה (ר' סעיף 10 בסיכומים).

לאור האמור, ומשסוגיה זו אינה במחלוקת של ממש, הבקשה במישור זה מתקבלת, ומוצהר כי הגברת שליבי דעיינה, שנשאה תעודת זהות מספר 035627330, נפטרה והובאה לקבורה, ואין היא עוד בין החיים.

שונה מצב הדברים באשר לשאלה האחרת - מועד פטירת הגברת דעיינה, שמכאן ואילך תכונה גם "המנוחה". בלית כל רישומים או ראיה חיצונית לנתון הנכון, קשה להסתמך על עדויות מקורביה (וכפי שראינו, גם העד "החיצוני", מר אבו חבאק, שהוצג בתצהירו בתור שכן או מכר של המנוחה, הוא, בעצם בעלה של אחת המשיבות), ועומדת בפני המבקשות משוכה, לא פשוטה, משהן מבקשות לקבוע את שנת 2013, כמועד שבו הלכה הגב' דעיינה לעולמה.

קושי ראשון, מקורו בכך, שבהליך קודם, באותה עילה (אם כי הוגש בידי מייצג אחר, עו"ד מ. נסאר), נכתב, מספר פעמים, שהמנוחה נפטרה ביום 11/2/2009. המבקשות פנו, ביוני 2013, לבימ"ש השלום בבאר- שבע, וביקשו את הסעד, הזהה לזה שמבוקש כעת, במסגרת תיק 20553-06-13. ההליך נמחק מטעמי היעדר סמכות עניינית. בכתבי הטענות שם, צוין, כאמור תאריך אחר, כמועד הפטירה, 4 שנים קודם למועד הנטען בפני כיום.

המבקשות הסבירו, וגיבו זאת בתצהיר, שנפלה טעות קולמוס בתביעה הקודמת, אולם, קשה לאמץ הסבר זה, באשר, אותו תאריך מופיע שם מספר פעמים, ונקל להבחין בו. אין להלום, שטעות קולמוס מעין זו, חזרה על עצמה מספר פעמים ואיש לא זיהה אותה. ויתר על כן - בא כוחן הנוכחי, הגיש ביום 11/8/15, בפני בימ"ש השלום, בקשה למתן פס"ד, שוב, בנקיבת התאריך הזה, שלכאורה שגוי, ונובע אך מטעות קולמוס.

מלבד נקודה מוקשה זו, עדויות המבקשות, בנותיה של המנוחה, אודות הנדון, אף הן אינן מועילות לעניינן. המבקשת 1 אמרה, שלקחו עו"ד להכנת התביעה הקודמת, "כמה שנים" אחרי הפטירה (עמ' 4 של פרוטוקול יום 15/6/15, ש. 8), מה שמתיישב עם הגשתה ביוני 2013, ככל שהמנוחה נפטרה, אכן, ב- 2009, אולם, כאשר הוזכר לה, שבתביעה זו נטען לפטירת המנוחה ב- 2009, תיקנה עצמה וציינה, ששכרו את עו"ד נסאר "אולי 4 חודשים" אחרי שהלכה המנוחה לעולמה(שם, ש. 14), מה שמתיישב יותר עם הגרסה של פטירה בפברואר 2013.

חקירתה הנגדית של המבקשת 2, בניסיון לתהות, כיצד היא יודעת שמדובר בשנת 2013, לא סייעה לאשש את הגרסה העכשווית שהמבקשות טוענות לה. היא מסרה עדות מבולבלת ושאינה מתיישבת עם שום נתון ידוע. כך, סברה, שאימה הייתה בשנות ה- 90 לחייה כשנפטרה (המנוחה הייתה ילידת 1927 למעשה), עוד טענה, שזוכרת את השנה 2013 לפי גילאי ילדיה, אך לא ידעה איזה מהם, סברה שהיא הייתה בת 40 או 43, בעת הפטירה (בשנת 2013 היא הייתה בעצם בת 51), אמרה שהאם נפטרה "לפני 14 שנה", כלומר בשנת 2002, ועוד (ר' עמ' 4-6, שם).

מר אבו חבאק, אף הוא, סבר שהמנוחה הייתה בת יותר מ- 90 (עמ' 7 ש. 17), ולמרות שהוא חוזר ומטעים כי הפטירה הייתה ב- 2013, לא הוברר מקור ידיעתו וזכרונו את השנה הזו דווקא. הוא אישר שנתן תצהירו לבקשת אשתו, המבקשת, אך אינו יודע למה, אינו יודע קרוא וכתוב, והתקשה לאשר את חתימתו על התצהיר, לא כל שכן את תוכנו. אין ניתן לקבוע ממצאים על סמך דבריו.

לבא כוח המבקשות ניתנו הזדמנויות וארכות בכדי לנסות ולעבות את הראיות, כמותית ואיכותית, ביחס למועד פטירת המנוחה. אף לאחר דיון ההוכחות, ובהסכמתה ההגונה של עו"ד כ"ץ, ניתנה, טרם הגשת סיכומי הצדדים, ארכה לעו"ד אבו ג'אמע לפעול שוב במישור זה. לא עלה בידי המבקשות להציג כל ראיה נוספת.

לו נצרכתי לסבור איזה משני המועדים מציאותי יותר, נוטה הייתי לקבוע, שמועד פטירת המנוחה היה ב- 2009, כפי שצוין, מספר פעמים, בכל כתבי בי-דין, במסגרת התביעה הראשונה, מיוני 2013. ברם, הסעד שהתבקש כעת - ממוקד בשנת 2013. הדרך הדיונית הנכונה, לטעמי, בהינתן אי-הוכחת רכיב זה של עילת ההליך, היא, להימנע מקביעה פוזיטיבית שונה מכך, שאף לגביה אין ראיות ברורות, ותחת זאת, להסתפק בהימנעות ממתן סעד הצהרתי במישור זה.

על-כן, התוצאה היא, שהמרצת הפתיחה נעתרת חלקית.

מוצהר, כאמור, שהגב' שלייבי דעיינה ת.ז 035627330, נפטרה ואינה בין החיים. פטירתה התרחשה במועד שקדם לחודש יוני 2013, אך, אין בידי ביהמ"ש, בהליך הנוכחי, תשתית ראיות מספקת ומשכנעת לקבוע, שהמנוחה הלכה לעולמה במועד הנקוב בהמרצת הפתיחה, וכשיטת המבקשות.

בנסיבות - אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ו, 15 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.