בפני תביעה כספית.

התובעת הינה חברה הפועלת בתחום השילוח הבינלאומי ועמילות מכס.

הנתבעת 1 (להלן: מאגור) הינה בעלת מחסן, ומעניקה שירותי אחסנה בתשלום.

הנתבעת 2 (להלן: היבואן) עוסקת ביבוא, מכירה ושיווק של פריטים שונים וביניהם אופניים חשמליים.

הנתבע 3 (להלן: פישר) הינו מנהל היבואן.

בתביעה נטען כי בשנת 2013 החל היבואן לייבא סחורה באמצעות התובעת.

בין הצדדים נחתם חוזה מתן אשראי ביום 24.10.12 עליו חתם פישר כערב אישית.

התובעת נתנה ליבואן אשראי בגין פעילות המשלוח וכן בגין תשלום לספקים בחו"ל.

היבואן נקלע לקשיים כלכליים ושיקים שלו חזרו. סך החוב לתובעת עמד על 162,536 ₪.

היבואן, באמצעות פישר, הציע לתובעת ב-2/15 כי היא תעניק ליבואן אשראי לעסקת רכישת אופניים חשמליים מסין, כאשר התמורה בגין מכירת האופניים תשמש להחזר החוב של היבואן לתובעת.

התובעת נעתרה להצעה. הוסכם בין הצדדים, כי 58 זוגות אופניים מתוך המשלוח ישארו בידי התובעת כערובה להבטחת התשלום.

פישר ביקש לאחסן את האופניים, לאחר הגעתם ארצה, במחסני מאגור, עמה היה לו קשר עסקי.

בהתאם לסיכום עם פישר, סוכם טלפונית בין מנהל התובעת למנהל מאגור כי 58 זוגות אופניים יאוחסנו במחסניה על שם התובעת, וכל פעולה בהם לא תתבצע אלא באישור התובעת. מאגור שלחה לתובעת הסכם אחסון לחתימה. בהמשך לכך, היתה חלופת מיילים בין הצדדים, שנסבה על פרטים שונים של ההסכם המוצע. התובעת טוענת כי חלופת המיילים היוותה למעשה אישרור של הצעת מאגור ותנאיה, הגם שההסכם לא נחתם פיזית על ידה.

בחודש 6/15 ביקש מנהל התובעת להעביר את האופניים למחסן אחר, ואז הוברר לו כי מאגור שחררה את כל האופניים לידי פישר.

נטען כי שוויים של 58 זוגות אופניים הינו כ- 111,000 ₪.

נטען כי מאגור חייבת לתובעת סכום זה בגין הפרת התחייבותה שלא לאפשר לאיש פרט לתובעת לתת הוראות לגבי 58 הזוגות.

מאגור טענה בהגנתה, כי בין התובעת לבינה לא נחתם הסכם כלשהו למתן שירותי אחסנה, אלא נוהל מו"מ בלבד, שלא הסתיים בחתימת הסכם. לפיכך, כל משלוח האופניים אוחסן על שם היבואן, ושוחרר לפי הוראותיו של פישר, כאשר היבואן הוא שנשא בעלויות האחסון. מאגור טענה כי ניהול מו"מ שאינו מבשיל לכלל הסכם חתום ומחייב, מסיבות שונות, הינו דבר של יום ביומו בעסקה, וכי כל עוד לא נחתם הסכם, אין לה כל מחוייבות כלפי התובעת.

יצויין כי היבואן ופישר לא התגוננו ולא התייצבו לדיון ועל כן ניתן נגדם פסק דין בהעדר הגנה והתייצבות. כמו כן, הוגשה נגדם הודעת צד ג' ע"י מאגור, אשר במסגרתה הוגש כתב הגנה מטעמם, אך הם לא התייצבו לדיונים ולא הגישו תצהירים, ועל כן ניתן נגדם גם פסק דין מותנה בהודעת צד ג'. לדברי התובעת ומאגור, חרף מאמצים שנעשו, לא הצליחו לאתר את פישר.

המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא, האם נכרת הסכם בין התובעת למאגור ביחס לאחסון 58 זוגות אופניים מתוך המשלוח על שם התובעת והחזקתם בהתאם להוראותיה הבלעדיות; ככל שייקבע כי לא נכרת הסכם, מתעוררת השאלה, האם התרשלה מאגור כלפי התובעת וגרמה לה נזק.

מחלוקת משנית קיימת בשאלת שוויים המסחרי של זוגות האופניים, אילו נשמרו עבור התובעת בחזקת מאגור.

מטעם התובעת העידו מנהלה ישראל בוקובזה (להלן: ישראל) והיועצת המשפטית שלה עו"ד אורלי גלר. מטעם מאגור העידו מנהליה עקיבא דותן (להלן: עקיבא) ואורן דותן (להלן: אורן), שהינם אב ובן.

דיון

אני מקבלת כמהימנה את עדותו של ישראל, כי לפני חלופת המיילים הסביר טלפונית לאורן כי מתוך המשלוח שבכוונת התובעת להעביר לאחסון אצל מאגור, יש 58 זוגות אופניים ששייכים לתובעת, בהתאם לסיכום עם היבואן, ומהווים ערבון לחוב של היבואן לתובעת. ברור מבחינת הגיון הדברים, שהתובעת לא היתה מוכנה להעביר את האופניים לאחסון במאגור בטרם סוכמו תנאים מפורשים עם חברת האחסון, לפיהם יהיו אותם 58 זוגות אופניים בשליטתה הבלעדית, שאם לא כן היא עלולה לאבד את הבטוחה היחידה שהיתה בידה אותה עת לפרעון חובו של היבואן כלפיה; חוב שהיה בסכום נכבד ולא נראתה באופק כל אפשרות אחרת לפרעונו, לנוכח הסתבכותו הכלכלית של היבואן.

אין מדובר בשיחה סטנדרטית של התעניינות במחירי האחסון ובתנאיו, כפי שניסתה מאגור להציג את הדברים, אלא בפירוט מצב דברים מורכב וייחודי, בו התבקשה ממאגור הבחנה בין חלקיו של משלוח אחד וייחוסו של אחד החלקים לגורם שאינו היבואן, לצורך שמירתו כערבון לחוב היבואן, כאשר התובעת היא שתישא בעלויות האחסנה שלהם. שיחה מפורטת זו, והמיילים שנשלחו בסמוך לאחריה, ארעו במסגרת זמנים קצרה של יומיים, כאשר המשלוח הגיע ביום השני. לפיכך ברי כי המשלוח דנן היה אמור להחרת בתודעתו של אורן כמשלוח הטעון זהירות וטיפול מנהלי מיוחד, מחוץ לשגרת העסקים הרגילה.

להלן אצטט מתוך חלופת המיילים בין הצדדים לאחר השיחה הטלפונית, שאינה שנויה במחלוקת.

כך, ביום 25.3.15 כותב ישראל לאורן: "בהמשך לשיחתנו, מחר יגיע אליך קונטיינר של אפיקי יודן שאני משחרר. בקונטיינר זה יש 105 יחידות + חלקי חילוף.

58 יחידות יאוחסנו על שם אולקרגו בלבד וכל פעולה שתהיה קשורה לאופניים אלה תהיה באישורי בלבד. נא להקים אותנו כלקוח". בהמשך המייל נמסרו פרטי החברה ויצירת הקשר. מאגור התבקשה לאשר הסדר זה ולשלוח את העלויות.

בתגובה השיב אורן למחרת היום: "מצ"ב קובץ הסכם אחסנה שמתייחס לחצי 20 רגל ששייך אליך מתוך המכולה של אפיקי יודן. נא לחתום על ההסכם ולהחזירו חתום".

יצויין כי מאגור ביררה קודם לכן עם פישר, לקוחה, וקיבלה הסכמתו בכתב להסדר זה.

ישראל התייחס, במענה למכתבו של אורן, לנקודות שלא היו מקובלות עליו בהסכם – השגה לגבי עלות דמי הביטוח, ערך המשלוח לצרכי הביטוח, ושלח לעיונו של אורן לצורך תיקון ההסכם.

אורן השיב: "אין בעיה, אתקן ל-120,000 ₪, ובעניין הפוליסה וכו' אבקש מהסוכן לשלוח לך וכל אחד משלם אחרת לחברות ביטוח, אנחנו במאגור מעבירים 2 פרומיל מערך הסחורות".

על כך השיב ישראל, דקות לאחר מכן: "אחלה, תודה".

לאחר מכן לא היתה כל תכתובת נוספת או שיחת טלפון בנושא. אורן לא שלח לישראל הסכם מתוקן ו/או פוליסת ביטוח, וישראל לא פנה ולא התעניין לדעת היכן הדברים עומדים, מדוע לא נשלח הסכם מתוקן והאם נפתח תיק לקוח על שם התובעת ו-58 הזוגות נרשמו על שמה.

ממסמכי מאגור עולה כי המכולה הגיעה למחסניה בו ביום - ב-26.3.15, כפי שהבטיח ישראל, ונרשמה במלואה בכרטסת היבואן.

מאגור טוענת כי משלא הוחזר אליה הסכם חתום ע"י התובעת, הניחה כי המו"מ לא צלח בשל אי הסכמת התובעת לתנאי האחסון, ועל כן רשמה את המשלוח במלואו על שם היבואן, כפי שנעשה בכל משלוח אחר, ופעלה על פי הוראותיו.

אורן טוען כי המלים "אחלה תודה" לא הובנו על ידו כהסכמה של התובעת למכלול התנאים המוצעים, אלא כנימוס גרידא.

ברם, מהמייל שלו עולה כי לאחר ההבהרות כבר לא היתה בין הצדדים כל אי הבנה או מחלוקת לגבי תנאי ההסכם, ואורן הבטיח לשלוח הסכם מתוקן בהתאם להערת ישראל לגבי ערך הסחורה השייכת לו, ואף להעביר לעיונו את פוליסת הביטוח. אורן לא עשה את שהבטיח לעשות.

העובדה כי ההסכם לא נחתם בפועל, יצרה מצב בו התובעת האמינה כי חרף אי החתימה, ואי משלוח הסכם מתוקן, ההסכמה שבאה לביטוי במיילים הינה הסכמה חוזית לכל דבר, ואילו מאגור התעלמה ממנה מכל וכל, כאילו לא היתה כלל, לא שלחה לתובעת הסכם מתוקן, ואף לא ניסתה לברר מדוע לא נשלח אליה הסכם חתום.

מאגור טוענת כי היא עובדת באחסנה בהיקפים גדולים וכי כל עוד לא נחתם הסכם אחסון עם התובעת ולא נפתח כרטיס לקוח על שם התובעת, מחוייבותה היחידה לגבי המשלוח היא כלפי היבואן, וכך פעלה.

אין בידי לקבל טענה זו, שכן נסיבות הגעת המשלוח דנן, שהגיעו מיד לאחר חלופת המיילים שצוטטה ויום לאחר השיחה הטלפונית בה הסביר ישראל לאורן במפורט את מצב הדברים בין התובעת לבין היבואן, היו צריכים להבהיר למאגור, שאין מדובר במשלוח רגיל אלא לנקוט זהירות לגבי ייחוס מלוא זוגות האופניים במשלוח ליבואן, ולרשום בספריה/מחשבה "הערת אזהרה" לטובת התובעת על 58 זוגות אופניים מתוך המשלוח, גם אם עדיין לא נחתם הסכם בין הצדדים לגבי תנאי האחסון. יובהר, כי עלויות האחסון הן זניחות בסדר גודל לעומת ערך הסחורה, ולא היתה למאגור כל סיבה להניח כי התובעת, שהינה חברה ותיקה העוסקת בעמילות מכס, לא תוכל או לא תרצה לעמוד בעלויות אלה, כדי להבטיח את שמירת הערבון (שערכו נאמד על ידה ב-120,000 ₪) בשליטתה.

כן נטען ע"י אורן, כי בשלב מאוחר יותר, לאחר הגעת המכולה למחסניה, יצר פישר קשר עמה ואמר לה כי הוא חוזר בו מהסכמתו לרשום 58 זוגות אופניים על שם התובעת.

גם בטענה זו אין להועיל למאגור, מאחר שלנוכח השיחה והמיילים שהוחלפו עם ישראל, היה על מאגור ליידע את התובעת לגבי השינוי בעמדתו של פישר לגבי רישום 58 זוגות אופניים על שם התובעת, ככל שהיה שינוי כזה.

סופו של דבר, אני קובעת כי שני הצדדים במו"מ התרשלו. התובעת – שהיא בעלת העניין במשלוח, התרשלה בשמירת האינטרסים שלה, בכך שלא דאגה לחתימת הסכם שיעגן את זכויותיה כלפי מאגור, ובכך שלא פנתה לברר מדוע לא נשלח אליה הסכם מתוקן, כפי שהבטיח אורן, ולמעשה לא יצרה כל קשר עם מאגור משך כשלושה חודשים. היה על התובעת לתהות, מדוע לא נשלח אליה הסכם מתוקן, ולא נשלחו אליה חשבוניות מדי חודש על האחסנה, כפי שנהוג בתחום האחסון, בו היא בקיאה. התובעת שקטה על שמריה, לא וידאה כי נפתח כרטיס לקוח על שמה, ולא גילתה התעניינות במכולת האופניים עד שלהי חודש יוני 2015. אילו נהגה התובעת בערנות ובזהירות כמצופה מחברה מנוסה בתחום, והיתה פונה למאגור לבירור מצב הדברים במהלך חודש האחסון הראשון, היה הנזק נמנע, שכן עד ה-26.4.15 עדיין היו במחסן מאגור 61 זוגות אופניים (נספח ד' לתצהיר אורן).

גם הנתבעת התרשלה באופן ממשי כלפי התובעת, בכך שאורן לא עמד בהבטחתו לתובעת לשלוח הסכם מתוקן ואת פוליסת הביטוח, לא בדק מדוע לא התקבל הסכם חתום על ידי התובעת, והורה לרשום את המשלוח בשלמותו על שם היבואן (או נמנע מלתת לעובדי משרדו הנחיות אחרות), מבלי לברר מה קורה עם ההסכם שהיה אמור להחתם עם התובעת, שהיה בטיפולו האישי. דווקא אמירתו של פישר כי הוא חוזר בו מהסכמתו לרישום חלק מהמשלוח על שם התובעת היתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל אורן ולגרום לו לברר טלפונית עם ישראל, אם אמנם חזרה זו מההסכמה הקודמת מקובלת גם על התובעת, או לפחות ידועה לה.

מאגור נהגה באדישות וחוסר אכפתיות כלפי התובעת, שיכולים להיות תוצאה של העדר נהלים מתאימים לטיפול במצבים מסוג זה ו"קצר בתקשורת" בין אורן לעובדי המשרד שרשמו את המשלוח בכרטסת היבואן, כשלאחר חלוף זמן קצר נראה כי השיחה והתכתובת מול התובעת פרחו לחלוטין מזכרונו של אורן והוא איפשר לפישר למשוך את כל זוגות האופניים, בחודשים אפריל עד יוני.

בחלוקת האחריות בין הצדדים, אני סבורה כי לשניהם תרומת רשלנות זהה ברמתה להתרחשות הנזק.

לפיכך אני קובעת כי על מאגור לפצות את תובעת על מחצית מגובה הנזק שנגרם לה.

לעניין שווי האופניים שהיו אמורים לשמש כערבון בידי התובעת, הסתמכה התובעת על מחירם לצרכן, בהציגה פרסום באתר האינטרנט זאפ לפיו שוויו של זוג אופניים מדגם זה, במחיר לצרכן, הינו בין 3,500 ₪, כך ששווי 58 זוגות הוא 203,000 ₪, והעמידה תביעתה על סכום החוב של היבואן לתובעת שהוא 162,536 ₪.

אני מקבלת את טענת התובעת, כי מחיר הקניה או הערכת המכס אינם מגלמים את שוויים המלא של האופניים, אך יש לחשב את התמורה שיכלה התובעת לקבל עבורם במכירה לבעל עסק (מחיק סיטונאי) ולא לפי מחיר קמעונאי לצרכן, שכן התובעת אינה בעלת עסק לממכר אופניים חשמליים ואילו נזקקה לממש את הערבון, היה עליה לעשות כן במכירה לבעל עסק. מחירם הקמעונאי של האופניים לא הוכח.

עם זאת, הוכיחה התובעת כי ערכו של המשלוח כולו נאמד ע"י המכס ב-150,908 ₪, ובתוספת המסים וההוצאות הנלוות עמד על 201,045 ₪, כך שהחלק היחסי שהיה שייך לתובעת היה בשווי מינימלי של 111,053 ₪.

על מאגור לפצות את התובעת איפוא בסכום של 55,526 ₪, בצירוף אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ח, 23 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.