א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט אהרון שדה), מיום 3.11.15 ב- ת"א 10321-06-12, לפיו חויבו המערערים לשלם למשיב את מחצית יתרת ההלוואות להם ערבו המערערים.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

המערערים הגישו לבית משפט קמא תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו כתב הערבות עליו הם חתמו בגין הלוואות מס' 89606/185-0 ו- 89505/184-8, וכל משכנתא אחרת לה הם ערבים אצל המשיב, אינו מחייב אותם.

ג. שני המערערים עלו ארצה בסמוך לשנת 1996. במהלך שנת 1998 נזקקו השניים להלוואות ופנו בעקבות מודעות שראו בשפה הרוסית למתווך בשם דימיטרי שהסביר להם, כי כ"נהוג בישראל" עליהם לחתום ערבות לאחרים, ואחרים יחתמו עבורם. הוסבר לשניים, שכך הדברים מתנהלים, וכך ניתנות הלוואות.

המערערים הסכימו. כל אחד מהם זומן, במועד אחר, לסניף של המשיב שם הם חתמו על מסמכים בעברית לטובת גברת שאותה לא הכירו. מדובר, לגרסתם, בפגישה קצרה בבנק, ולטענתם לא הוסבר להם יותר מדי. לאחר אותה פגישה וחתימה בבנק הם לא שמעו דבר מאיש עד שקיבלו הודעה מן הבנק בדבר מימוש הדירה, ואזי גם נודע להם שהם ערבים למשכנתא ע"ס 362,800 ש"ח (קרן).

ד. מטעם הבנק-המשיב הוגש תצהירו של מר זילבר, המשמש מורשה חתימה במחלקת גביית משכנתאות, ובתצהירו התייחס להלוואה, לכתב הערבות, ולחוב.

בית משפט קמא מציין בפסק דינו, שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר למסמכים עליהם חתומים המערערים (המאשרים את חתימתם, אם כי בכפוף לטענותיהם האחרות). כך גם לא הייתה מחלוקת בדבר חובם של הלווים / החייבים העיקריים, ובדבר יתרת החוב כיום.

המצהיר מטעם המשיב, מר זילבר ציין, שמהערערים חתמו על טופס הודעה לערב בעברית, והפנה לדוגמת טופס מידע לערב בשפה הרוסית, אך למרות שתיק ההלוואה נמצא כולו ברשות המשיב, לא מצוי בו טופס המידע בשפה הרוסית כשהוא חתום על-ידי מי מן המערערים, ולמעשה אין בתיק טופס מידע בשפה הרוסית בכלל (גם ללא חתימת המערערים), למרות שאין מחלוקת, וגם המשיב סבור, שטופס המידע בשפה הרוסית נחוץ וחיוני.

ה. לפי עדות מר זילבר בפני בית משפט קמא, היה בשעתו נוהל שעל-פיו היו ניתנים הסברים על-ידי פקידת בנק הדוברת רוסית, והחתימה בוצעה מול פקידה אחרת הדוברת אף היא רוסית, ומה גם, כך ציין המשיב, שהמערערים ידעו היטב לשם מה הם מגיעים לסניף הבנק.

מר זילבר מסר בעדותו, שעוד לפני חתימתו על כתב הערבות נשוא תיק זה, נטל המערער מס' 1 הלוואה מן המשיב, וכן חתם כערב ללווה אחר. המערער מס' 2 נטל גם הוא הלוואה במשותף עם לווה אחרת, ואף חתם כערב ללווה אחר, ומכאן שהשניים ידעו היטב, לטענת מר זילבר, מהי הלוואה, וכיצד נוטלים אותה.

מר זילבר הפנה לכך, שהמערערים ניסו להגיע להסדר כספי בנוגע לחוב הנערב על-ידם, ולא העלו בשעתו טענות כנגד החתמתם על הערבות, וכיום מדובר למעשה בטענות שנולדו, כך הוא סבור, לצורך ההליך.

ו. בית משפט קמא קבע, שהלווים המקוריים (זוג הורים ובת) לא היו מוכרים למערערים, והם אף לא פנו למערערים על מנת שאלה ישמשו להם כערבים.

המערערים היו זקוקים להלוואות, נתקלו בפרסום של מתווך בשם דימיטרי, המסייע בקבלת הלוואות כנגד תשלום עמלה, והוא זה ש"תיווך" והפנה אותם למשיב, לצורך חתימה על ההלוואות.

בית משפט קמא קובע, כי הוכח די הצורך, שאותו דימיטרי היה "הרוח החיה" והדמות הבלעדית שהביאה את המערערים לסניף הבנק של המשיב, והוא זה ששכנע אותם לחתום על כתב הערבות להלוואות.

ז. בית משפט קמא מניח, שלפקידת הבנק הייתה נכונות להסביר למערערים על מה הם חותמים, אך נראה שאותו דימיטרי השתלט על התהליך וניהל את העניינים באופן שהחתימה התבצעה במהירות, ובעיקר על סמך המצגים שדימיטרי הציג למערערים.

בית משפט קמא מעיר, כי חלפו כ- 17 שנה מאז אותה חתימה, ואין זה מפליא שאיש מן הצדדים והעדים אינו זוכר את הפרטים במדויק. לכן סבר בית משפט קמא, שגם אין מקום להחמיר בבחינת הגרסאות והתשובות שניתנו.

ח. עוד קובע בית משפט קמא, כי הוכח שלמערערים היה אינטרס בביצוע החתימה, הואיל והיה ברור להם שכנגד חתימתם ידאג דימיטרי לסדר גם להם "חתימות" שיאפשרו להם לקבל הלוואות, הואיל והוסבר להם "שככה זה עובד בארץ", דהיינו, אחד חותם לאחר.

בית משפט קמא קיבל את עדות המערערים, לפיה נעלם דימיטרי זמן קצר לאחר החתימות.

ט. המערערים אישרו, שעוד בטרם חתימתם על הערבויות נשוא הדיון, הם כבר נטלו בעבר הלוואות אחרות, שהצריכו חתימת ערבים (המערער 2 נטל הלוואה מן הסוכנות היהודית, והמערער 1 היה בהליכים או שכבר נטל משכנתא לצורך דירה). המערערים, כך קבע בית משפט קמא, אינם "ערבים סדרתיים" כנגד בצע כסף, אלא אנשים מן השורה שביקשו לעמוד בהתחייבויותיהם, אך נקלעו לסיטואציה לא פשוטה עקב חתימתם.

י. אמנם בית משפט קמא קיבל את טענת המשיב, שעם תחילת גל העלייה מארצות חבר העמים, דאג המשיב להציב פקידה דוברת רוסית ועברית בכל סניף, וכן פעל המשיב להכנת מסמכים ברוסית, והנהלים שקבע המשיב דרשו מסירת מידע מלא ללווים ולערבים, ואולם, כך הוסיף בית משפט קמא, אין חולק שאין למי מעדי המשיב ידיעה אישית כלשהיא מה קרה באופן קונקרטי כאשר המערערים חתמו על כתבי הערבות. כך, למשל, אין בנמצא הטפסים ברוסית המיועדים ללווים ולערבים, למרות שהנהלים והפרקטיקה חייבו החתמתם של אלו על הטופס, שדוגמא הימנו צורפה לתצהירו של מר זילבר.

י"א. מוסיף בית משפט קמא, כי המערערים ידעו שהם מגיעים באמצעות מתווך, שלכאורה "מבין עניין" ומחויב להם, כדי לחתום על ערבות ללווים שאינם מוכרים להם. המערערים הם אלה שבחרו לסמוך על אותו מתווך במקום להתעקש ולקבל הסבר מלא מפקידת הבנק שהייתה מוכנה לעשות כן.

י"ב. לפיכך קבע בית משפט קמא, שהמערערים התכוונו לחתום כערבים להלוואות של אדם אחר מתוך הבנה וכוונה שהדבר יסייע להם בקבלת הלוואה בדרך דומה. אמנם נוהלי הבנק חייבו מתן הסברים בשפה הרוסית וכן חייבו את החתמת הלווים והערבים על טופס מידע בשפה הרוסית. טופס כזה אין בנמצא בתיק זה, והמערערים שוללים מכל וכל שחתמו על טופס כזה. בית משפט קמא מציין, כי למרות שהיו אמורים להיות בתיק ההלוואה אצל המשיב לפחות שני טפסים כאלה, אחד לכל אחת מן ההלוואות, הרי הם לא נמצאו ואין כל מסמך שנחתם על-ידי המערערים בשפה הרוסית, שהיא השפה שהייתה מובנת למערערים בשעתו.

י"ג. בית משפט קמא מציין, שלפי התרשמותו, המערערים סמכו מאוד על המתווך דימיטרי ועל המידע שמסר להם, והוא גם מי שהיה "הרוח החיה" בשלב החתימה בבנק. מכאן, כך ציין בית משפט קמא, אמורה המסקנה להיות, שהמערערים התכוונו לחתום כערבים, אך לא הבינו בדיוק לאיזו הלוואה ומה השלכות חתימתם. אלא, שבית משפט קמא ציין, כי קשה להניח שהמערערים סברו שמדובר באקט פורמלי לחלוטין שאינו מטיל שום סיכון.

לחובתם של המערערים יש לייחס, לדעת בית משפט קמא, את העובדה שמעבר לכך שהם אינם חסרי כל השכלה והבנה, הרי הם ידעו לפתוח חשבונות בנק ולנהלם, וכן לבקש ולקחת הלוואות, אך ניתן לקבל באופן חלקי את טענתם, לפיה, על-פי המצג שהוצג להם, די בהיות הדירה ממושכנת לבנק כדי לסלק את החוב, וכי חתימתם כערבים נדרשת משום ש"כך מקובל".

כותב בית משפט קמא:

"ספק רב בעיניי אם מישהו באמת ישב והסביר לערבים, כי קיים סיכון ממשי שהדירה לא תבטיח את החוב, ולאחר הליכי המימוש הכוללים גם את הוצאותיו, תיוותר יתרה ואפילו משמעותית אותה יהיו צריכים לשלם."

י"ד. בית משפט קמא קבע, שאין בפגם זה כדי להפקיע את הערבות, הואיל והכוונה הייתה לערוב לסכום משמעותי. באותה כוונה היו כרוכים אינטרסים ממשיים של מי מן המערערים, אך הפגם האמור גרם למערערים, במידה מסוימת, להעריך לא נכונה ובאופן מוטעה את רמת הסיכון, גובהו ומידת הסתברותו.

בית משפט קמא ציין, כי המערער מס' 1 אף טען בעדותו שאילו היה יודע, כי הוא צפוי לשלם (ובוודאי סכום כבד מאוד), הוא היה מוותר על ההלוואה שהוא ביקש לקבל, שהיוותה כעשירית מסך ההלוואות המובטחות בערבותו.

ט"ו. בית משפט קמא עמד על כך, שהפסיקה הכירה בחובות הנאמנות המוגברות של בנק כלפי ערב שאינו לקוחו, ולכן סבר בית משפט קמא, שבסיטואציה שנוצרה ובמערכת היחסים שבין הצדדים, יש לחלק את האשם בין הצדדים.

ט"ז. בית משפט קמא ציין, שלדעתו יש למתווך (דימיטרי) חלק לא מבוטל בעניין, ודווקא בגלל שהוא השתלט על התהליך, היה מקום שבסניף הבנק ירסנו אותו, וינקטו בגישה זהירה אף יותר מאשר במצב רגיל בו מגיע ערב ללא מתווך הדוחק בו לחתום. לפיכך קבע בית משפט קמא, כי ראוי במצב עניינים זה לקבוע שהבנק יישא במחצית מן החוב, ובמחצית האחרת יישאו המערערים, רבע כל אחד מהם, ובית משפט קמא קבע בהתאם.

י"ז. בית משפט קמא הוסיף, כי הפגם שנפל בהליך הגילוי הנאות לערב צריך לבוא לידי ביטוי חלקי גם בפסיקת הריבית, מחד גיסא, ולתת תמריץ לתשלום החוב מאידך גיסא. ולכן קבע בית משפט קמא, שאם ישלמו המערערים את חלקם ביתרת החוב הנערבת על-ידם בתוך 90 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי בא-כוחם, תועמד אותה יתרה על הסכום שהיה נכון למועד בו הוגשה התביעה (יוני 2012).

ואולם, אם לא ישולם החוב כאמור לעיל, יישא הוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.6.12 ועד לתשלום בפועל. (עוד הבהיר בית משפט קמא, כי עד למועד הגשת התביעה צבר החוב את הריבית לפי הסכם המשכנתא).

י"ח. המערערים מיאנו להשלים עם פסק-דינו של בית משפט קמא, וערעורם מונח בפנינו. לטעמם של המערערים, שגה בית משפט קמא משהטיל עליהם אשם תורם בשיעור של 50% וחייב אותם בתשלום מחצית יתרת ההלוואה, הגם שלא הבינו כלל ולא הוסברה להם טיב הערבות עליה חתמו.

לטעמם של המערערים, הפגם שנפל הוא פגם עיקרי הנוגע לשורש ההתקשרות שבין הצדדים, והוא מפקיע את ערבותם של המערערים, הואיל והמשיב לא הסביר להם את הסיכונים ואת המשמעות שבחתימתם על הערבות להלוואות, וכן לא הובהר להם שקיים סיכון ממשי שהדירה הממושכנת לא תבטיח את החוב.

מוסיפים המערערים, שהבנק – המשיב, לא הוכיח כלל את יתרת גובה ההלוואות, ובית משפט קמא לא בדק מה יתרת ההלוואה בה חייב את המערערים.

י"ט. המשיב, כך נטען, נקט בהליכי מימוש הנכס המשועבד, מבלי ליידע את המערערים, והוא לא הודיע למערערים על הפיגורים בתשלומי ההלוואה על-ידי הלווים, ובכך מנע מהם בזמן אמת לתקופה ממושכת לפתור את הבעיה אליה נקלעו, תוך שהמשיב מחייב אותם בריבית חריגה גבוהה ביותר, לאורך תקופה זו.

כ. המערערים טוענים, כי שגה בית משפט קמא משהתעלם מעדותם, כי לא הוסבר להם על מה הם חותמים בבנק, הגם שבית משפט קמא קבע שעדותם אמינה עליו. המערערים, כך נטען, לא ידעו על מה הם חותמים, ולכן אף לא ידעו לבקש הסברים, והרי עדותם ביחס לנסיבות חתימתם לא נסתרה.

כ"א. כמו כן, מדגישים המערערים בטיעוניהם, כי במועד החתימה על כתבי הערבות, לפני כ- 17 שנה, הם היו עולים חדשים ולא הבינו את המסמכים המסובכים והארוכים עליהם הוחתמו על-ידי המשיב, מבלי שהייתה להם יכולת להבינם או אף לקרוא אותם.

לטענת המערערים, זמן רב לאחר חתימתם על כתב הערבות, שינה המשיב את נוהליו והחל להחתים את הערבים על טופס שבו מתורגמת הערבות לשפה הרוסית. מסמך כזה לא הוצג מטעם המשיב, ובית משפט קמא לא נתן משקל ראוי למחדל זה.

כ"ב. נטען בערעור, כי כל אחד משני הערבים הוא "ערב מוגן" וכל אחד מהם הוא "ערב יחיד", כמשמעות מונחים אלה בחוק הערבות, ולכן זכאים המערערים לכל ההגנות הקבועות בחוק הערבות, ומשלא עמד המשיב בחובות המוטלות עליו לפי החוק, דין הערבות להתבטל.

כ"ג. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא, כשנתן משקל שווה לאשם של המשיב מחד גיסא, ולאשם של המערערים מאידך גיסא, שהרי הבנק – המשיב הפר את חובת הנאמנות אותה הוא חב למערערים.

לטעמם של המערערים, אם אכן יש לקבוע חלוקת אחריות בין הצדדים, הרי יש להחיל חלוקה שכזו מיום נטילת ההלוואה, ולא לגבי יתרת החוב הכוללת ריבית פיגורים המצטברת לסכומי עתק.

טוענים המערערים, שאילו הם היו ערבים רק למחצית מסכומי ההלוואה, ללא ריבית הפיגורים, הרי סכומים אלה נפרעו במלואם (על-ידי מימוש הדירה), ואין המערערים חבים בסכום כלשהוא למשיב. זו גם הסיבה שבית משפט קמא נתן הצעת פשרה בקדם המשפט מיום 4.11.14, ובה הציע בית משפט קמא שהמערערים ישלמו למשיב, יחדיו, סכום של 50,000 ש"ח בלבד.

כ"ד. בנוסף טוענים המערערים, כי שגה בית משפט קמא, משחייב את המערערים בריבית פיגורים בנקאית, העולה לאין ערוך על כל התקופה מאז הפסיקו הלווים המקוריים בתשלומי ההלוואה, במקום לחייבם בריבית והפרשי הצמדה כחוק בגין תקופה זו. עוד נטען, שבית משפט קמא לא נתן דעתו לעובדה שהמשיב לא הודיע כלל למערערים שהלווים אינם פורעים את המשכנתא, וכי הבנק מימש את הדירה. עובדות אלה נודעו למערערים לראשונה בסמוך מאוד להגשת תביעתם, ולכן אין להטיל עליהם ריבית פיגורים בסכומי עתק, שעה שהבנק לא מילא את חובותיו במתן הודעות שהם היו זכאים לקבל לפי החוק.

עד כאן תמצית טענות המערערים.

כ"ה. שונה עמדת המשיב הטוען, כי המערערים היו מודעים למהות חתימתם על המסמכים עליהם חתמו, הואיל והם ו/או בני זוגם חתמו באותה תקופה על מסמכי הלוואה ו/או ערבויות שונות, בסניפי בנק שונים, בזמנים שונים, ובפני גורמים שונים.

כ"ו. מוסיף המשיב, כי לאחר שנמכרה הדירה המשועבדת, נותרה יתרת חוב בהלוואות ובגין יתרת חוב זו ננקטו הליכי תביעה כנגד הלווים או מי מהם, וביום 9.6.11 ניתן אישור על-ידי ראש ההוצאה לפועל בחיפה, כי מוצו ההליכים כנגד הלווים.

מציין המשיב, כי במהלך השנים נשלחו ללווים ולערבים התראות בדבר חובם של הלווים למשיב. לתצהיר עדותו הראשית של מר זילבר, צורפו תדפיסים המעידים על משלוח מכתבי התראה לערבים בדואר רשום ביום 1.9.03 וביום 1.12.13.

כ"ז. מוסיף ומציין ב"כ המשיב, שהמערער מס' 2 העביר ביום 17.5.10 הצעה למשיב להפטירו מהחוב תמורת הסכום של 20,000 ש"ח, הצעה שאותה דחה המשיב. ביום 7.5.11 העביר המערער מס' 2 הצעה נוספת למשיב, וביקש לשלם 35,000 ש"ח כדי להפטירו מערבותו, והוא נתבקש להגיש הצעתו לוועדה הבינמשרדית כדי שזו תדון בבקשתו.

מכאן, שהמערער מס' 2 ניסה לנהל משא ומתן כספי כדי להגיע להסדר, ולא העלה אף לא טענה מהטענות שנטענו על-ידו. לטעמו של המשיב הטענות הנוכחיות "נולדו" כשנודע למערער מס' 2 שהוא עלול להידרש לשלם סכום גבוה יותר מזה שהוצע על-ידו, שאם לא כן, מדוע הציע לשלם את חלקו היחסי ואף שיפר את הצעתו לאחר זמן?

המשיב סבור, כי יש לראות בהצעותיו של המערער מס' 2 משום הודאת בעל-דין בקיומו של החוב כלפי המשיב.

כ"ח. עוד טוען המשיב, כי המערערים הם אנשים בגירים וכשירים שחתמו כערבים להלוואות הלווים מרצונם הטוב והחופשי, ללא לחץ או כפייה מטעם המשיב. לפי הנהלים, מסבירים נציגי המשיב לערבים בטרם החתימה על הסכם ההלוואה או הערבות, כי הם חותמים ערבות להלוואה בסכום מסוים לאותם לווים שעבורם הגיעו לחתום על הערבות. לווים או ערבים דוברי רוסית, שאינם שולטים בעברית, מטופלים על-ידי פקיד דובר רוסית ומקבלים הסברים בשפה הרוסית, כפי שהיה במקרה זה.

לטענת המשיב, מסמכי ההלוואה או הערבות אינם מטופלים על-ידי מתווכים חיצוניים, וההסברים אף הם לא ניתנו על-ידי מתווכים חיצוניים, ועצם העובדה שהמערערים היו מלווים במהלך החתימה על-ידי מתווך מטעמם, היא בחירתם האישית ולא בחירה של המשיב או מי מנציגיו.

כ"ט. שוב חוזר המשיב בטיעונו על כך, שהמערערים חתמו על מסמכי ההלוואה בפני נציגת המשיב שדיברה רוסית, שהסבירה להם את מהות חתימתם על הסכם ההלוואה, כערבים להלוואת הלווים. בנוסף, המערער מס' 1 כבר נטל בעבר הלוואה לרכישת דירה, כשנתיים טרם החתימה על כתב הערבות נשוא הדיון. הסכם המכר בגין רכישת דירתו היה בעברית, והסכם ההלוואה היה בעברית, ואף הוסבר לו אז, בעת נטילת ההלוואה, שעליו להביא ערבים כתנאי לקבלת ההלוואה.

תוהה המשיב מדוע שנתיים טרם החתימה על כתב הערבות נשוא תיק זה, חתם המערער מס' 1 ללא בעיה על מסמכים בשפה העברית בעלי אופי משפטי מחייב, ואילו בעת החתימה על כתב הערבות נשוא הדיון, לאחר שכבר שהה תקופה בישראל, "שכח" פתאום מה משמעות החתימה על מסמכים בעלי אופי משפטי?

ל. בהתייחס לטענת המערערים, שהם הסכימו לחתום על הערבות ללווים מבלי שהכירו אותם כלל, טוען המשיב, כי יש בכך כדי להעיד על חוסר תום-ליבם של המערערים ועל כך שיש להטיל ספק באמיתות דבריהם. בנוסף טוען המשיב, כי עלו סתירות שונות בטענות המערערים. שוב חוזר המשיב על טענתו, כי המערערים הגיעו מרצונם למוסד בנקאי שמטרתו מתן הלוואות, וחתמו על מסמכים בנקאיים מרצונם הטוב והחופשי, מבלי שנהנו מקבלת כספים נוכח חתימתם, ואף לא טרחו לברר על מה הם חותמים, למרות שהפקידה שהחתימה אותם דיברה רוסית. עובדה זו מעידה, לטענת המשיב, על כך שלא עניין את המערערים כלל על מה הם חותמים, וסביר שידעו בוודאות כי באותו מוסד בנקאי, אדם אחר, אמור לקבל כספים על סמך חתימתם, ולכן אין להם על מה להלין כלפי המשיב, או נציגיו, או מי מטעמו.

ל"א. עוד חוזר וטוען המשיב, שהוא אינו מחתים על טפסים מבלי לוודא שהחותמים מבינים על מה הם חותמים. לצורך כך מעסיק המשיב, בין היתר, עובדים דוברי רוסית, המסייעים לאנשים שאינם דוברים עברית, כפי שאכן היה במקרה זה. בנוסף היו המערערים רשאים להביא מתורגמן מטעמם.

למעשה, כך לדעת המשיב, ההטעיה הייתה דווקא מצד המערערים כלפי המשיב, שהרי המערערים חתמו על ערבות לאנשים שהם אינם מכירים, לגרסתם, דבר שיש בו הטעיה כלפי המשיב, שכן הם הציגו מצג מטעה למשיב. למערערים אף היה, כפי שקבע בית משפט קמא, אינטרס בביצוע החתימה, שהרי כנגד חתימתם אמור היה דימיטרי לסדר גם להם "חתימות" שיאפשרו קבלת הלוואות.

התנהלות זו מעידה למעשה על קנוניה להונאת המשיב, דהיינו קנוניה של הלווה, של המערערים, ושל אותו מתווך.

ל"ב. מכל מקום יש בהחלט אשם תורם מצד המערערים, שהם כשירים בשכלם ויכלו לברר בנקל את מהות המסמכים עליהם חתמו, ולהימנע מלחתום על הסכמי ההלוואה או הערבות, אך הם מרצונם החופשי חתמו על המסמכים, ולכן סבור הבנק שאם יש למערערים טענות של טעות או הטעייה, אמורות אלה לעלות כלפי אותו מתווך ששכנע אותם לחתום על המסמכים, ומכאן שאין להם להלין אלא על עצמם בלבד, וליטול עליהם את מלוא האחריות.

לטענת המשיב מידת השליטה של המערערים בעברית אינה רלוונטית, שהרי הם היו מלווים בנציג מטעמם דובר רוסית, והם סמכו על דבריו, והם גם חתמו בעבר על מסמכים כגון אלה פעמים רבות, ולמעשה לא עניין אותם על מה הם חתמו זולת האינטרס האישי שלהם.

ל"ג. עוד טוען המשיב, כי העובדה שפקידת המשיב שהחתימה את המערערים לא זכרה את פרטי המקרה איננה מפחיתה את אמינותה, שהרי היא אינה יכולה לזכור כל מקרה בו החתימה לווים או ערבים בוודאי כשמדובר במקרה מלפני כ- 15 שנה, אך היא העידה על אופן עבודתה לפי הנהלים שלאורם פעלה בכל מקרה אחר של מתן הלוואה או ערבות, והדגישה עד כמה הקפידה לפעול לפי נהלי הבנק.

לטענת המשיב, דווקא גרסת המערערים ש"זוכרים" במפורט את אותה פגישה של "5 דקות" (לטענתם), היא שאיננה אמינה, מה גם שפרטים אחרים מאותה תקופה הם לא זכרו.

ל"ד. מוסיף המשיב, כי חזקה על מי שחותם על חוזה שהוא מכיר את תוכנו ומסכים לאמור בחוזה. בכך נוצר מצג של הסכמה שהצד שכנגד רשאי להסתמך עליו. בוודאי נכון הדבר, כשמדובר כבענייננו באנשים בוגרים וכשירים בשכלם שחתמו, וכפי שאכן קבע בית משפט קמא, המערערים בחרו לסמוך על המתווך דימיטרי במקום להתעקש ולקבל הסבר מלא מפקידת הבנק, ולמעשה התכוונו המערערים לחתום כערבים להלוואות של אדם אחר מתוך הבנה וכוונה שהדבר יסייע להם בקבלת הלוואה בדרך דומה.

ל"ה. המשיב מפנה בעיקרי טיעונו לפסיקה רלוונטית, אשר לטעמו תומכת בעמדתו, ומוסיף שבתי המשפט קבעו, שאת הטענה "לא נעשה דבר" יש לקבל רק במקרים קיצוניים של מצג שווא שגרם להטעיה, הואיל ובדרך כלל החותם על מסמך מבלי לדעת את תוכנו לא יישמע בטענה שהוא לא קרא את המסמך ולא ידע על מה הוא חתם (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד י"ט(2) 113). כמו כן, כך מציין המשיב, אין הטענה "לא נעשה דבר" עומדת למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאות חתימתו.

ל"ו. מוסיף המשיב, כי במהלך השנים נשלחו ללווה ולערבים התראות בדבר החוב של הלווה למשיב, וסעיף 36 של פקודת הראיות מכיר בקבילותה של רשומה מוסדית. יש לראות את הפלטים המונפקים על-ידי מערכת המחשב של המשיב כרשומה מוסדית הואיל והפלטים עונים על דרישות סעיף 36 לפקודת הראיות.

ל"ז. עוד טוען המשיב, שהמערערים לא פירטו מה הנזק שנגרם להם מחמת אי-קבלת ההודעה, שהרי אם לא קיבל הערב הודעה בדבר חובו של הלווה כלפי הבנק, "יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך", ואולם המערערים לא הניחו תשתית ראייתית הכוללת חישוב מדויק לגבי הנזק שנגרם להם מחמת אי קבלת הודעות הבנק. אין להסתפק בהשערות גרידא מצד הערב, מה הפעולות שהוא יכול היה לנקוט כדי להקטין את חובו, שכן על הערב להוכיח באופן מפורט מה הפעולות שהיה בכוחו לנקוט, והאם היה בהן כדי לשאת פרי. כך, למשל, היה על המערערים להוכיח, שהיה באפשרותם למצוא רוכש בסכום גבוה יותר מזה שבו נמכרה הדירה, או שהיה באפשרותם לשלם את תשלומי ההלוואה של הלווים.

לפיכך, סבור המשיב, כי צדק בית משפט קמא משקיבל את דוקטרינת האשם התורם בפסק-דינו, באופן שהמערערים חויבו במחצית מסכום ההלוואה.

ל"ח. המשיב מדגיש, שאין להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, נוכח ההלכה לפיה "אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית". בסיום טיעונו, מציין המשיב, כי הוועדה הבינמשרדית החליטה, במועד שהיה לאחר שניתן פסק הדין של בית משפט קמא, לפטור את הערבים תמורת תשלום סכום של 50,000 ש"ח, על-ידי כל אחד מן הערבים (סכום זה נמוך מן הסכום שפסק בית משפט קמא בפסק דינו לאחר שמיעת העדויות).

עד כאן תמצית טענותיו של המשיב.

ל"ט. באי-כוחם של הצדדים הניחו בפנינו את טיעוניהם בכתב. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 5.4.16, חזרו באי-כוחם של שני הצדדים על תמצית טיעוניהם שבכתב.

מ. לאחר שעיינו בפסק-דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור של המערערים, בפרוטוקול הדיון שבפני בית משפט קמא, במוצגים הרלוונטיים, ובטיעוניהם של באי-כוח הצדדים, הן בפני בית משפט קמא והן בפנינו, מסקנתנו היא שדין הערעור להתקבל חלקית.

מ"א. סעיף 17 א' של חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות", קובע כי:

"הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי...".

המשמעות היא שגם על מערכת היחסים שבין בנק לערב חלות הוראות פרק ב' של החוק: "חובות תאגיד בנקאי במתן שירותים בנקאיים", הוראות הכוללות גם את סעיף 5 שעניינו "גילוי נאות", ובכלל זה, בין היתר גם גילוי כל פרט מהותי לגבי תכנו, היקפו תנאיו ומחירו של השירות הניתן והסיכונים הכרוכים בו (סעיף 5 (א) (1) של חוק הבנקאות).

מ"ב. כל אחד משני המערערים בענייננו הוא בגדר "ערב יחיד" כהגדרתו בחוק הערבות, התשכ"ז-1967, (להלן: "חוק הערבות"), ואף "ערב מוגן" כהגדרתו באותו חוק. סעיף 22 של חוק הערבות קובע את "חובת הגילוי" כפי שזו פורטה בסעיפי המשנה שבסעיף, ובהתאם לתשתית העובדתית שהונחה בפני בית משפט קמא חובת גילוי זו לא קוימה. כך גם לא קיים המשיב כלפי המערערים את החובה שבסעיף 24 של חוק הערבות: למסור לעיון העתק של חוזה הערבות, וכן העתק חתום לאחר החתימה.

לפי סעיף 18 של חוק הערבות יחולו הוראות פרק ב' של חוק הערבות (ערבות של "ערב יחיד"), על ערבות שנתן "ערב יחיד" לנושה.

מ"ג. בפסק דינו של בית המשפט העליון ע"א 1304/91 טפחות נגד ליפרט, פ"ד מ"ז (3) 309 נקבע (ברוב דעות), שחוק הבנקאות אינו חל על ערבים ואולם בהמשך תוקן חוק הבנקאות, כאמור כבר לעיל, ונקבע בסעיף 17 א' שהוראותיו יחולו גם על ערב.

יחד עם זאת, ואף מבלי לראות בערב לקוח, כמשמעותו בחוק הבנקאות, מוטלות על בנק חובות כלפי הערב לפי דיני החוזים, עיינו: ע"א 1570/92 בנק המזרחי נגד ציגלר, פ"ד מ"ט (1) 369, בעמ' 388, וכן, שם, בעמ' 395 א':

"יש שחובת הנושה, להסביר (או לגלות) לערבו של החייב את תוכן החבות שהוא עומד ליטול על עצמו, נובעת מדין ספציפי (דוגמאות אפשריות לכך מצויות בסעיף 17 א' לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), כתיקונו בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 2), ובסעיף 12 הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג 1993), אך גם בהיעדר דין ספציפי, כאמור, עשויה חובת ההסבר (או הגילוי), של הנושה, להיבחן כחלק מחובתו לנהוג בערב, בשלב המשא ומתן ביניהם, בדרך מקובלת ובתום לב, כמצוות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי)...".

מ"ה. במקרה שבפנינו, עולה חד –משמעית מקביעותיו הברורות של בית משפט קמא שלא נמצא בתיקי ההלוואות טופס מידע לערב בשפה הרוסית הגם שלפי תצהיר מר זילבר מטעם המשיב כבר היה נהוג בשעתו טופס מידע לערב בשפה הרוסית.

מ"ו. כמו כן, וכפי שציין בית משפט קמא, בעמ' 4 לפסק הדין, הוצג למערערים כי די בהיות הדירה ממושכנת לבנק כדי לסלק את החוב וכי חתימתם דרושה כי "כך מקובל", וכן כותב בית משפט קמא בפסק דינו:

"ספק רב בעיניי אם מישהו באמת ישב והסביר לערבים כי קיים סיכון ממשי שהדירה לא תבטיח את החוב ולאחר הליכי המימוש הכוללים גם את הוצאותיו, תיוותר יתרה ואפילו משמעותית אותה יהיו צריכים לשלם".

וכן בהמשך:

"הפגם גרם לתובעים, במידה מסויימת, להעריך לא נכון ובאופן מוטעה את רמת הסיכון, גובהו ומידת הסתברותו". (עמ' 4 לפסק הדין).

מ"ז. המערערים עתרו בתביעתם לפטור אותם מערבותם ולקבוע שכתבי הערבות עליהם הם חתומים אינם מחייבים אותם, אך בפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד (2) 559, 573), נקבע כי:

"הילכת האפסות נקלטה בישראל לפני חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים). ברם טענות לאפסות התחייבויות נדחו ככלל. הגישה העקרונית של בית-המשפט הייתה, שאין זה ראוי לאפשר לאדם להשתחרר מהתחייבויותיו בעיסקה שעל פניה נקשרה כדין. כך בע"א שוויץ הנ"ל [6], שבו נדחתה טענת האפסות בשל כך שהטעות התייחסה לתוכן העיסקה להבדילו מסוגה. השופט זוסמן ציין, כי "אמנם המבחן הוא מלאכותי, אבל תועלת יש בצדו הואיל והוא משמש את המטרה הרצויה לצמצם את היקפו של הכלל 'לא נעשה דבר'" (שם, בעמ' 118)."

מ"ח. אמנם, סעיף 23 של חוק הערבות קובע פטור מלא או חלקי מן הערבות, הכל לפי הפרט הספציפי שלגביו לא קיים הנושה את חובת הגילוי המוטלת עליו, ואולם, בד בבד יש להביא בחשבון את ממצאיו וקביעותיו של בית משפט קמא לגבי התנהלותם של המערערים:

"כך גם הוכח שלתובעים היה אינטרס בביצוע החתימה היות והיה ברור להם שכנגד חתימתם, ידאג דימיטרי לסדר גם להם "חתימות" שיאפשרו להם לקבל הלוואות. הם ידעו ש"ככה זה עובד בארץ" כלומר אחד חותם לאחר".

(עמ' 3 בפסק הדין ) (ההדגשה שלנו).

מ"ט. עוד לפני חתימתם על הערבויות נשוא הדיון נטלו המערערים הלוואות שהצריכו חתימת ערבים.

בנוסף נקבע:

"התובעים ידעו שהם מגיעים באמצעות מתווך שלכאורה "מבין ענין" ומחוייב להם, לחתום ערבות ללווים שאינם מוכרים להם, והם אלו שבחרו לסמוך עליו במקום להתעקש ולקבל הסכם מלא מפקידת הבנק שהיתה נכונה לעשות כך". (עמ' 3 סיפא לפסק הדין).

ובהמשך:

"התובעים התכוונו לחתום כערבים להלוואות אדם אחר מתוך הבנה וכוונה כי הדבר יסייע להם בקבלת הלוואה בדרך דומה..." (עמ' 4 רישא לפסק הדין) (ההדגשה שלנו).

נ. בנוסף ציין בית משפט קמא:

"המסקנה צריכה להיות שהתובעים התכוונו לחתום כערבים ברם לא הבינו בדיוק לאיזו הלוואה ומה השלכות חתימתם. קשה להניח שהם סברו שמדובר באקט פורמלי לחלוטין שאיננו מטיל שום סיכון (וערבות היא ערבות בכל שפה, בכל מדינה ובכל תרבות). לתובעים יש לייחס את העובדה שמעבר לכך שאינם אנשים חסרי כל השכלה והבנה (כפי שהתרשמתי מעדותם), הם ידעו לפתוח חשבונות בנק, לנהלם, לבקש ולקחת הלוואות וכיוצ"ב...".

נ"א. פשיטא, שאין להתערב בממצאים ובקביעות העובדתיות של בית משפט קמא לו הייתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניו (עיינו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי ז"ל (מיום 11.6.98), ע"א 6018/03 אליאור נ' מסא א.א. ייזום וניהול נכסים בע"מ (מיום 27.1.07) בפיסקה 24, ע"א 640/85 זיו קופר נ' איגוד המוסכים, פ"ד מ"ד (1) 594).

מסקנתו של בית משפט קמא לפיה נוכח כלל הקביעות העובדתיות, כמצויין לעיל, אין המדובר בפגם המפקיע את הערבות היא מסקנה המעוגנת בתשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא:

"מדובר בפגם שכאמור אינו מפקיע את הערבות שכן הייתה כוונה לערוב ולא סתם לערוב אלא לערוב לסכום משמעותי. באותה כוונה היו כרוכים אינטרסים ממשיים של מי מהתובעים..." (עמ' 4 לפסק הדין) (ההדגשה שלנו).

נ"ב. לכן, המסקנה האופרטיבית של בית משפט קמא, לפיה על המערערים לשאת רק בחלק של יתרת החוב הנערב מבוססת היטב, ואולם, בניגוד לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא אנו סבורים שלא היה מקום לחלק את יתרת החוב הנערב בין המערערים לבין המשיב בחלקים שווים וזאת לנוכח יחסי הכוחות השונים לחלוטין של המערערים, מחד גיסא, ושל המשיב מאידך גיסא, וזאת נוכח החובות המוטלות על המשיב כלפי המערערים לפי חוק הבנקאות וחוק הערבות, באשר לפי קביעת בית משפט קמא:

"ברם ובמידת ההסתברות הנדרשת, הפגם גרם לתובעים, במידה מסויימת, להעריך לא נכון ובאופן מוטעה את רמת הסיכון, גובהו ומידת הסתברותו" (עמ' 4 לפסק הדין).

כך גם הערתו המוצדקת מאד של בית משפט קמא: "באותו נשימה יש לומר שלאותו דימיטרי יש חלק לא מבוטל בענין ולטעמי דווקא בגלל היותו "מאכער" שכזה המשתלט על התהליך, היה מקום שבסניף הבנק ירסנו אותו וינקטו בגישה זהירה אפילו יותר מאשר במצב רגיל בו מגיע ערב ללא "מאכער" הדוחק בו לחתום".

(עמ' 5 לפסק הדין. ההדגשה שלנו).

נ"ג. לנוכח כל האמור לעיל, ולאחר שהבאנו בחשבון את כל הנטען בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון של ב"כ שני הצדדים, וטיעוניהם בעל פה בפנינו, ולרבות הפסיקה הרלוונטית, אנו מקבלים חלקית את ערעורם של המערערים ומורים, שבמקום קביעתו של בית משפט קמא (עמ' 5 לפסק הדין) לפיה חב כל אחד מן המערערים ברבע מסכום יתרת החוב, נקבע בזאת שכל אחד מן המערערים יישא בששית מסכום יתרת החוב בהלוואות נשוא תיק זה.

כל שאר האמור בפסק דינו של בית משפט קמא עומד בעינו ללא שינוי.

נ"ד. בערעורם טענו המערערים, בין היתר, שהמשיב לא הוכיח את יתרת גובה ההלוואות ובית משפט קמא לא בדק את יתרת ההלוואות. ואולם, טענה זו לא הועלתה בסיכומיהם של המערערים בפני בית משפט קמא, ומכל מקום הסעד ההצהרתי לו עתרו המערערים הינו, שכתב הערבות אינו מחייב אותם, ובכך אכן דן בית משפט קמא בפסק דינו. ואילו סוגיית סכום יתרת ההלוואה לא הועלתה לדיון כלל.

נ"ה. לבסוף, אנו מוסיפים ומורים, שנוכח החלטת הוועדה הבינמשרדית מיום 5.2.15 (מוצג נ/2 בתיק המוצגים של המשיב וסעיף 44 של עיקרי הטיעון) הרי בכל מקרה הסכום שכל אחד מן המערערים יישא בו לא יעלה על 50,000 ₪ (סכום הכולל שכר טרחת עו"ד והוצאות), לפי השווי הכספי נכון ליום 5.4.15 (דהיינו, 60 יום ממועד מתן החלטתה של הוועדה הבינמשרדית).

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערים, עבור המערערים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ו, 05 מאי 2016, בהעדר הצדדים.