בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 11.5.15, נערכה כנגד המבקשת הודעת תשלום הקנס שבנדון (להלן – הדו"ח) ועניינה, כניסה לצומת לא פנוי, עבירה על תקנה 65 לתקנות התעבורה. הדו"ח נמסר לידי המבקשת במעמד רישומו.

המבקשת לא הגישה בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילמה את הקנס.

טיעוני הצדדים

היום, עותרת המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם שהדו"ח אינו מוצדק ופנייתה להישפט, נדחתה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הדו"ח נמסר לידי המבקשת והיא שבחרה כיצד לנתב את ההליך המנהלי וכיום, אינה עומדת בתנאים הנדרשים להארכת מועד להישפט.

המשיבה הפנתה למספר פסקי דין לתמיכה בטיעוניה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקשת עיוות דין, במקרה שבקשתה תדחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

המבקשת לא העלתה בבקשתה כל טעם המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלתה.

ברע"פ2096/07 כוכבי נ. מדינת ישראל, נקבע כי הארכת מועד להישפט תינתן רק במקרים בהם המבקש לא יכול היה לדעת כי תלוי ועומד נגדו האישום נשוא הודעת תשלום הקנס.

במקרה שבנדון, המבקשת קיבלה לידיה את הדו"ח ואף הוזמנה להגיש בקשתה להישפט תוך 90 יום מהמסירה, כמפורט בגב הדו"ח ואם לא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

ברע"פ 8653/13, לוי נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' ג'ובראן:

"מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את "המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו".

בנוגע לכפירת המבקשת בעבירה, הרי שאין די בטענה סתמית וכפי שנקבע ברע"פ 2521/12 נג'אר נגד מדינת ישראל:

"לעניין ההרשעה, הפרשנות אותה שואף המבקש לקדם, במסגרתה די בהכחשה בכדי להצדיק ביטול פסק דין שניתן בהעדר, סותרת את תכליתם של סעיפים 130 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המסדירים את האפשרות למתן פסק דין בהיעדר בעבירות דוגמת העבירה נושא הליך זה, ואת הנסיבות בהן יבוטל פסק דין שניתן בהיעדר. על המבקש להרים את הנטל לביטול פסק דין שניתן בהיעדר חובת ההוכחה כי התקיים טעם מוצדק להיעדרות או כי ישנו חשש מהיווצרות עיוות דין. בהקשר זה, אין די בהכחשת העבירה גרידא, בכדי להקים חשש לעיוות דין, שכן כל תכליתו של סעיף 240 לחוק היא לייצר חזקה כי אדם שלא התייצב להליך בעניינו מודה בעובדות כתב האישום. למעשה, לגישת המבקש, נתונה למי ששואף לבטל פסק דין שניתן בהיעדר אפשרות לעשות זאת בכל שלב, תוך חזרה מהודייתו. פרשנות זו תרוקן מתוכן את סעיף 240 לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ויש לדחותה (ראו: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)".

מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, ח' שבט תשע"ו, 18 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.