בפני תביעה כספית, על סך של 4,801 ₪, שעניינה נזקים שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים. בין הצדדים מתנהל הליך מקביל, תא"מ 47696-12-15, שבו תובע הנתבע מס' 1 כאן את נהג התובעת כאן ואת התובעת עצמה, בסך 15,981 ₪. הדיון בשתי התביעות לא אוחד, אולם ב"כ הנתבע מס' 1, המייצגו בהליך המקביל, שהה באולם, והוסכם בין הצדדים כי תוצאת ההליך שבפני תשליך גם על ההליך המקביל.

בתום הדיון שהתקיים בפני, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, העדויות וחומר הראיות שהוגש.

בקליפת אגוז: נהג התובעת חצה צומת באור אדום (זאת לאור הכרעה בהליך פלילי בבית המשפט לתעבורה), ואופנוע הנתבעים נכנס לצומת מימינו ופגע בו. רוכב האופנוע לא ראה את רכב התובעת אלא ברגע האחרון. עד ראיה, שנסע מאחורי רכב התובעת, ראה אותו נכנס לצומת באור אדום, ואת האופנוע נכנס לצומת כחלוץ לפני מחנה כלי הרכב המגיעים מכיוונו. לנתבעת טענות נגד עצם ניהול התביעה מצד התובעת, נוכח העדר המחלוקת לעניין מופע האור ברמזור, ואילו התובעת מבקשת להישען על אשם תורם של רוכב האופנוע.

אלמלי ההליך המקביל, ונוכח ההסכמה באשר לאופן ההכרעה, היה די בקביעה כי דין התביעה להידחות. עם זאת, נוכח התביעה הנגדית אוסיף ואומר שבהינתן הזינוק המהיר של רוכב האופנוע, והעובדה שלא ראה את רכב התובעת – משמע לא הביט שמאלה במהלך חציית הצומת, אלא הסתפק במבט הראשוני שחשף מכוניות נעצרות ביתר הנתיבים – הייתי קובע (לצורך התביעה האחרת) כי לרוכב האופנוע אשם תורם בשיעור 15%. חרף זאת, איני רואה כיצד יכול אשמו התורם לשמש עילת תביעה כלשהי בהליך שלפני, שניהולו היה מיותר לחלוטין. אלמלי ההליך המקביל (שלצורך ניהולו היה כנראה צורך ממילא לשמוע את כל העדים), הייתי נוטה לחייב את התובעת בהוצאות של ממש עבור ניהול הליך הסרק.

בפועל, אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת את שכר העד, בסך 300 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪, וכן לשלם לנתבע 1 שכר עדות בסך 300 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ז, 05 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.