מטעם התובע: עו"ד דותן ועו"ד קזאז

מטעם הנתבעות: עו"ד אהוד דויטש

לפניי תביעת שיבוב שהוגשה מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") להשבת סכומי כסף ששילם התובע – המוסד לביטוח לאומי לנפגע שמעד בשל מפגע בתחומה המוניציפאלי של הנתבעת-1 (להלן: "העירייה").

סכום התביעה הועמד בכתב התביעה על סך של 108,786 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. בתאריך 12/4/09, בעת שהנפגע צעד לעבר ההסעה במקום עבודתו, נתקל, לטענת התובע, במכסה ביוב שבלט בשל מרצפות שקועות, בולטות ורעועות במרכזה ולכל רוחבה של המדרכה, נפל ונחבל בעיקר ברגל ימין. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. התובע בדק את הנפגע והעמיד את נכותו על 10% נכות לצמיתות. כפועל יוצא שילם התובע לנפגע את סכומי הכסף שאת השבתם הוא תובע כעת.
2. לימים הגיש הנפגע תביעה אזרחית נגד העירייה. במסגרת תביעה זו הגיעו הצדדים לפשרה ושולמו לנפגע פיצויים בסכום כולל של 82,000 ₪.
3. במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בתיק העידו הנפגע ורעייתו (בלא שהוגשו תצהירים על ידם), הוגשו מסמכים רבים על ידי התובע ובין היתר מסמכי הוועדות הרפואיות, מסמכים רפואיים של הנפגע, התביעה שהוגשה על ידי הנפגע על נספחיה, ודו"ח חוקר שחקר את הנפגע את רעייתו אשר שחזר עם הנפגע את האירוע ותעד את המקום. הנתבעת בחרה שלא להביא ראיות מטעמה, ויתרה על חקירתו של החוקר הפרטי והסתפקה בחקירת הנפגע ורעייתו.
4. בהתאם לדין זכאי התובע לתבוע מהעירייה שיפוי בשל סכומים ששילם לנפגע ובלבד שיוכח, כי העירייה אכן אחראית לנזק ובשיעור שלא יעלה על נזקו של הנפגע. התובע נכנס בנעלי הנפגע ועליו להוכיח הן את זכותו כלפי העירייה והן את שיעור נזקיו, שכן הוא לא יוכל להיפרע מעבר לחבות העירייה כלפי הנפגע עצמו. העירייה מצידה רשאית להעלות טענות הגנה העומדות לה כלפי הנפגע. חילוקי הדעות בין הצדדים בענייננו נוגעים הן לאחריות העירייה והן לשיעור הנזק. מחלוקת נוספת קיימת בשאלה האם יש לנכות את הפיצוי ששולם לנפגע.

אבחן שאלות אלו, וראשית אדון בשאלה האם העירייה אכן התרשלה וגרמה לנזק ואת שיעור נזקיו של הנפגע, כפי שהוכחו במסגרת תביעה זו.

1. אקדים ואציין, כי התובע טוען, שהפשרה בתביעת הנפגע מקימה נגד הנתבעות השתק שיפוטי. לטענת התובע, הנתבעות מנועות מלהעלות טענות מנוגדות להסדר שעשו עם הנפגע, במיוחד כך כאשר הנתבעות נמנעו מלהציג ראיות מפריכות.

איני רואה צורך להכריע בטענה זו, שעה שבאתי לידי מסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח את אחריותן של הנתבעות גם בלא קיומו של השתק שיפוטי.

בהקשר זה ראוי להעיר, שבכתב קבלה ושחרור שהציג התובע עצמו, נרשם מפורשות, כי הפיצוי לנפגע הוא מבלי להודות באחריותם של הנתבעים לתאונה או בחבותם לעשות כן ולפנים משורת הדין. הווה אומר, פסק הדין שאישר את הסדר הפשרה לא דן ולא הכריע בשאלת האחריות. לכל היותר, ניתן לקבוע שהנתבעות שניכו את תגמולי המוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעת הנפגע, מושתקות מלכפור בקשר הסיבתי של אותם תגמולים לתאונה. הנתבעות לא כפרו בקיומו של קשר סיבתי כאמור משכך, ממילא הטענה אינה טעונה הכרעה.

שאלת האחריות

1. בעדותו תאר הנפגע:

"שמתי לב שאני מאחר, היה לי מסלול קבוע שהלכתי דרכו, ראיתי שאני מאחר קיצרתי דרך בנינים. התחלתי להאיץ, רצתי ונתקלתי בבור הביוב. לאט לאט גברו הכאבים. הגעתי למקום שאמורים לקחת אותי משם וישבתי על המדרכה כי לא יכולתי להזיז ברך, שננעלה והתנפחה. הגיעה ההסעה. חבר עזר לי לקום ושם אותי על הספסל. התקשרתי לאשתי שבאה לאסוף אותי. בבית ניסיתי משחה. כעבור 3 שעות הלכתי לטיפול רפואי בקופ"ח. זה היה בשביל בין הבניינים, נכנסה לי הרגל בבור הביוב, הרגשתי קליק ברגל, יש שם את החור הזה שם, הרגשתי קליק בברך. לא נפלתי על הרצפה. המשכתי ללכת וכשהגעתי לשם התיישבתי על המדרכה ולא יכולתי ללכת. המקום לא מוכר לי כי לא עברתי שם בעבר, הייתי עובר מהכביש הראשי והולך על מדרכה. אבל בגלל שאיחרתי חציתי בין הבניינים. זו פעם ראשונה שאני עובר שם, לא הכרתי את המקום".

(עמ' 5 לפרוטוקול מתאריך 4/6/18 שורות 10-1).

בחקירה נגדית, השיב הנפגע, כי באותו היום הלך באלכסון כדי לקצר, והסביר "בחרתי לעבור דרך מעבר החציה. לקחתי את הריזיקה לעבור דרך הבנינים כדי לקצר את הזמן. אם הייתי יודע שאין שם מעבר הייתי חוזר אחורה" (שם, עמ' 7 שורות 6-5).

הנפגע נשאל מדוע לא בדק אם הדרך בטוחה והשיב, כי הוא לא יכול לדעת, אם הוא עובר שם לראשונה, הוא רק ידע שאלכסון הוא יותר קצר.

הנפגע הסביר כי נכנס עם הברך לבור, קיבל מכה בברך נפל עם הברך לבור והברך נפגעה מהבלטה.

הנפגע עומת עם מה שטען במוסד לביטוח לאומי והשיב שכתב בדיוק את מה שקרה. הוא לא יכול לפול על המדרכה ונפל בבור ביוב.

1. בחינת גרסאותיו של הנפגע לאחר התאונה, מעלה, כי הנפגע לא מסר תיאור מדויק של התאונה, בעת קבלת הטיפול הרפואי ואף בעת פנייתו למוסד לביטוח לאומי.

כך לדוגמא, בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה נרשם שסיבת הפגיעה היא "נפילה" מבלי פרוט נוסף.

בטופס בל/250 תועד: "לדברי העובד בדרכו מהבית להסעה מעד ברחוב, נפל וקיבל מכה ברגל / ברך ימין".

בתביעה לתשלום דמי פגיעה תאר הנפגע כדלקמן: "הייתי בדרך להסעה ראיתי שאני מאחר קצת. התחלתי ללכת יותר מהר הגעתי למצב של ריצה נתקלתי בבלטה בולטת ונפלתי על הברך, סלבה שראה שאני פצוע ירד מההסעה ועזר לי לעמוד. לא יכולתי ללכת, התקשרתי לאשתי היא באה אלי עם הרכב ונסענו הביתה, חיכיתי כמה שעות בבית בכדי לראות מה המצב לאחר 2 בערך הכאבים התגברו ופניתי לקבלת טיפול רפואי".

בכתב התביעה שהוגש על ידי הנפגע בחודש אוגוסט 11, תואר "נזקו של התובע אירע עת היה בדרכו להסעה למקום עבודתו כשלפתע נתקל במכסה ביוב בולט בשל מרצפות שקועות, בולטות ורעועות, במרכזה ולכל רוחבה של מדרכה צרה, ברחוב דב גאפונוב באשדוד, בסמוך למקום מגוריו"

התובע צרף לכתב התביעה, את תמונות המפגע שצילם הנפגע ואת התמונות לאחר שהמפגע תוקן. בעדותו בתיק דנן, אישר הנפגע, כי הוא זה שצילם את התמונות, והשיב שלא זכור לו כמה זמן אחרי זה תיקנו את המפגע. לדבריו פנה לאחר מה שקרה לו לעורך הדין ועורך הדין שלו המשיך בטיפול.

לחוקר הפרטי מטעם התובע תאר הנפגע: "... בזמן הארוע יצאתי מהבית בסמוך לשעה 06:35 לכיוון ההסעה. בדרכי עברתי בשביל בין הבניינים לכיוון נקודת האיסוף. תנאי התאונה היו אור יום, אני הלכתי הליכה מהירה ואף ריצה קלה לכיוון ההסעה. במהלך הריצה נתקלתי בבור ביוב עגול מוקף בבלטות חלקן היו שבורות וחלקן בולטות. נתקלתי עם רגל ימין במכשול, הברך הסתובבה לי ונפלתי על ברך ימין...". הודעה זו חתומה על ידי הנפגע.

1. הנתבעות טוענות, כי התובע לא הוכיח את קרות האירוע וזאת בשים לב שעדות הנפגע היא עדות יחידה של בעל דין, ללא כל תימוכין, שבלא סיוע אין לקבלה. מוסיפות הנתבעות, כי הנפגע מסר גרסאות שונות בהזדמנויות שונות והטענה שנפל עקב התקלותו בבור ביוב, אשר תמונות שלו צורפו לתביעת התובע, הייתה הפעם הראשונה בה נזכרו התיבות "בור ביוב". הנתבעות מוסיפות עוד, כי בעדותו של הנפגע נפלו סתירות, וכי התובע לא הביא עדים נוספים, כגון אדם בשם סלבה שסייע לנפגע, ומכאן שהמסקנה המתבקשת היא שלא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה להוכחות חבותן של הנתבעות לשיפויו.
2. אכן עדותו של הנפגע הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין, ובהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על פי עדותו של עד יחיד, אלא אם ייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה. לנפילתו של הנפגע לא היו עדים, כך גם הסביר הנפגע. אכן סלבה ואנשי ההסעה שהגיעו לאחר האירוע סייעו לנפגע ואולם גם אם היו מובאים עדים אלה לא היה בידם לסייע לעניין אופן התרחשות התאונה, שכן הם לא נכחו בעת שארעה.

לענייננו חשוב, כי הייתה לי ההזדמנות להתרשם מן הנפגע באופן בלתי אמצעי הן בחקירה ראשית והן בחקירה נגדית. הנפגע העיד באופן כנה ומהימן וניתן לקבוע שעדותו אמת היא.

הנפגע צילם את המקום סמוך לאחר האירוע ואף את המקום לאחר שתוקן והצילומים מדברים בעד עצמם. ב"כ הנתבעות כלל לא חקר את הנפגע על צילומים אלה.

התמונות שהגיש הנפגע מתיישבות עם עדותו. מתמונות אלה עולה שמדובר בשביל מעבר מרוצף בין בניינים כפי שתאר הנפגע. מדרכה המיועדת להליכה לכל דבר ועניין. על פניו, ניתן להתרשם שמדובר אכן במפגע שיכול שאדם שיתקל בו יפול ויפגע. עדותו של הנפגע מתיישבת איפוא עם תנאי השטח. אשוב ואדגיש, שהנפגע מסר שלאחר מכן המפגע תוקן ואף צרף תמונות של השטח מתוקן. תמונות אלה צורפו כבר לתביעתו של הנפגע שהוגשה בחודש אוגוסט 2011.

אכן במוסדות הרפואיים, כמו גם במוסד לביטוח לאומי לא מסר הנפגע את גרסתו לפרטי הפרטים. ברי, כי במוסדות אלו האופן המדוייק בו התרחשה התאונה פחות חשוב. במוסדות הרפואיים הנפגע הגיע לקבל טיפול, במוסד לביטוח לאומי נדרש להוכיח כי אכן היה בדרך לעבודתו בלא כל משמעות למנגנון הפגיעה ומכאן ניתן להניח שלא הקפיד על הפרטים וגם לא נשאל עליהם. לענייננו חשוב, שהנפגע לא מסר שם או בכל מקום אחר גרסה הסותרת את עדותו, אלא לכל היותר גרסה לא מלאה לפרטי הפרטים. עוד חשוב שכאשר נדרש לפרט בגדר כתב תביעתו, עדותו לפני החוקר או עדותו בהליך כאן פרט את הדברים וחזר ופירט ככל שנדרש.

הנתבעות מצביעות על חוסר התאמות בגרסת הנפגע, כאשר פעם טען, כי נפגע ונפל ופעם טען רק כי נתקל והמשיך ללכת, פעם טען שחבר הגיש לו עזרה ופעם טען שאחד מהעובדים ירד לעזור לו. מדובר באי התאמות שוליות שאין בהן כדי לאיין את גרסת הנפגע. הנפגע הסביר היטב בעדותו את דרך פגיעתו וככל שכשל בניסוח, בלהט העדות, הרי שאין לפקוד את הדברים כנגדו.

עדות אשתו של הנפגע, שהגיעה סמוך לאחר התאונה לאסוף אותו מהמקום תומכת בכך שהנפגע אכן נפגע במקום ובזמן כפי שטען.

העובדה שלא היו עדים לתאונה, לא יכולה להביא למסקנה שיש לדחות את הגרסה. אין לצפות מהתובע להביא עדים שאינם קיימים.

סוף דבר בהקשר זה - לאחר ששמעתי את עדות הנפגע, ובשים לב לכל נסיבות העניין שוכנעתי כי אכן, נפל ונפגע כפי שטען, כתוצאה מאותן מרצפות משובשות בסמוך לבור הביוב שצולם.

1. עיון בתמונות שצלם הנפגע, מלמד כי אכן מדובר במפגע, של ממש ונדמה שבנוגע לכך אין צורך להרחיב. התמונות שהוצגו מלמדות על מרצפות משובשות ועל הבדלי גבהים משמעותיים בקטע דרך המהווה מדרכה לכל דבר ועניין.

רק למען סבר את העין – מן הראוי להפנות לאחת מן התמונות המתעדות את המפגע –

חובת הזהירות המושגית המוטלת על העירייה מכוח סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ומכוח דיני הרשלנות הכלליים וסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אינה יכולה להיות נתונה במחלוקת. השאלה במקרה הפרטני הינה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית שכן העובדה שהנפגע נפל אין בה כשלעצמה להטיל אחריות על העירייה ויש להראות כי מדובר בסיכון בלתי סביר שלא ננקטו אמצעי זהירות סבירים למנעו. הפסיקה דנה ודשה במקרים בהם אדם נפגע מנפילה על מדרכה עירונית וקבעה כי העירייה אינה יכולה לתקן ולאתר כל ליקוי קטן ומזערי שכן "רחובות ומדרכות עיר אינן 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו'גלים' של שיפועים כאלו או אחרים... לא כל סטייה מ'יושר מתמטי' של מפלסי דרכים הוא מפגע" (ע"א (ימ') 4344/97 כהן נ' עיריית רמת גן (21/1/98)) מנגד נקבע כי "מדרכה אינה 'משטח סטרילי' אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו" (ע"א (ת"א) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם (30/12/02)) וכי "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר...הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך – אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן" (ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' שחם (30/3/95)). בית-המשפט נדרש אפוא לאזן בין הערכים השונים ולבחון את הסיכון, אפשרות צפייתו ואפשרות תיקונו בהתאם לנסיבות המקרה, לאופי המפגע, להתנהלות הרשות המקומית ולהתנהלותו של הנפגע עצמו.

1. אשר לענייננו – לאחר שקילת הראיות, נקל להגיע למסקנה כי בנסיבות העניין מדובר בסיכון בלתי סביר, כאשר לא הוכח בשום דרך שהעירייה נקטה אמצעי זהירות נדרשים למניעת התממשותו. שהרי העירייה בחרה שלא להעיד עדים מטעמה ולא האירה בשום דרך את עיני בית המשפט כיצד היא נערכה על מנת לאתר ולמנוע מפגעים מסוג זה. משהוכח קיומו של המפגע, הרי שלמצער חובת העירייה הייתה לנסות ולהראות, כי נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעתו. משהעירייה בחרה שלא להרים את הנטל שהועבר אל כתפיה בהקשר זה, הרי שמתבקשת המסקנה כי היא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי הנפגע וגרמה לנזק.

נותר עוד לדון בשאלה האם מוטל על הנפגע אשם תורם, בכך אדון להלן.

קיומו של אשם תורם – האמנם?

1. התובע טוען, שאין להטיל כל אשם תורם על הנפגע, שכן בהתאם לפסיקה, אין לצפות שעוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר.
2. הנתבעות טוענות מנגד, שגם אם תוכח אחריות העירייה יש לקבוע, שעל הנפגע מוטל אשם תורם בשיעור כה ניכר עד כי ניתק כל קשר סיבתי בין פגיעתו לבין אשם כלשהו של העירייה - וזאת שעה שהנפגע העיד, כי שם לב שהוא מאחר להסעה, ביצע קיצור דרך בין הבניינים, החל להאיץ, רץ ואז נתקל ונפל. לטענת הנתבעות, ברי כי אדם שמבצע קפנדריה בין הבניינים במקום החדש לו, צריך להזהר וליתן דעתו לדרך החדשה שאינה דרך המלך ושאותה הוא לא מכיר. הנתבעות מדגישות, שעל פי התמונות שהנפגע עצמו צילם המדובר במפגע שאפילו סומא לא המחמיץ ומשכך ניתן לקבוע, כי הנפגע שמהר לדרכו ופתח בריצת אמוק לעבר ההסעה, לא טרח ליתן דעתו לדרך.
3. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי (1/10/03)).
4. בענייננו, האירוע ארע באור יום, כפי שניתן להיווכח המדובר במפגע גדול ובולט וגם אם זו הפעם הראשונה שהנפגע עבר במקום, הרי שלו היה שת ליבו לדרך, סביר שהיה מבחין בו ונמנע מלדרוך במקום. הרי גם לפי התמונות שצילם הנפגע, הגם שמדובר בשביל צר יחסית היה באפשרותו לעקוף את המפגע. הנפגע לא הבחין במדרכה המשובשת ככל הנראה משום שפעמיו היו נתונים להסעה, הוא מיהר ואף רץ, כך העיד בכנות. אמנם לא ניתן לצפות מעוברי הדרך שילכו כשעיניהם בקרקע ואולם גם לא ניתן לצפות מהם שילכו כסומא באפילה. במקרה דנן, ניכר שלהתנהלותו של הנפגע הייתה תרומה להתרחשות התאונה. בנסיבות אלה, הוגן להשית עליו אשם תורם ואולם טענת הנתבעות שאשמו התורם של הנפגע גדול מאשמה של העירייה עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי אינה מתיישבת עם הנסיבות.

בנסיבות שהובררו כאן שיעור האשם התורם שיוטל על הנפגע אמור להיות מתון בהתחשב שמדובר במפגע חמור מאוד שניתן היה לצפות שלא יהא בשטחה של עירייה סבירה. בנסיבות אלה, אני קובעת, כי אשמו התורם של הנפגע עומד על שיעור של 25%.

1. משהוכרעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק ואולם קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לנפגע בתאונה.

מצבו הרפואי והתפקודי של הנפגע לאחר התאונה

1. לאחר התאונה, נבדק וטופל הנפגע במסגרת קופת החולים, ונמצא כי נגרם לו קרע חלקי בברך ימין. הנפגע סבל מכאבים, הברך הייתה נפוחה והנפגע היה מוגבל בהליכה. בשל מצבו הרפואי עבר הנפגע שני ניתוחי ארטרוסקופיה כירורגית, האחד בתאריך 1/12/09, והשני בתאריך 30/11/10.
2. הצדדים הסכימו, כי שיעור נכותו הרפואית של הנפגע לצורך תביעה זו תעמוד על 10%, כשיעור הנכות שקבעו הוועדות הרפואיות אצל התובע, זאת אף שבתביעתו הגיש הנפגע חוות דעת רפואית לפיה נכותו עומדת על 20%. הצדדים חלוקים אודות מצבו התפקודי של הנפגע, כאשר התובע טוען, כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על 15%.
3. טענה זו של התובע תמוהה, שעה שהוועדות הרפואיות של התובע עצמו קבעו נכות של 10% והוסיפו וקבעו, כי אין להפעיל את תקנה 15% שכן הנפגע יכול לחזור לעבודתו. התובע שילם לנפגע תגמולים לפי 10%, ונדמה שאינו יכול לטעון בשני קולות – האחד כלפי הנפגע עצמו והאחר כלפי בית המשפט.

יתירה מזו, גם עובדתית, נראה שאין מקום לקבוע, שנכותו התפקודית של הנפגע עולה על נכותו הרפואית.

התובע טען שהנפגע עבד בעת התאונה עבודה פיזית כפועל ייצור במפעל מתכת ופוטר בעקבות התאונה, טענה שנתמכת על ידי מכתב של המעביד שצורף לראיות התובע. בהתאם למכתב זה, שמועדו 13/10/2009 וכותרתו "סיום יחסי עובד מעביד", הודיע המעביד לנפגע שבהתאם להמלצת הרופא התעסוקתי ובהמשך לבקשתו להפסקת עבודה בגין הבעיה הרפואית מודע לו שהנהלת החברה החליטה לסיים את עבודתו בחברה. (במאמר מוסגר יצויין, כי בהחלטתי על הגשת הראיות, מתאריך 23/2/17, קבעתי שצד המתנגד להגשת מסמך שלא באמצעות עורכו יודיע על כך לצד שכנגד בתוך 21 יום מיום הגשת הראיות. הנתבעת אמנם הודיעה על התנגדויות לעדויות שמיעה וסברה ואולם לא התנגדה להגשת המסמך ולפיכך אין מניעה להסתמך עליו אף שהמעביד לא העיד).

לענייננו חשוב, שהעובדה שהנפגע פוטר מעבודתו כפועל ייצור הייתה ידועה לוועדה הרפואית שדנה בנכותו הצמיתה של הנפגע ובכל זאת נקבע שאין להפעיל את תקנה 15.

במסגרת הוועדה שהתכנסה בתאריך 8/2/2011, טען הנפגע, כי הוא עדיין לא מרגיש טוב, סובל מכאבים בלתי פוסקים, מתקשה בעמידה, ישיבה ממושכת והליכה וכן מכאבים בשינה. הנפגע טען כי נגרמה לו דלקת בשתי הברכיים, שכן צלע במשך יותר משנה על רגל ימין, אימץ את רגל שמאל ונגרמה לו דלקת.

בבדיקת הברך, מצאה הוועדה דלדול קל של שרירי הירך, יישור מלא, כפיפה 140 מעלות, בכפיפה של 30 מעלות ניתן להפיק פתיחה מדיאלית קלה, טסטים מניסקליים שליליים. נמצא רפיון קדמי קל אך תופעה זו מופיעה גם ברגל שמאל.

במסקנותיה ציינה הוועדה, כי לאחר החבלה בברך ימין, קיימים סימנים של פגיעה חלקית ברצועה הקולטרלית האמצעית. הבדיקה הארטורוסקופית גילתה שינויים בסחוס המפרקי ללא פגיעה במיניסקוסים. הועדה ציינה שהפגיעה ברצועה המדיאלית הקולטרלית תגרום להשפעה קלה על כושר הפעולה של הברך. בנסיבות אלה קבעה הוועדה שהמצב סופי ויש לקבוע לנפגע נכות בשיעור 10% לפי סעיף 35 (1) (ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המוסד לביטוח לאומי"). כאמור, הועדה החליטה שלא להפעיל את תקנה 15.

יוסף, כי מפרטי העסקתו של הנפגע ודו"ח רציפות ביטוח שהוצג עלה שהנפגע אמנם לא עבד תקופה ממושכת לאחר התאונה ואולם משחזר לשוק העבודה, לפחות בחלק מן התקופות, השביח את שכרו באופן משמעותי ומכאן, שהנכות הרפואית מתיישבת עם מצבו התפקודי של הנפגע ואין לקבל את הטענה שהנכות התפקודית עולה על זו הרפואית.

מסקנה זו מתיישבת גם עם עדותו של הנפגע, שמיקד את קשייו בתקופה שלאחר התאונה, כאשר ניכר שעם הזמן מצבו התייצב.

משקבעתי את שיעור הפגיעה התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

שיעור הנזק

1. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים

הנפגע יליד: 20/1/1980.

מועד התאונה: 12/4/2009.

גיל הנפגע בעת התאונה: 29 ו-3 חודשים.

גיל הנפגע כיום: 39 ו- 3 חודשים.

שיעור נכות רפואית ותפקודית: 10%.

הפסדי שכר לעבר

1. לאחר התאונה לא עבד הנפגע כ- 19.5 חודשים, עד שהשתלב בעבודה אחרת. התובע טוען, שיש לפסוק לנפגע הפסדי שכר מלאים לכל התקופה בה לא עבד, ולאחר מכן בהתאם ל- 15% נכות תפקודית בתוספת פנסיה, סכום המגיע לכדי 320,000 ₪.
2. הנתבעות טוענות, שאי כושר לעבוד יש להוכיח באמצעות חוות דעת או אישורי אי כושר מזמן אמת, לדבריהן אפילו בחוות הדעת שהגיש הנפגע עצמו, נקבע שהנכות הזמנית לאחר הניתוחים שעבר הנפגע עומדת על חודש וחצי בלבד, לאחר מכן ניתנה תקופת אי כושר בשיעור של 50% לשבועיים ימים ולאחר מכן 30% לשלושה חודשים. הנתבעות טוענות אינן מקבלות חוות דעת זו, ואולם יש בכך כדי להראות שטענת התובע לאי כושר ממושך מאוד חסרת כל שחר.

הנתבעות מסכימות כי בתקופה שלאחר התאונה ולאחר הניתוחים לא היה התובע כשיר לעבוד, ואולם בכל יתר הזמן יכל לעבוד במגבלותיו, בעבודה שאין עמה מאמץ פיזי לברך.

לטעמן של הנתבעות, יש לקבוע שהפיצוי המגיע לנפגע הוא בשיעור של שלושה חודשי עבודה מלאים – חודש וחצי לאחר כל ניתוח כאשר בשאר הזמן היה עליו למצוא עבודה מתאימה ומשכך מדובר בפיצוי בסכום של 17,709 ₪ בלבד.

1. אשר לבסיס השכר בעת התאונה, שני הצדדים אינם חולקים שעמד על סך של 6,559 ₪. סכום זה בצירוף הצמדה ממועד התאונה, עומד על – 7,422 ₪ וזה בסיס השכר לפיו יש לערוך את החישוב.
2. עיון במסמכים הרפואיים שצרף התובע לתביעתו, מלמד, כי נתנו לנפגע תעודות אי כושר ברציפות החל ממועד התאונה (12/4/09) ועד 14/7/09 וכן נקבעו תקופות אי כושר נוספות לאחר כל אחד מהניתוחים שעבר. כזכור הנפגע נותח פעמיים ב- 1/12/09 וב- 30/11/10. המסמכים הרפואיים מלמדים עוד, שלאורך כל התקופה הנפגע התלונן על כאבים, היה בטיפול רפואי רצוף ובבדיקות.

עיון בהחלטות הוועדות הרפואיות של התובע, מעלה שמעבר לדמי הפגיעה, אושרו לנפגע 100% נכות למשך חודש וחצי לאחר הניתוח הראשון, 50% למשך חצי חודש נוסף ו- 30% למשך ארבעה חודשים נוספים. החל מ- 1/6/10 ועד ה- 31/12/10 אושרו לנפגע 20% נכות והחל מ- 1/1/11 נכות יציבה בשיעור של 10%.

עיון בדו"ח רציפות ביטוח שהציג התובע מעלה שהנפגע חזר לעבודה רק בחודש נובמבר 2011, על סף ביצוע הניתוח השני, כאשר לאחר מכן עבד באופן סדיר.

בשנת 2011 - הרוויח הנפגע שכר מצטבר בסך 75,746 ₪.

בשנת 2012 – הרוויח הנפגע שכר מצטבר בסך 82,747 ₪.

בשנת 2013 – הרוויח הנפגע שכר מצטבר בסך 84,301 ₪.

בשנת 2014 – החליף הנפגע עבודה לקראת סוף השנה והרוויח שכר מצטבר משתי העבודות בסך 95,272 ₪.

בשנת 2015 – הרוויח הנפגע שכר מצטבר בסך 95,272 ₪

בשנת 2016 – הרוויח הנפגע שכר מצטבר בסך – 113,311 ₪.

בשנת 2017 – ככל הנראה החליף הנפגע עבודה והרוויח במשך 3 חודשים 18,093 ₪ ואולם דו"ח רציפות הביטוח הוא מחודש ינואר 2018, משכך יכול והנתונים לגבי שנה זו לא מלאים.

נתונים אלה מלמדים שמאז שחזר הנפגע לעבודה סדירה, שכרו הלך ועלה במשך השנים, דבר שמלמד שעיקר הפגיעה בשכר בעבר מתמצית בתקופה הסמוכה לתאונה ולניתוחים שעבר, כאשר המוקד הוא על הניתוח הראשון, שכן סמוך לאחר הניתוח השני הנפגע השתלב בעבודה קבועה, אף כי שכרו בשנת 2011, היה נמוך משכרו בעת התאונה.

1. בנסיבות שפורטו, ניתן לקבוע כי אכן לא הייתה הצדקה שהנפגע ימנע מלעבוד עבודה כלשהי במשך כ- 20 חודשים, יחד עם זאת ברי, כי התאונה והניתוחים שעבר הנפגע הביאו להפסקת עבודתו ולקושי במציאת עבודה חדשה, במצבו המוגבל לאחר התאונה. יתירה מזו, גם בתקופה שנכותו של הנפגע עמדה "רק" על 50% - ברי, כי כאשר מדובר היה בעובד כפיים, משמעות הדבר שלא יכל לעבוד.
2. בשים לב לאישורי אי הכושר שניתנו לנפגע בזמן אמת ולכך שאושרו לו דמי פגיעה למשך 3 חודשים, כמו כן, בשים לב לנכויות הזמניות שנקבעו לנפגע במוסד לביטוח לאומי ועל ידי המומחה מטעמו אני רואה לחשב את הפיצויים בגין העבר כדלקמן:

בין החודשים 12/4/2009 – 12/7/2009 – 3 חודשים נכות מלאה בתקופת דמי הפגיעה שבה אין מחלוקת שלא עבד – משכך החישוב הוא כדלקמן

3 * 7,422 ₪ = 22,266 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד על 24,996 ₪.

החל מתאריך 13/7/09 ועד לתאריך 1/12/09 (מועד הניתוח הראשון שעבר הנפגע) - ראוי לחשב את הפיצוי בשיעור של 30% לפחות מתוך הנחה שמדובר היה בתקופה הסמוכה לתאונה, הנפגע עדיין כאב מאוד והיה מוגבל, דבר שהקשה עליו לחזור לעבודתו ואף למצוא עבודה מתאימה אחרת. מדו"ח רציפות ביטוח עולה, כי בחודשים יולי ואוגוסט 2009 ניסה הנפגע לעבוד במקומות אחרים, וקיבל שכר של כ- 1,500 ₪, ברי כי נסיון זה לא צלח. החישוב בתקופה זו הוא משכך כדלקמן:

4.5 * 7,422 * 30% = 10,019 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד על 11,203 ₪.

החל מתאריך 1/12/09 (מועד בו עבר הנפגע את הניתוח הראשון) ועד ל- 31/1/2010 – להערכתי היה הנפגע באי כושר מלא. מדובר בתקופה בה קיבל נכויות של 100% ו- 50% על ידי המוסד לביטוח לאומי ומשכך החישוב הוא כדלקמן:

2 * 7,422 = 14,844 ₪ - סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד על 16,524 ש"ח.

החל מ- 1/2/2010 ועד ל- 31/5/2010 – נקבע בוועדות הרפואיות, כי נכותו של הנפגע עומדת על 30% נכות. קביעה זו מתיישבת עם מצבו ולפיכך החישוב הוא כדלקמן:

4 * 7,422 * 30% = 8,906 ₪ - 9,872 ₪.

החל מתאריך 1/6/2010 ועד לתאריך 30/11/2010 (מועד הניתוח השני) - נקבע בוועדות הרפואיות, כי נכותו של הנפגע עומדת על 20% - קביעה זו מתיישבת עם מצבו של הנפגע. ומשכך החישוב הוא כדלקמן:

6 * 7,422 * 20% = 8,906 ₪ סכום זה בצירוף הצמדה מאמצע התקופה עומד על - 9,823 ש"ח.

בתאריך 30/11/2010 עבר הנפגע כאמור את הניתוח השני, ולכאורה אמור היה להיות באי כושר. מדו"ח רציפות ביטוח עולה שהתובע עבד בחודשים 11/2010 ו- 12/2010 והרוויח שכר של כ- 7,755 ₪ - דהיינו כמחצית משכרו ערב התאונה בנסיבות אלה נכון לפצותו בגין תקופה זו לפחות בפיצוי של חודש אי כושר אחד דהיינו – 7,422 ₪. סכום זה בצירוף הצמדה מאמצע התקופה עומד על 8,150 ₪

החל מ- 1/1/11 עובד לכאורה הנפגע בעבודה קבועה. שכרו של התובע לשנת 2011, היה 75,746 ₪ - דהיינו 6,312 ₪ לחודש – ובצירוף הצמדה ממחצית השנה – 6,536 – דהיינו שכרו נמוך משכרו ערב התאונה, כך גם בשנים 2012 ו- 2013, שכרו של הנפגע בשנים אלה עדיין נמוך משכרו קודם לתאונה. בשנים אלה, הוגן לחשב את הפסדיו של הנפגע לפחות כשיעור הנכות התפקודית שנגרמה לו – ומשכך החישוב הוא כדלקמן –

36 * 7,422 * 10% = 26,819 ₪ - בצירוף הצמדה מאמצע התקופה עומד הסכום על 28,694 ₪.

החל משנת 2014, מרוויח הנפגע שכר העולה על שכרו ערב התאונה ומשכך ניתן לקבוע כי לא הוכחו הפסדים. מדו"ח רציפות ביטוח עולה כאמור כי יכול ובשנת 2017 החליף הנפגע עבודה ואולם יכול שלא כל הנתונים התקבלו שכן הדו"ח הופק בינואר 2018. משכך לא ניתן לסמוך על הנתונים לצורך חישוב הפסדים. לו רצה התובע היה עליו להוכיח את העובדות באמצעות הנפגע או פרטים על עבודתו.

1. סך הפסדי השכר לעבר של הנפגע עומדים איפוא על 109,262 ש"ח לסכום זה יש להוסיף פנסיה בשיעור של 12% ומשכך הפסדיו של הנפגע לתקופת העבר עומדים על 122,373 ₪.

גריעה מכושר השתכרות

1. התובע טוען, שיש לחשב את הגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע בהתאם לנכות תפקודית של 15% והיוון בשיעור 2% ומעמיד את הפיצוי על שיעור של 330,000 ₪ כשלסכום זה יש להוסיף פנסיה.
2. הנתבעות טוענות, כי יש לפסוק לנפגע סכום גלובלי נמוך לפי נכות תפקודית בשיעור של 5% ומציעות סכום של 40,000 ₪, המהווה חישוב חצי אקטוארי בהתאם לריבית היוון של 3%.
3. את הגריעה מכושר ההשתכרות יש לחשב על פי שכרו העדכני של התובע המגלם את כושר השתכרותו הנוכחי שעמד כאמור בשנת 2016 על 113,311 ₪ דהיינו 9,442 ₪ לחודש ובצירוף הצמדה עומד הסכום על – 9555 ₪ וזה בסיס השכר.
4. בשים לב לעלייה בשכרו של הנפגע, ניכר, כי הסתגל למצבו, וכי השפעת נכותו עקב התאונה אינה מלאה. בשים לב לשיעור הנכות שגם הוא לא גבוה, לטעמי יש להעמיד את הפיצוי על סכום גלובלי מתון בערכים של חישוב חצי אקטוארי בהתאם לנכות של 10%. אין יסוד לטענת הנתבעת שיש לפסוק פיצוי לפי 2.5% נכות בלבד.
5. אשר לריבית ההיוון, תמהני על עמדת התובע שמהווה גוף מגופי מדינת ישראל וטוען בניגוד לעמדת המדינה בערכאות השיפוטיות לפיה ריבית ההיוון אמורה לעמוד על 3% כל עוד לא תשונה ההלכה, בוודאי במקום בו לא משתלמת גמלה חודשית. כך גם קבעה לאחרונה הוועדה שהוקמה בעניין. בשים לב לעמדת בית המשפט העליון, שלא ראה לעת הזו להתערב בשיעור ההיוון, נראה שאין מקום לעשות כן גם בערכאות דלמטה בוודאי לא בתיק מסוג זה בו הפיצוי הוא ממילא גלובלי, כאשר הסכום הכולל, הוא סכום סביר.
6. בשים לב לגילו של הנפגע והערכת עבודה עד גיל 67 אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על שיעור של 110,000 ₪. סכום זה כולל את שיעור הפנסיה.

עזרה והוצאות מכל סוג

1. התובע טוען, כי יש להעמיד את הפיצוי לנפגע בנוגע עזרת צד ג' והוצאות בשיעור של 50,000 ₪ לכל אחד מראשי הנזק.
2. הנתבעת משיבה, כי אשת הנפגע העידה שלפני התאונה כמו גם לאחריה היא זו שעשתה את כל עבודות הבית, ועם כל האמפטיה לנכותו, אין פעולה שאינו יכול לעשות בעצמו. אשר לעזרה בעבר, לא מדובר בעזרה החורגת מן המקובל.
3. אשתו של הנפגע העידה בכנות – "אחרי התאונה המצב הלך והחמיר. מי יודע מה זה גבר בבית, אנחנו בשכירות, קשיים כלכליים, החובות גברו, המצב היה קשה. עברתי להורים שלי, פתחנו תיק ברבנות. ההתמודדות לא הייתה פשוטה. עשית הכל לבד. הוא היה מוגבל ברגל , גבר שלא מרגיש טוב זה כמו ארבעה ילדים חולים. אז להביא מגבת מהארון זה גם כואב לו" (שם, עמ' 9 שורות 23-19) והוסיפה: "... אחרי הניתוח הראשון היה גרוע מכל הזמנים. אחרי הניתוח הראשון זה היה החמרה של ניתוח...." (שם, שורה 28-27) וכאשר נשאלה האם שב לתפקוד תקין השיבה האשה: "לא לגמרי. לדוגמא, הבן שלי אומר לו שחק איתי כדורגל, הרגל שלו מוגבלת. בבית יש יותר עזרה. וודאי שהוא לא מי שהיה. כל הזמן הוא יושב ומלטף את הברך כמו אשה בהריון" (שם, שורות 31-30). האשה נשאלה על תפקודו של הנפגע לפני התאונה והשיבה: "כן, אני עד עכשיו עושה הכל. גם עשיתי הכל לפני התאונה" (שם, עמ' 10, שורה 10), ובחקירה חוזרת הסבירה: "אני יודעת מה אתה רוצה לשאול – הכוונה שלי שאני הדמות הדומיננטית בבית ברור. כשהוא נפצע... אבל אני לא לוקחת פטיש ומסדרת תמונה או מחליפה מנורה, הוא לא עזר בזה. אני טיפלתי בו ובבית, הייתי עושה הכל" (שם, שורות 17-15).
4. כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בשל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

לעניין שיעורו של הפיצוי, נקבע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

באופן דומה נפסק לעניין הוצאות, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.

אמנם, גם בהקשר זה עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא כי התובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).

1. בענייננו ללא ספק לאחר התאונה, ולאחר כל אחד מהניתוחים שעבר, הנפגע נזקק לעזרה החורגת מעזרה רגילה ואף הוציאה הוצאות לנסיעות, משככי כאבים ועוד כהנה וכהנה. גם לעתיד לבוא, יכול שנזקק מפעם לפעם לעזרה. מעדותה של האשה עולה בעליל כי הנטל שהוטל עליה היה גדול מהרגיל והסביר בתקופה שלאחר התאונה.

בנסיבות העניין, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקק הנפגע בעבר והיקף העזרה לה הוא עשוי להזקק בעתיד, בשים לב שעבר שני ניתוחים שלאחריהם נדרש לתקופת החלמה, ובשים לב להוצאות שסביר שנגרמו לו, אני מעמידה את הפיצוי על סכום גלובלי של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד.

נזק לא ממוני

1. התובע עתר לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 60,000 ₪. הנתבעות טענו שיש לפסוק לכל היותר סכום של 35,000 ₪.
2. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעבר הנפגע לאחר התאונה, לכאבים שסבל, לתקופת ההחלמה לאחר הניתוחים שעבר, כמו גם לתחושותיו עד כה. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקה של הנפגע מאז התאונה ולנכות בגינה, לגילו של הנפגע ולמצבו אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 50,000 ₪.

סיכום ביניים

1. סה"כ נזקי הנפגע הם כדלקמן:

ניכוי סכומי כסף ששולמו לנפגע בתביעתו הפרטית

1. הצדדים נחלקו אודות השאלה האם יש לנכות את הפיצוי ששולם לנפגע בתביעתו הפרטית, מדובר בסכום כולל של 82,000 ₪, שמן הסתם כולל בחובו שכר טרחה והוצאות. במקרה דנן נזקו של הנפגע עולה ממילא על ההפרש בין התגמולים לסכום ששולם לנפגע (נטו) כך שהשאלה פחות רלוונטית.

ניתן רק להעיר, כי בהתאם לפסק הדין ברע"א 1518/11 המוסד לביטוח לאומי נ' עיריית רמת-גן (23/10/11)) - מקום שלא עומדת לתובע האפשרות לבצע זקיפה שכן הנפגע לא מקבל עוד גמלאות, הרי שאין לקזז את הסכומים ששולמו לנפגע במסגרת הסדר פשרה, שנעשה על ידי הנתבעות תוך לקיחת סיכון שיכול ויחוייבו במלוא תגמולי המוסד לביטוח לאומי. המשמעות המעשית הינה שהתקיים הסיכון אותו נטלו המזיק והניזוק כאשר לסכום הפשרה ששולם מעבר לגמלאות המוסד לביטוח לאומי ובמקרה דנן מי שצריך לשאת בהפרש הינו המזיק.

1. בכתב תביעתו, תבע התובע סכום משוערך של 108,786 ₪ נכון ליום הגשת התביעה (17/12/15). סכום זה, בצירוף ריבית והצמדה עומד על 113,260 ₪ וזה הסכום שעל הנתבעות לשלם לתובע. בסיכומי התובע נטען לסכום גבוה יותר, ואולם התובע לא הסביר את מהות הפער בין הנטען בתביעה לבין דרישתו בסיכומים. ככל שהתובע נוכח שהסכום שנתבע שגוי היה עליו לפעול לתיקונו.

בנוסף תשאנה הנתבעות בהוצאות התובע, בסך של 4,570 ₪, בהתאם לפירוט שמסר התובע בסיכומיו וכן בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק.

כל הסכומים יישאו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ג' אדר ב' תשע"ט, 10 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.