1. התובע, קטין יליד 2008, תובע באמצעות הוריו פיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה משתי תאונות: תאונה אחת מיום 9.6.14 בזמן ששהה בגן ילדים; ותאונה שניה מיום 8.5.15 עת שיחק במגרש של בית הספר בו הוא למד. התובע אינו טוען כי נגרמה לו נכות בעקבות התאונה ותביעתו מצומצמת לראשי נזק של כאב וסבל והוצאות.
2. התאונה הראשונה: לטענת התובע, ביום 9.6.14 עת שהה במהלך הפסקה בחצר גן הילדים ה"מייסדים", ילד אחר מהגן זרק לעברו קומקום מתכתי וחד אשר גרם לו לחתך עמוק ברגל ימין. לטענת התובע, התאונה אירעה עקב רשלנותן של הנתבעות, הנתבעת 1 (להלן: העיריה) בהיותה מופקדת על תקינות מבנה הגן ומתקניו ונתבעת 2 (להלן: המדינה), בהיותה המעסיקה של הצוות החינוכי שעבד בגן. לגבי תאונה זו, אין מחלוקת על עצם התרחשותה והמחלוקת נסבה על אחריותן של הנתבעות לאירוע התאונה וככל שתקבע אחריותן, על חלוקת האחריות ביניהן. בגין תאונה זו טוען התובע כי זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל.
3. התאונה השניה: התובע טוען כי התאונה ארעה ביום 8.5.15, עת שיחק במגרש כדורגל של בית הספר "קדימה", בו למד בכיתה א', באחת ההפסקה. נטען כי במהלל המשחק הוא נתקל ב"בור" שהיה במגרש ועקב כך נפל, נפגע ונגרם לו שבר בעצם הבריח. הנתבעות מכחישות את אירוע התאונה, את נסיבות התרחשותה ואת אחריותן לנזקי התובע. הנתבעות מעלות שלל טיעונים בהקשר לתאונה זו שאתייחס אליהן בהמשך. בגין תאונה זו טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל והוצאות שהוצאו בעבר.
4. בישיבה שנועדה לשמיעת ראיות שנתקיימה ביום 6.9.16, העיד אביו של הקטין (להלן: האב או אבי התובע). מטעם העיריה לא הובאו ראיות כלשהן ומטעם המדינה העידה הגננת לגבי התאונה הראשונה ומנהל בית הספר (להלן: המנהל) לגבי התאונה השניה. יצוין שהתובע לא העיד ובפתח דבריו ציין האב כי בזמן אירוע התאונות היה התובע בן כחמש שנים וכיום הוא בן שמונה וחצי שנים. לדבריו הוא ניסה לדובב את בנו לגבי האירועים כדי שימסור עדות, אולם התובע לא זכר את האירועים, ועל כן לא התייצב למתן עדות. יש לראות קושי בהילוך זה של התובע (או ליתר דיוק של אביו), שלא הגיע למסור עדות בבית המשפט והסתפק בעדותו של האב. היה מצופה מהאב שידאג להתייצבות התובע לבית המשפט ולו כדי לאמת את הטענה כי הוא אינו זוכר את התאונות ונסיבות התרחשותן. התייצבות התובע היא חשובה בשים לב לכך שהוא זה שחווה את האירועים והוא עד חשוב ביותר שעדותו מאפשרת להתחקות אחר נסיבות התרחשות האירועים. לצד הסתייגות זו, התרשמתי לחיוב מעדותו של האב, שמסר עדות סדורה שמתיישבת עם ראיות נוספות שהוצגו, ועל כן – אני מייחס לדבריו מידה רבה של מהימנות. הערכתי זו באה לאור התרשמות מדברי האב אשר מסר את המידע לגבי האירועים באופן מדויק, לא הוסיף ולא ניסה להעצים את האירועים (כך למשל ציין כי בבואו לגן לאחר שנקרא למקום לא ראה את הקומקום שפגע בבנו). יתרה מכך, האב הגיע מיד לאחר אירוע התאונות וקלט בחושיו התרחשויות מיידיות, מה שמקהה את הקושי בכך שהתובע לא העיד.
5. מנקודה זו אעבור לדון בכל אחת מן התאונות.

התאונה הראשונה

1. אין מחלוקת כי בזמן שהתובע שהה בגן ילדים, בהיותו כבן חמש, ילד אחר זרק לעברו קומקום ופצע אותו ברגלו. האירוע התרחש בחצר הגן שם שיחקו הילדים. לאחר התאונה הגיע אבי התובע יחד עם סבו לאחר שהוזעק למקום והבחין בחתך ברגלו של התובע. האב והסב לקחו את התובע לטיפול רפואי. אבי התובע מסר כי לאחר שהגיע לגן נמסר לו על ידי הגננת שבנו נפגע מקומקום מתכתי. הגננת חולקת על הטענה כי המדובר בקומקום מתכתי ולטענתה המדובר בקומקום עשוי מפלסטיק. כפי שיובהר בהמשך אין לייחס משמעות מכרעת לשאלה אם המדובר בקומקום מפלסטיק או ממתכת, שכן זה גם זה יכול להוות כלי מסוכן בנסיבות מסוימות, ועל כל פנים – שאלת האחריות לתאונה לא נגזרת רק מסוג החומר ממנו עשוי הקומקום אלא מראיה יותר רחבה של מכלול הנתונים. עם זאת, כדי לא להותיר נקודה זו ללא הכרעה, מקובלת עלי גרסת התובע כי המדובר בקומקום עשוי מתכת וכי כך נאמר לו עת הגיע לגן. קביעתי זו היא לאור האמינות הגבוהה שאני מייחס לדברי אבי התובע וכן לאור התרשמותי כי הגננת ניסתה להמעיט מחומרת האירוע (ומכאן ממידת אחריותה) על ידי הטענה כי מדובר בכלי שלא יכול להיות חד ומסוכן. הדבר מצא ביטוי גם בכך שבהודעה לממונים עליה לא ציינה במפורש כי מדובר בקומקום אלא ב"חפץ", וכן בקושי בהסברה לגבי אופן הפגיעה בתובע מקום שציינה כי "הקומקום נסדק כנראה לאחר שנפל על הרצפה" וכך לדברי הפך לחד.
2. סבורני כי מכלול הנתונים מוליך למסקנה כי המדינה – בהיותה המעסיקה של הגננת המופקדת על הגן – היא האחראית לאירוע התאונה משום שהפרה חובת הזהירות המוטלת עליה. המדינה סבורה כי לאור כך שמדובר באירוע רגעי ופתאומי, עובדיה, הצוות שהיה בגן, לא יכלו לצפות את התנהגותו של הילד ולמנוע את קרות התאונה. אין בידי לקבל טיעון זה, משום שהאחריות לא נבחנת רק מנקודת ראות רגעית זו, בה ילד אחר זרק את הקומקום לעבר התובע, ואין לנתק אפיזודה זו מיתר הנתונים. נתונים אלה מוליכים למסקנה כי המדינה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה.
3. יצוין תחילה כי מדובר בגן בו שוהים ילדים קטנים בני חמש שנים ועל כן בשים לב לגילם הרך של הילדים, נדרשת מידה מוגברת של פיקוח ותשומת לב, במיוחד כאשר הילדים שוהים בחצר גן בו נמצאים גרוטאות וכלים שיכולים להיות מסוכנים, גם אם הם "תמימים". חובת הזהירות נגזרת מגילם של הילדים וממאפייניהם, " ילד רך בשנים מתאפיין, לרוב, בסקרנות רבה, ביצר הרפתקנות ולעיתים בקונדסות ... כל אלה מחייבים את אנשי צוות הגן, המופקדים על שלומם ובריאותם של הטף, לשיקול דעת זהיר ולנקיטת אמצעי זהירות קפדניים, פן יאונה לילדים רע. ההורים המותירים את היקר להם מכל בידי אנשי צוות הגן צריכים לדעת, כי אלה האחרונים נוקטים בכל צעד סביר להיטיב עם ילדם ולהשיבם בשלום לחיק ההורים." ע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים (פורסם בנבו, 15.09.2005).
4. אחריותה של המדינה נובעת ממספר נתונים. ראשית, הפגיעה בתובע קרתה לאחר שנזרק לעברו קומקום עשוי מתכת. אמנם לא הובאו בפני נתונים מדויקים לגבי אותו קומקום אך התוצאה שנגרמה כפי שהיא משתקפת מהתמונות ת/1, מלמדת על כך שמדובר בחפץ שבו אלמנט חד שגרם לחתך ברגלו של התובע. המדינה טענה כי אין פסול בכך שבגן הילדים יוצבו כלים וחפצים כחלק מהוויה חינוכית "סוציודרמטית" שראוי שילדי הגן יחוו כחלק מקבלת כלים לתפקודם החברתי, וכי ההוראות המקצועיות של משרד החינוך מעודדות פעילות שכזאת. נראה כי המדינה מערבת מין בשאינו מינו. העובדה כי כחלק מהתכנים החינוכיים ראוי להציב כלים וחפצים "מהחיים" לחוד, ושאלת הבטיחות הקשורה בחפצים אלו – לחוד. מובן כי הצבת החפצים צריכה להיות במסגרת כללים שיבטיחו שלא יהוו סיכון לילדים במיוחד לילדים רכים בשנים. כך, יש להימנע מהצבת כלים חדים ומסוכנים ולהחליפם בכלים בטיחותיים יותר, וכך, יש להקפיד על פיקוח ראוי על התלמידים וכן על תחזוקה שוטפת. הגננת ציינה כי מפקחים מטעם משרד החינוך עורכים ביקורות לגבי מתקני הגן, אולם לא הוצגו נתונים מתי נערכה הביקורת האחרונה, מה היו תוצאותיה והאם הביקורת התייחסה לבטיחות אותם חפצים ובכללם אותו קומקום ממנו נפגע התובע.
5. יתרה מכך, בעדותה של הגננת ציינה כי הילד שזרק את החפץ לעבר התובע, הוא "ילד בעייתי" [כלשונה]. היו לו מידי פעם התקפים של עצבים והיה מתרגז. כנראה התרגז עליו באותו יום". הזכרנו לעיל את אחריותו של הצוות החינוכי לדאוג לשלומם ולבטיחותם של הילדים גם כשהם בתוך הגן וגם כשהם משחקים בחצר. הגננת העידה כי בזמן התאונה היא היתה בחצר הגן והיו גם שתי סטודנטיות, שהן חלק מהצוות החינוכי, שאחת מהן ראתה את המקרה. מקובל עלי הטיעון כי גם אם אחת מהצוות החינוכי הייתה מבחינה בהתרחשות יתכן והייתה מתקשה למנוע את זריקת החפץ לעבר התובע. אולם לא כאן מוקד הדברים. דבריה של הגננת לגבי אותו ילד והסיכון הנשקף ממנו מחייבים תשומת לב מיוחדת למתרחש בחצר, ואין הגננת יכולה לפטור את עצמה באמירה כי הילד שזרק את החפץ הוא "בעייתי". הגננת לא ציינה בפני כי ננקטו על ידה או על ידי יתר הצוות החינוכי צעדים כדי למנוע זריקת חפצים על ידו, זאת בשים לב לכך שאותו ילד מוכר בגן כ"ילד בעייתי". מצב דברים זה חייב את צוות הגן לפקח באופן צמוד יותר על אותו ילד, פיקוח שהיה מונע את התרחשות התאונה.
6. על כן אני קובע כי המדינה הפרה חובות זהירות המוטלות עליה ועל כן, עוולה כלפי התובע ברשלנות. בנסיבות העניין, אינני סבור כי יש להטיל אחריות כלשהי לאירוע התאונה על העיריה. אכן אין חולק על כך שהעיריה אחראית למבנה הגן ולמתקניו, אולם לא הובא נימוק כלשהו המצדיק הטלת אחריות עליה בגין התאונה. הגננת שהעידה ציינה כי החפצים שמשמשים לצורך משחקים מסופקים על ידי העיריה או שנרכשים מכספי הגן, ונטען גם שההורים נוהגים להביא חפצים. לא הוכח בפני כי העיריה היתה אחראית לרכישת או אספקת אותו קומקום ועל כן אין להטיל עליה אחריות כלשהי בגין התאונה. לשם שלמות התמונה יצוין כי גם לא הובאו ראיות המעידות על כך, שמי מהצוות החינוכי של הגן (כגון הסייעת) מועסק על יד העירייה.
7. אשר לשאלת הנזק, כעולה מהמסמכים הרפואיים, לתובע נגרם פצע בגודל של 2 ס"מ בשוק. לאחר הפגיעה הובא התובע לקבלת טיפול רפואי, בוצעה תפירה של הפצע, התובע קיבל חיסון טטנוס ורגלו נחבשה למספר ימים. לאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים וכן בתמונות שצולמו מספר ימים לאחר התאונה, אני פוסק לתובע בגין כאב וסבל (שזהו ראש הנזק היחיד שנטען) את הסך של 8,000 ₪.

התאונה השניה

1. לגבי התאונה השניה קיימת מחלוקת הן לעצם התרחשותה, הן לנסיבות התרחשותה והן לאחריות הנתבעות. אשר לעצם התרחשות התאונה, לא מקובלות עלי טענות הנתבעות כי התאונה לא התרחשה ולמצער לא התרחשה בנסיבות שהתובע תיאר. אביו של התובע העיד בפני וציין כי ביום אירוע התאונה התובע למד בכיתה א', במהלך היום הוא קיבל שיחת טלפון ממזכירות בית הספר בה נאמר לו שהתובע נפל וקיבל מכה ונתבקש להגיע לבית הספר. אבי התובע ציין כי כאשר הגיע נאמר לו כי בנו נפל במגרש משחקים. כפי שצוין מעלה התרשמתי לחיוב מגרסתו של אבי התובע. יתרה מכך, גרסה זו נתמכת במסמכים רפואיים מיום התאונה. כעולה מת/6 ביום התאונה קיבל התובע טיפול רפואי במרכז הרפואי רמב"ם. באותו מסמך רפואי צוין כי התובע נחבל בעצם הבריח. על המסמך הרפואי צוין בכתב יד עם חתימת רופא מבית החולים כי "לדברי ההורים, אירוע החבלה קרה במסגרת בית הספר", מסמך זה הוגש ללא התנגדות מי מהנתבעות. מנהל בית הספר אשר העיד מטעם המדינה, לא שלל את האפשרות כי התובע נפל בתחומי בית הספר אך להערכתו הוא לא נפל במקום המתועד בתמונות שהוגשו על ידי התובע (ת/4). מסקנה זו נובעת, לדעת המנהל, מכך שתיקון האספלט שנראה בתמונה בוצע כחודשיים לאחר התאונה במסגרת העברת קו חשמל שהעיריה ביצעה במקום. אין בידי לקבל טיעון זה כלל וכלל. לא הובאה ראיה כלשהי לגבי ביצוע עבודות החשמל להן טען המנהל וכל שטען כי ניתן למצוא מסמכים על כך אצל מהנדס העיר. מסמכים כאלו לא הוצגו לא על ידי המנהל ולא על ידי גורם אחר מטעם העיריה, אשר לא הגישה אף ראיה. עולה הרושם כי הערכה זו של מנהל בית הספר אינה מדוייקת, והיא באה לאחר שיום קודם לעדותו בבית המשפט נפגש עם מהנדס העיריה כחלק מהכנה לקראת עדותו לפניי וכנראה שאז נאמרו לו דברים אלו. קושי נוסף אני רואה בעדותו של מנהל בית הספר בכך שלדבריו התובע לא התלונן מייד לאחר האירוע. דברים אלו סותרים את האמור במסמך שהוגש על ידי המדינה שכונה "אירועים חריגים" (נ/1). באותו דו"ח צוין ליד המילים "פרטי דיווח למשפחה": "תאריך 5.5.15 שעה 10:00. מקבל ההודעה אולברג יוני (אבא) טלפון אליו נמסרה ההודעה: 052-6006220, מוסר ההודעה אולברג הוד (תלמיד)". יתרה מכך, בפרק "פרטי האירוע" באותו מסמך צוין כי התלמיד דיווח "רק למחנכת ולמטפלת בצהרון. התלונן שכואבת לו הכתף השמאלית".

דברים אלה לא מתיישבים עם גרסת המנהל, ותומכים דווקא בגרסת התובע. אני ער לטענה כי הדו"ח האמור נערך כחודש ימים לאחר התאונה, אולם אינני סבור כי הדבר מעיד בהכרח על כך כי ההורים דיווחו על התאונה באיחור. הילוך זה מלמד על כך כי הדו"ח נערך באיחור על ידי בית הספר. תכניו של הדו"ח מלמדים כי התובע דיווח בזמן אמת על התאונה ואילו הדו"ח עצמו נערך באיחור. אינני מתעלם מכך כי באותו דו"ח צוין כי תאריך האירוע הוא 5.5.15 בעוד שהתובע טוען כי המדובר באירוע מיום 8.5.15. נראה כי חוסר הדיוק נובע מכך שהדו"ח הופק כחודש ימים לאחר הדיווח על התאונה. לבסוף, אבי התובע ציין בעדותו כי לאחר שבועיים הוא נפגע עם המנהל אשר התלווה עמו למקום, וזה האחרון הודיע שמבחינתו המקום תקין. לאור האמור, אני קובע כי התובע הצליח להרים את הנטל שהוטל עליו ולהוכיח את התרחשות התאונה. עוד עולה מן הראיות כי התובע נפגע עת שיחק במגרש שנראה בתמונות ת/4, וכי הוא נפל לאחר ששיחק באותו מגרש בו נמצאו ליקויים עליהם הצביע התובע בפני אביו – ואותם ניתן להבחין בתמונות שהוגשו.

1. אשר לאחריות לאירוע התאונה, דומני כי בעניין זה התמונה ברורה. התמונות שהוצגו על ידי התובע, ת/4 מלמדות על קיומו של מפגע באותו מגרש משחקים שאין מחלוקת שהוא נמצא בבית הספר. אין צורך לעמוד בהרחבה על החובות המוטלים על המחזיק בבית הספר ועל הצוות החינוכי שנמצאים בו לשמור על בטיחותם של התלמידים (לאחריות העיריה כמחזיקת המקרקעין ראו ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני (פורסם בנבו, 14.12.2006); לאחרות העיריה וכן הצוות החינוכי ראו ע"א 7008/09 עבד אל-רחים נ' עבד אל-קאדר (פורסם בנבו, 7.9.2010)). יובהר כי בבית הספר הנדון מספר מגרשים. אביו של התובע צירף תמונה של מגרש נוסף (ת/5) כדי להצביע על כך שקיימים מגרשים שמתוחזקים היטב וללא מפגעים וכאלה, שבאחד מהם שיחק התובע ונפגע, קיימים מפגעים. אינדיקציה נוספת לקיומו של מפגע עולה מעדותו של מנהל בית הספר עצמו אשר ציין כי יום לפני עדותו בבית המשפט, הזמין את מהנדס העיר לאחר שקיבל תמונות (כנראה במסגרת ההכנה למתן עדות) וזה האחרון "אמר שזה נכנס לתיקון מיידי על ידי העיריה כדי שזה לא יקרה להבא" (עמ' 9 שורה 2 לפרוטוקול).
2. בשים לב לכך שהאחריות נובעת ממפגע שנמצא בחצר בית הספר, וזה באחריות העיריה בתור מחזיקת המקרקעין, אני סבור שאת עיקר האחריות יש להטיל על העיריה אשר עליה מוטלת החובה לדאוג לתקינות מבנה בית הספר וחצריו. עם זאת אין לקבוע כי המדינה אינה אחראית גם היא לתאונה. הצוות החינוכי והניהולי בבית הספר מועסק על ידי המדינה והוא אשר מופקד על ניהולו השוטף ותפקודו היום יומי של בית הספר. היה על הצוות החינוכי והניהולי להיות ערים למפגע בחצר בית הספר ולדווח לעיריה על המפגעים שבו באופן מיידי. במקרים המתאימים מוטלת על בית הספר החובה לאסור על השימוש באותו חצר (שהמפגע בו נראה לעין) עד לתיקונו על ידי העיריה. כפי שצוין לעיל , כאשר העיריה נדרשה לתקן את הליקוי, היא נעתרה לכך, ולדברי מנהל בית הספר בכוונתה לתקן את המפגע במהרה. בנוסף לכך, התאונה הנדונה אירעה במהלך ההפסקה ושומה על עובדי הצוות החינוכי לדאוג לכך שיהיה פיקוח על פעילות התלמידים במהלך ההפסקה. פיקוח זה נדרש כדי להעמיד את התלמידים על הסיכונים שבשימוש במגרש, ובמידת הצורך גם להרחיקם מאזור הסכנה או להתיר להם פעילות מצומצמת יותר. אמנם המנהל העיד כי בזמן הפגיעה נכח אחד מהצוות החינוכי, אולם הוא לא ידע לנקוב בשמו ולמסרו את פרטיו. התרשמתי כי יותר מאשר המנהל זכר שמישהו מהצוות החינוכי נכח בחצר, הוא הסתמך בדבריו אלו על "שגרת העבודה" אשר מחייבת נוכחות של מורה בחצר במהלך ההפסקה.
3. סיכומם של דברים שאני מקבל את טענת התובע כי הוא נפגע כתוצאה מהתאונה השניה וכי בעקבות כך נגרמו לו נזקים. כן אני קובע, כפי שפירטתי לעיל, כי התאונה נגרמה כתוצאה מהפרת חובות זהירות המוטלות על הנתבעות. מובן כי אחריותן של הנתבעות הדדית. הנתבעות ביקשו כי בית המשפט יקבע את חלוקת האחריות ביניהן. בשים לב לקביעותיי דלעיל ובעיקר לעובדה כי תחזוקת המבנים והחצרות מוטלת על העיריה בהיותה המחזיקה במקרקעין, אני סבור כי יש להטיל את עיקר האחריות על העיריה. אני קובע אפוא כי בחלוקה בין הנתבעות, יש להטיל על העיריה אחריות בשיעור 80% ואילו המדינה תישא ב- 20%.
4. כתוצאה מהתאונה השניה נפגע התובע ונגרם לו שבר בעצם הבריח. מהמסמכים הרפואיים שצורפו עולה כי בצילום שנערך נתגלה שבר ללא תזוזה ובבית החולים הושמה ידו של התובע במתלה צוואר למשך שבועיים. במסמך רפואי נוסף מיום 18.5.15 צוין "כבר היום ללא כאב, מסוגל לעשות תנועות, עדיין רגישות מסביב לחלק דיסטלי של עצם הבריח". כאמור תביעתו של התובע מתמצית בשני רכיבים: כאב וסבל והוצאות. לעניין ההוצאות, הוצגו קבלות בסך של 174 ₪ ועל כן אני רואה לפסוק לתובע הוצאות בסכום זה בלבד, כשהוא משעורך להיום – 190 ₪. אשר לכאב וסבל, בשים לב לפגיעה שאונתה לתובע ולממצאים הרפואיים, אני מחליט לפסוק סך של 25,000 ₪.

סיכום

1. אשר על כן, אני מחליט לקבל את התביעה וקובע כלהלן:

א. בגין התאונה הראשונה, אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 8000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ, ובנוסף החזר אגרת התביעה ששולמה בפועל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד להיום.

ב. בגין התאונה השניה, אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 25,190 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% ובצירוף מע"מ, וכן החזר האגרה ששולמה בפועל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד להיום. ביחסים שבין הנתבעות, נתבעת 1 תישא ב- 80% מהסכום ואילו נתבעת 2 בשיעור של 20% ממנו.

ג. הסכומים שנפסקו בפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן – ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

ד. הפיצויים שנקבעו בפסק הדין ישולמו לידי ב"כ התובע. יתרת הסכום לאחר קיזוז שכ"ט עו"ד וההוצאות שנפסקו, תופקד בחשבון נאמנות שיפתח לטובת הקטין. הסכום יופקד בפיקדון שקלי (נושא ריבית כמקובל באחד הבנקים המורשים בישראל) שלא יהיה ניתן למשיכה אלא ע"י הקטין ולאחר הגעתו לגיל 18 שנים. באחריות ב"כ התובע לבצע את האמור.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' אלול תשע"ו, 06 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.