02 אוגוסט 2017

1. מונחת בפניי תביעת התובע המוסבת כנגד החלטת פקיד התביעות, מיום 18.8.2015, שלא להכיר בתאונת דרכים שארעה לו ביום 9.2.2015 כתאונת עבודה, כמשמעה בסעיף 79(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק). זאת בהסתמך על הוראות סעיף 81(א) לחוק.

התשתית העובדתית

2. העובדות הרלוונטיות לענייננו כפי שהתבררו בפנינו, ושמרביתן לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים, הן אלה שיפורטו מטה.

3. התובע, יליד 1990, מועסק כפועל בעיריית ירושלים. שעות עבודתו היומיות הן בין 10:30 בבוקר ועד 19:00 בערב.

4. התובע מתחיל את יום העבודה ומסיים אותו ברחוב יוסי בן יועזר 26 שבשכונת הקטמונים (או גוננים בשמה העברי), שם הוא מחתים את כרטיס הנוכחות (עמ' 5, שורה 11). העבודה עצמה מתבצעת בשכונת תלפיות.

5. התובע מתגורר ברחוב החדש מספר 71 שבהר הזיתים (עמ' 12, שורה 13).

6. בתקופה הרלוונטית נהג התובע להגיע למקום עבודתו באמצעות רכיבה על קטנוע שהיה בבעלותו.

7. ביום 9.2.2015 בסמוך לשעה 10:00 ארעה לתובע תאונת דרכים עת החליק מהקטנוע על כביש רטוב ברחוב דרך בר לב. התובע נסע לכיוון שועפט, שם התכוון לאסוף חבר לעבודה ולהסיע אותו יחד עמו לעבודה. היינו לנקודת ההתחלה ברחוב יוסי בן יועזר. על פי האמור במסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה, כתוצאה לנפילה מהקטנוע נחבל התובע בידיו וברגליו ונגרם לו שבר בקרסול ימין שבעטיו נותח.

8. בהחלטת פקיד התביעה מיום 18.8.2015 נדחתה תביעת התובע להכרה בתאונת הדרכים מיום 9.2.2015 כפגיעה בעבודה. זאת בהסתמך על הוראות סעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי, בנימוק שהתובע לא היה בדרכו ממעונו לעבודה, כי אם "לכיוון דרך בר לב, לאסוף את חברך ומשם לתלפיות". לחילופין נאמר, כי גם אם היה התובע בדרכו לעבודה ממעונו הרי ש"סטייתך מהדרך המקובלת במטרה לאסוף את חברך, ופגיעתך בעת הסטיה – בדרך חיים בר לב, מהווה סטיה של ממש".

מכאן התביעה שבפניי.

ההליך בבית הדין

9. קוימה ישיבה אחת להוכחות. לתובע העיד הוא עצמו וחברו, מר חאלד תופקגי, מי שהיה בדעת התובע לאסוף ביום התאונה (להלן: החבר). המוסד מצדו הגיש 'תעודת עובד ציבור' מאת מנהל מחלקת החקירות, מר איתמר הראל, שעניינה בבדיקה שערך לעניין סבירות המסלול בו נסע התובע ביום התאונה ושלגביה נחקר בחקירה נגדית.

בתום ישיבת ההוכחות ביקשו הצדדים שהות לבוא בדברים על מנת לבחון אם יש במסכת הראייתית שנפרשה כדי להוביל לשינוי בעמדת המוסד ולכך נעתר בית הדין. לאחר שעתרו לאורכה נוספת בעניין הודיע המוסד, כי הוא עומד על דעתו כי דין התביעה דחייה. לפיכך נקצבו מועדים להגשת סיכומי הצדדים בכתב ומשהוגשו נסללה הדרך למתן פסק הדין.

טענות הצדדים

10. על פי התובע הדרך בה ארעה התאונה היא דרכו הקבועה לעבודה. מדובר בדרך שהיא הנוחה ביותר מבחינת מרחק וזמן ועל כן גם אם קיימות דרכים נוספת אפשריות, הדרך שבה בחר היא 'דרך מקובלת' במובן סעיף 81 לחוק. אשר לאיסוף חברו בדרך טען, כי מדובר בעניין יומיומי שאינו אסור בדין ואינו מהווה סטייה. כך ובניגוד לאמור ב'תעודת עובד הציבור' שימוש באפליקציית WAZE ילמד כי הדרך בה בחר לנסוע לעבודה אינה ארוכה באופן משמעותי מדרכים אחרות.

11. המוסד מצדו סובר, כי לא ארעה לתובע תאונת עבודה כמשמעה בחוק. לדידו נסיבות העניין מלמדות שהתובע לא היה בדרכו ממעונו לעבודה, כי אם בדרכו לאסוף חבר ממעונו ורק לאחר האיסוף החלה הדרך לעבודה. כך התובע נפגע במקום בו כלל לא היה נמצא לו היה בוחר את הדרך המקובלת ממעונו בהר הזיתים למקום החתמת כרטיס הנוכחות בקטמון. הדרך לאיסוף החבר אינה דרך הגיונית למקום עבודתו.

על פי המוסד, הלכה ולמעשה, אין מחלוקת כי התובע סטה מהדרך לשם איסוף חברו. מדובר במטרה שלא הייתה בגדר חובה למעבידו שכן המעביד לא ביקש מהתובע לאסוף את חברו ולא תגמל אותו בגין כך והראיות מלמדות כי מדובר בסטייה של ממש. התובע בחר בדרך ארוכה ונפגע בעודו נוסע צפונה בעוד שמקום עבודתו הוא בדרום העיר. על פי המוסד חקירת התובע וחברו העלתה סתירות שמלמדות, כי התובע לא היה בדרכו לעבודה. טענת התובע ולפיה בחר דרך בה היה בידו להימנע מפקקי תנועה אינה מסתברת שכן על קטנוע פקקים לא משפיעים. כך ולגרסתו יצא מביתו זמן רב יותר מהדרוש להגיע לעבודה כדי להספיק לאסוף את חברו.

בעוד שהתובע טען כי כשלא אסף את חברו נדרש האחרון לנסוע ברכבת ואוטובוס טען החבר, כי תמיד הוסע על ידי התובע. בדומה טען התובע כי השניים הם מכרים לעבודה ואילו החבר טען כי מדובר בחברות שאינה קשורה רק למקום העבודה.

לשיטת המוסד עניינו של התובע דומה לנפסק בעניין עב"ל (ארצי) 32733-09-13 המוסד לביטוח לאומי – יהודית כהן (17.7.2014) (להלן: עניין כהן) שם נקבע, כי את החריגים המנויים בסעיף 81(ב) יש לפרש בצמצום וכי לא יראו בתאונה שארעה זמן קצר לאחר שהורידה אישה את בן זוגה במקום עבודתו כתאונת עבודה.

דיון והכרעה

12. המתווה הנורמטיבי: סעיף 79 לחוק מגדיר "תאונת עבודה", במקרה של עובד שכיר, כ"תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ...". בסעיף 80 לחוק, שעניינו חזקת תאונת עבודה, הרחיב המחוקק את המקרים שיש לראותם כתאונת עבודה, אף אם אינם עונים על הגדרת "תאונת עבודה". לענייננו רלוונטית הוראת סעיף 80(1) הקובעת כך:

"רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם -

(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;

..."

החזקה האמורה סויגה בהוראות סעיף 81(א) לחוק, שעניינן "הפסקה וסטיה", הקובעות בחלק הצריך לענייננו, כי החזקה לא תחול מקום בו חלה הפסקה או סטייה של ממש מן ה"דרך המקובלת", וזו לשון הסעיף:

"(א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על-ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.

(ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:

(1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;

(2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל." (ההדגשה הוספה – ר.ב.ה.).

13. בעניין עב"ל (ארצי) 329/03 רחל אספיר – המוסד לביטוח לאומי (9.1.2005) (להלן: עניין אספיר) עמד בית הדין הארצי, מפי כבוד השופט (בדימוס) שמואל צור, על הפרשנות הראויה להוראות סעיף 81 לחוק תוך שקבע, כי כאשר קם אדם לעמל יומו, יוצא מביתו למקום עבודתו, נסיון החיים מלמד, כי יבחר בדרך הקצר והנוחה ביותר מבחינת המרחק או הזמן ואשר תביא אותו ממעונו למקום עבודתו. על כן זו היא "הדרך המקובלת" במובן סעיף 81 לחוק. עוד נפסק בעניין אספיר כי:

"לא תמיד הדרך המקובלת היא אחת ויחידה. אפשר שיתקיימו מספר חלופות "מקובלות" שההבדל ביניהן אינו משמעותי. השימוש באחת מן החלופות הוא פועל יוצא של בחירה אקראית או של אילוצים אובייקטיביים. כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה והיא, בנסיבות העניין, נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן – תהא זו "הדרך המקובלת".

בדומה קבע בית הדין הארצי בעניין עב"ל (ארצי) יצחק דב פלג – המוסד לביטוח לאומי (9.4.14), מפי כבוד סגנית הנשיא, השופטת ורדה וירט ליבנה כך:

"מקובל עלינו ההסבר של המערער ולפיו הוא בוחר באחת משתי הדרכים מביתו למקום עבודתו, בהתאם לעומסי התנועה ובצורך בתדלוק הרכב, וכאשר הוא נדרש למלא דלק ברכבו הוא בוחר בתחנה הקבועה בה הוא נוהג לתדלק מאחר והוא מקבל שם הנחה. שתי הדרכים יכולות להיות הדרך המקובלת לעבודה, גם אם מבחינת מספר הקילומטרים דרך אחת ארוכה יותר מהדרך השניה. לא אחת מי שנוסע ברכבו למקום מסוים בודק את עומסי התנועה בדרך זו או חלופית ובוחר את דרכו לפי עומס התנועה והמהירות בה יגיע ליעדו ולאו דווקא לפי מספר הקילומטרים ליעד."

בכל הנוגע לשאלה מתי תחשב סטיה ל"סטיה של ממש", נקבעו בעניין אספיר הדברים הבאים:

"יש ולעיתים הדרך אל מקום העבודה כרוכה בסטיה מן הדרך המקובלת, על שלל חלופותיה. מתי תהא סטיה זו "מקובלת" ומתי תחשב כ"סטיה של ממש" במובן סעיף 81 לחוק? אין על כך תשובה חד משמעית ולא ניתן להגדיר לצורך כך נוסחה מחייבת מראש. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה. נסיעה בדרך עוקפת יכולה, בנסיבות מסוימות, להחשב כסטיה "מקובלת" ובנסיבות אחרות כ"סטיה של ממש". כך, אם סטיה מבוצעת בשל מצוקות תחבורה ופקקי תנועה והסטיה בנסיבות הענין סבירה, כי אז תחשב הסטיה "מקובלת". לעומת זה אם, תוך כדי נסיעת העובד למקום עבודתו, הוא מבצע סטיה לצורך עניין שאינו קשור במקום עבודתו, יראה הדבר כ"סטיה של ממש"."

משהנחנו עיקרים אלה נפנה לבחון האם באה תאונת הדרכים שארעה לתובע בפנינו בגדר 'תאונת עבודה' כמשמעה בחוק ובכלל זה האם הדרך שבה בחר היא 'דרך מקובלת' והאם חלה בה 'סטיה של ממש'.

מן הכלל אל הפרט

14. הדרך בה בחר התובע ממעונו לעבודתו היא דרך מקובלת: כאמור בפרק העובדתי, התובע מתגורר בהר הזיתים ומתחיל את יום עבודתו בשכונת הקטמונים. ביום התאונה בחר לנסוע ממעונו למקום תחילת העבודה דרך 'כביש בגין' (אליו מובילה דרך בר לב), ולא סביב חומות העיר העתיקה ומשם דרך דרך השלום וממנה לדרך חברון או דרך רחוב המלכים וממנו לרחוב דרך בית לחם או לרחוב עמק רפאים. בטרם נבחן אם מסלול זה בא בגדר 'דרך מקובלת' כמובנה בסעיף 81 לחוק נעיר, כי עדותו של התובע בפנינו הייתה, ככלל, אמינה ועקבית ושוכנענו, כי מדובר בדרך 'הרגילה' שבה נוסע התובע מביתו לעבודתו מדי יום וכי למן תחילת עבודתו המשותפת עם חברו הוא נוהג לאסוף אותו לעבודה. נוסיף מיד, כי ערים אנו לפסיקת בית הדין הארצי בעניין כהן, אליה הפנה גם המוסד בסיכומיו, ושלפי הנקבע בה:

"דרך" לעבודה לא הופכת ל"דרך מקובלת" רק משום יומיומיותה... על מנת שדרך תהפוך ל"דרך מקובלת", ומכאן לכזו שהנסיעה בה חוסה תחת סעיף 80(1) לחוק, נדרש כי מסלול הנסיעה (או ההליכה) ישקף בחירה בין אפשרויות סבירות להגעה מהמעון למקום העבודה; וכי תכליתה של אותה בחירה הוא הגעה למקום העבודה או למעון, ולא הגעה למקום אחר. בהעדר טעם סביר לכך, נסיעה מתל אביב לירושלים דרך עפולה לא תהפוך לדרך מקובלת, רק משום שהמבוטח מעדיף מדי יום ביומו לנסוע בדרך זו כדי להוריד את בן הזוג בעפולה".

כאמור, לשיטת המוסד הדרך בה נסע התובע לא יכולה להיחשב 'כדרך מקובלת' שכן לא יתכן שהגעה לדרום העיר תעבור דרך נסיעה לצפון העיר. אין בידנו לקבל טענה זו ונבאר.

15. אין ליתן משקל ל'תעודת עובד הציבור': מלכתחילה ביקש המוסד לבסס את טענתו, כי מסלול הנסיעה שבו בחר התובע אינו הגיוני או אפשרי באמצעות 'תעודת עובד ציבור' אליה צורפו מפות שנלקחו מתוך יישום רשת של גוגל בשם "גוגל מפות" ושהראו, כי נסיעה דרך כביש בגין תערך 43 דקות על פני 20.4 קילומטר לעומת כ – 17 או 20 דקות דרך אחת מהדרכים החלופיות שאורכן הכולל לא עולה על 6.2 קילומטר.

נפתח בכך שספק רב אם צרוף מפות מהמרשתת עונה על הגדרת 'תעודת עובד ציבור' כמשמעה בפקודת הראיות להבדיל מתצהיר עדות ראשית 'רגיל'. מכל מקום מן החקירות הנגדיות שנשמעו התברר, כי הנתונים שהוזנו ליישום זה לא היו מדויקים ובפרט ככל שהדבר נוגע למסלול נסיעתו בפועל של התובע. כך לא הוזנה הכתובת המדויקות של מעונו של התובע. בדומה, היעד נקבע להיות 'תלפיות' בעוד שכפי שהראנו התובע מתחיל את יום עבודתו בשכונת הקטמונים ולא נוסע לתלפיות. עוד התברר, כי נותן 'תעודת עובד הציבור' הניח שהתובע נכנס לאסוף את חברו בשכונת שועפט עצמה ועובר דרכה וכך מראה המפה שצירף. אלא שמחקירתו הנגדית של התובע התברר, כי התובע כלל לא נכנס לשכונת שועפט ולא אוסף את חברו מביתו, כי אם מתחנת אוטובוס שנמצאת על מסלול נסיעתו בכניסה לשכונת שועפט ולכביש בגין בו זמנית (עמ' 7,שורות 4 – 17). משכך ובניגוד לאמור ב'תעודת עובד הציבור' התובע כלל לא עולה על הגשר המוביל לפסגת זאב ומשם לשכונת שועפט, כי אם נוסע מתחת לגשר ופונה ימינה לכיוון רמות והיציאה מן העיר לכיוון תל-אביב דרך כביש בגין (עמ' 6, שורות 23 – 32). יכולנו להמשיך ולמנות את הקשיים העולים מ'תעודת עובד הציבור' אולם נדמה שדי באלה שמנינו כדי להוביל למסקנה, כי לא ניתן להסתמך עליה כראייה לכך שמדובר 'בדרך לא מקובלת'. משכך נותרה טענתו הכללית של המוסד, כי נסיעה צפונה מקום בו צריך התובע להגיע לדרומה של העיר 'איננה הגיונית' ולכך נפנה עתה.

16. נסיעה דרך כביש מהיר היא בנסיבות העניין דרך מקובלת: כפי שנקבע בפסיקת בית הדין הארצי תתכנה דרכים מקובלות אחדות ובהחלט יתכן שמי שנוסע למקום עבודתו בכלי רכב פרטי בודק את עומסי התנועה והמהירות בה יגיע ליעדו ובוחר את הדרך הנוחה ביותר על פי הפרמטרים האמורים, ולאו דווקא את הדרך הקצרה ביותר לפי מספר הקילומטרים ליעד. זה הוא המקרה כאן. נסיעה בכביש בגין שהוא דרך מהירה החוצה את ירושלים ומובילה את התובע סמוך מאד לכניסה לשכונת הקטמונים יכולה להיות נוחה יותר וקלה יותר לנהיגה מנסיעה בכבישים עירוניים עמוסים. כך ובניגוד לטענת המוסד גם נסיעה של קטנוע בדרכים עמוסות ופקוקות היא איטית יותר וגם אם רוכב הקטנוע מצליח 'להשתחל' בין מכוניות או לעבור לידן. כך העיד התובע, כי מה שמפריע בדרכים אלטרנטיביות אלה הוא לא רק 'הפקק' הקבוע אלא גם ריבוי הרמזורים (עמ' 7, שורה 30) שמאטים מאד את הנסיעה. ברור הוא שרמזורים מאטים את הנסיעה בין אם מדובר ברכב ובין אם מדובר בקטנוע.

זאת ועוד. צודק התובע כי שימוש באתר WAZE במרשתת ילמד, כי בשל עומסי תנועה שונים אין הבדל משמעותי בזמני הנסיעה בדרכים השונות. בתלות בשעת היום בו העניין נבדק ניתן ללמוד, כי אמנם נסיעה דרך כביש בגין לעומת למשל, נסיעה דרך מעלה השלום או דרך חברון, היא ארוכה יותר: 13.8 קילומטר לעומת 7.7 קילומטר. עם זאת לעיתים ההבדל בזמני הנסיעה הוא של דקה אחת בלבד ועד 8 דקות. אטעים, כי הצדדים לא התנגדו לברור נוסף זה (לאפשרות כי בית הדין יעיין 'במפה' ראו עניין כהן בסעיף 6(א) לפסק הדין).

בנסיבות אלה דעתי היא שההעדפה של אדם לנהוג בדרך מהירה ופחות 'עירונית' היא בנסיבת העניין אפשרות סבירה, ומכל מקום לא עלה בידי המוסד לשלול את סבירותה.

כללם של דברים בפרק זה, בנסיבות העניין מסלול הנסיעה של התובע מביתו למקום עבודתו בא בגדר 'דרך מקובלת'. משכך נותר לבחון אם איסוף חברו של התובע בדרכו לעבודה מהווה משום 'סטייה של ממש' ולכך נפנה עתה.

17. סטיה של ממש האמנם? טענתו המרכזית של המוסד בהקשר זה היא שהתובע לא היה בדרכו לעבודה, כי אם בדרכו לאסוף את חברו ורק לאחר מכן היה בדעתו להמשיך למקום העבודה. לשון אחרת תכלית הנסיעה והמסלול שנבחר לא הייתה להגיע למקום העבודה, כי אם לאסוף את החבר. אשר על כן ובדומה לנפסק בעניין כהן מדובר בשתי נסיעות נפרדות והתובע נפגע בעת שהיה בנסיעה הראשונה שלא הייתה ממעונו אל מקום עבודתו, כי אם ממעונו אל איסוף חברו. דעתי היא כי לא עלה בידי המוסד להוכיח את טענותיו אלה.

נפתח בכך שכפי שקבענו לעיל המסלול שבו בחר התובע לנסוע הוא בנסיבות העניין אפשרות סבירה ועל כן גם 'דרך מקובלת'. התובע הוכיח, כי הוא אינו אוסף את חברו מביתו ולא עורך כל 'סטיה' לשם איסוף החבר אלא פשוט עוצר לשניות ספורות בתחנת אוטובוס שממוקמת בכניסה לכביש בגין אליה מגיע החבר בכוחות עצמו, מעלה אותו על הקטנוע וממשיך בדרכו למקום עבודתם המשותף. עובדות אלה אושרו על ידי החבר (עמ' 10, שורה 13). משמע תכלית הנסיעה היא דווקא כן להגיע למקום העבודה, אלא שחלה במהלכה 'אתנחתא' קצרה לשם העלאת החבר 'בטרמפ'. לשון אחרת, נדמה שלו היה המוסד מוכיח, כי התובע אכן עורך 'מעקף' בשכונת שועפט עצמה לשם איסוף התובע מביתו ובכך מאריך את דרכו, שממילא ארוכה יותר. או אז יתכן וניתן היה להסיק באופן סביר, כי אכן מדובר בשתי נסיעות נפרדות וכי תאונה בדרך לבית החבר אינה בגדר 'תאונת עבודה' כמשמעה בחוק וכפי שנפסק בעניין אספיר ובעניין כהן. אלא שבענייננו מדובר באיסוף מתוך דרך מקובלת ללא סטיה כלשהי ממנה וללא עריכת הפסקה משמעותית. אשר על כן דעתי היא כי יש לאבחן בין עניין אספיר ועניין כהן לענייננו. בניגוד למקרים האמורים בענייננו לא מדובר בבני זוג שמטעמים משפחתיים וכלכליים משתמשים בכלי רכב אחד שמוביל את שניהם למקומות עבודה שונים כאשר אחד מבני הזוג מביא את בן הזוג השני למקום העבודה טרם המשך הנסיעה למקום עבודתו שלו. כי אם בחברים למקום עבודה, ונכונה אני להניח שאולי אפילו מעבר לשעות העבודה, שלאחד מהם יש כלי רכב והשני מצטרף אליו לנסיעה למקום עבודה אחד ומשותף. בבחינת 'זה נהנה וזה לא חסר'. כלומר יתכן שהתובע עוצר לרגע בדרכו ובכך מוותר לזולתו אך התרשמותי היא שהדבר לא מפריע לו כלל. ההפך. הוא עושה כן בחפץ לב.

18. אוסיף, כי התובע העיד (עמ' 6, שורות 4 – 10) וחברו אישר (עמ' 9, שורה 32), כי התובע החל לעבוד בעיריית ירושלים כמה חודשים לפני חברו וכי תמיד נסע באותה דרך (עמ' 5, שורה 28, עמ' 9, שורה 1). כך כשנשאל התובע האם היה בוחר מסלול אחר לו לא היה אוסף את חברו השיב בשלילה (עמ' 7, שורה 21) ועדותו נמצאה אמינה. בדומה העיד כי מזה כמה חודשים הוא נוסע לעבודה ללא החבר ועדיין באותה בדרך (עמ' 7, שורות 26 – 27), שכן הדרכים האחרות פקוקות מדי.

19. המוסד ממשיך וטוען, כי התובע העיד שנסיעה מביתו לעבודה דרך כביש בגין אורכת 10 – 15 דקות בלבד ועל כן אם ארעה התאונה בשעה 10:00 (שהיא חצי שעה לפני זמן תחילת העבודה), הרי שהמסקנה המתבקשת היא שהתובע הקדים לצאת כדי לאסוף את חברו ועל כן לפנינו ראייה מחזקת לכך שלא היה בדרכו לעבודה כי אם בדרכו לאיסוף חברו.

תמימת דעים אני עם המוסד, כי חלקה זה של עדות התובע איננו מדויק וכי טענתו שנסיעה מביתו למקום העבודה היא בת 10 דקות בלבד איננה אפשרית או הגיונית ונועדה 'להעצים' את גרסתו. עם זאת על פי ההערכות של שני היישומים תאונה שארעה בשעה 10:00 ארעה בזמן סביר לצורך הגעה למקום העבודה וללא קשר לאיסוף החבר, ולא זמן ניכר לפני כן. בפרט אם בוחרים במסלול נסיעה דרך כביש בגין שהוא ארוך יותר מבחינת קילומטראז' ויכול לנוע, על פי יישום WAZE , בין 22 דקות ל – 32 דקות ובהנחה שהעובד הסביר משתדל גם לקחת בחשבון עיכוב קצר בדרך או רצון לא להגיע 'בדקה האחרונה'. כפי שניסח זאת התובע עצמו: "...אני אגיע לפני הזמן גם, אין בעיה. אני אגיע לשתות קפה, לפני שאצא אני מחתים כרטיס, שותה קפה, יוצא לעבודה שלי מהנקודה שאני חותם" (עמ' 8, שורות 18-19).

20. בדומה, טוען המוסד שהסתירה בין גרסאות התובע והעד מטעמו ביחס לאופי ההיכרות ביניהם ולדרכי ההגעה לעבודה מלמדות אף הן שמדובר בנסיעה שתכליתה המרכזית הייתה איסוף החבר. כך בעוד שהתובע טען כי חברו נסע בלעדיו לעבודה בתחבורה ציבורית העיד החבר כי תמיד נסע לעבודה עם התובע.

צודק המוסד, כי עדויות התובע וחברו לא תמיד עלו בקנה אחד. אלא שהתרשמותי היא כי לא מדובר 'בליבת הדברים'. כך עדות החבר הותירה את הרושם שמדובר בפועל קשה יום שהתקשה מאד לעמוד בהבנת השאלות שלהן נדרש לתת מענה (ראו למשל: עמ' 10, שורה 16), וגם כשהוסברו לו בדרך הפשוטה ביותר האפשרית. משכך לא אחת העיד דבר והיפוכו. לדוגמא, מחד טען, כי מיומו הראשון נסע לעבודה עם התובע ומעולם לא בתחבורה ציבורית (עמ' 16, שורות 16-19). מאידך ובאותה הנשימה העיד, כי הכיר את התובע במקום העבודה והתיידד עמו שם, וכך העיד גם התובע. ברור הוא שאם התובע לא הכיר את החבר לפני שהחל לעבוד עמו גם לא יכול היה לאסוף אותו ביום הראשון לעבודתו בעירייה. הדעת נותנת אפוא כי בכל זאת עשה החבר שימוש בתחבורה ציבורית או אחרת. העובדה שהעיד עוד, כי התובע הוא שהציע לאסוף אותו מצומת שועפט לא רק שהיא אפשרית היא גם הגיונית שהרי התובע הוא בעל כלי הרכב והוא שיודע את מסלול הנסיעה שלו. לאמור, העובדה שהתובע וחברו לעבודה מצאו דרך לחבור יחד לשם הגעה אליה אין בה לכשעצמה, לא כל שכן בהצטרף לכל האמור עד כה, כדי לשנות את פני הדברים ולהפוך את תכלית הנסיעה לנסיעה שנועדה קודם כל לאיסוף החבר ואחר כך לעבודה.

21. טרם חתימה מצאתי להתייחס בקצרה ל'קו חקירה נגדית' שהוביל המוסד בעת חקירת התובע ולפיה יש ליתן משקל משמעותי לכך שבטופס התביעה להכרה בתאונת הדרכים כבתאונת עבודה הצהיר התובע שהוא נסע בכביש 1 לכיוון שועפט "כדי להביא פועל לעבודה", ולא שהיה בדרכו לעבודה.

על כך אשיב, כי התובע העיד שלא הוא שמילא את טופס תביעה כי אם "מנהל בעירייה" (עמ' 5, שורה 1), על אף שידע מה כתוב שם ואישר את הדברים. כן העיד "שקשה לי עם העברית" (עמ' 5, שורה 18). מכל מקום תאור המסלול על פי 'התחנות' בדרכו הוא אפשרי וסביר לאדם מן הישוב שאיננו מודע לתוצאות המשפטיות האפשריות של הדברים. כך דעתי היא שבמכלול נסיבות העניין אין באמירה יחידה זו כדי לשנות את תכלית הנסיעה, כדי לקבוע שחלה במסלול סטיה של ממש או להפוך את הדרך ללא מקובלת.

22. סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה מתקבלת והריני קובעת כי תאונת הדרכים שארעה לתובע ביום 9.2.2015 היא בבחינת תאונת עבודה כמשמעה בחוק.

התביעה לתשלום דמי פגיעה או לקביעת דרגת נכות ככל שנותרה כזו תבחן כמקובל על ידי פקיד התביעות וועדה רפואית בהתאמה.

המוסד יישא בהוצאות ובשכר טרחת בא כוח התובע בסכום כולל של 2,500 ₪. לא ישולמו ההוצאות ושכר הטרחה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין למוסד, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

23. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' אב תשע"ז, (02 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.