21 אוגוסט 2016

1. בפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 2/11/15 (להלן – הוועדה), אשר קבעה כי נכותה הרפואית המשוקללת (זמנית) של המערערת הנה בשיעור 49% בהתאם לפריטי הליקוי הבאים:

פיברומיאלגיה סעיף 35 (1) (ב) 10%.

הגבלה קלה ע"ש צווארי והקרנה לגפיים עליונות סעיף 37 (5)(א) 10%

הפרעה דיכאונית סעיף 34 (א)(2) 10% עד 3/11/14.

מצב דיכאון חרדתי סעיף 34 (א)(3) 20% 4/11/14 עד 31/1/16 .

אפילפסיה סעיף 30 (1)(ב) –(ג) 20% .

תמצית העובדות

1. המערערת, ילידת 1974, עובדת משרד הפנים, סובלת מליקויים רפואיים שונים, והגישה תביעה לקצבת נכות כללית. באבחון רפואי מיום 5/2/15 נקבע, כי שיעור נכותה הרפואית המשוקללת של המערערת הנו 40% לתקופה 4/11/14 עד 31/1/16. המערערת הגישה ערר בגין קביעה זאת.
2. הוועדה התכנסה לראשונה ביום 12/6/15 (להלן – הישיבה הראשונה), האזינה לתלונות המערערת, ערכה בדיקה והתייחסה למסמכים ובדיקות הדמיה. הוועדה דרשה חוות דעת יועץ בתחום האורתופדיה ובדיקת EEG עדכנית. ביום 2/7/15 נבדקה המערערת על ידי יועץ אורתופד וביום27/8/15 נבדקה על ידי יועץ בתחום הראומטולוגי. בהמשך התכנסה הוועדה ביום 19/10/15 ללא נוכחות המערערת (להלן – הישיבה המסכמת) וקבעה, כי הנכות המשוקללת הנה בשיעור 49% לתקופה זמנית.
3. החלטתה האמורה של הוועדה הנה מושא הליך זה.

טענות הצדדים

1. לטענת המערערת, מצבה הרפואי העולה ממסמכים רפואיים המתעדים התקפים מצדיק קביעת נכות גבוהה יותר בגין אפילפסיה. כמו כן טענה המערערת, כי על הוועדה להתייחס לכאבי ראש, מיגרנה וסחרחורת מהם סובלת ולהסביר האם לקחה בחשבון ליקויים אלה בקביעת הנכות בגין אפילפסיה. עוד נטען כי בתחום הנפשי היה על הוועדה להתייחס להעלאת המינון התרופתי ולאישורי רופא תעסוקתי לפיהם נקבע כי היא מוגבלת לעבודה בהיקף של חצי משרה בלבד. אשר לנכות בגין תסמונת פיברומיאלגיה טענה המערערת, כי על הוועדה לשקול עמדתה בהתייחס למסמך רפואי מאת הראומטולוג המטפל, ד"ר סוהיל. כן נטען, כי ההנמקה שניתנה על ידי היועץ בתחום הראומטולוגי, לגבי חפיפה עם הנכות בתחום הנפשי הנה תמוהה, שכן יועץ זה אינו מומחה בתחום הפסיכיאטריה.
2. מנגד טען המשיב, כי המערערת לא הצביע על טעות משפטית בהחלטת הוועדה, אשר ביצעה בדיקה קלינית, התייחסה לתלונות ולמסמכים, ונימקה קביעתה. בתחום הנפשי הוועדה נתנה דעתה להחמרה בכך שהעניקה נכות זמנית.

דיון והכרעה

1. בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן- החוק) במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד.
2. בהליך הביקורת השיפוטית בוחן בית-הדין, האם הוועדה הרפואית לעררים טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים, התעלמה מהוראה המחייבת אותה, סטתה מהוראות החוק והתקנות, או שנפל פגם בסדרי עבודתה (עב"ל 10014/98 הוד נ' המוסד לבטוח לאומי, פד"ע לד 213 ).
3. כן נקבע, כי קביעת שיעור הנכות והתאמת סעיפי הליקוי הרלבנטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדי של הוועדה הרפואית ואין בית הדין מוסמך להתערב בהן (עב"ל 217/06 יוסף בן צבי נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 22/6/06).

ומן הכלל אל הפרט

1. לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט טעמיי לכך.
2. בישיבה הראשונה הוועדה האזינה לתלונות המערערת אשר תועדו כך:

אפילפסיה הכדורים לא מספיק. יש התקפים של חולשות סחרחורת רעידות בידיים, פעם בשבוע עלפון. מאד חלשה תשושה. עכשיו גילו גם פיברו מטופלת בפקסט 60 מ"ג קלונקס. אחרי שעתיים שלוש של עבודה אני תשושה, מערערת גם על כאבי צוואר מושך ליד. נושא פיברומיאלגיה חדש תבקש החמרה בסניף.

1. הוועדה ערכה בדיקה והתייחסה למסמכים ולבדיקות בתיק הרפואי כדלקמן:

נוירולוגית - עפ"י האנמנזה שהתקבלה בנוגע להתקפים אפילפסיה התלונות אינן אופייניות להתקפים מכל סוג שהוא למרות שטוענת להחמרה.

בדיקה EEG אחרונה מ30.9.14 מדגימה פעילות פרוקסוסמלית חדה בערנות. לדבריה עשתה EEG אחרי מועד הבדיקה הנוכחית והועדה מבקשת לראות תוצאות הבדיקה האחרונה מ 2015. וסיכום ללא נוכחות רמת הטגרטול מ8/14 היא 4.1.

פסיכיאטר- מסודרת בהופעתה, מודע צלול, התמצאות תקינה לחלוטין בזמן במקום ובסיטואציה , אפקט תקין, קצב מהלך החשיבה תקינים. בתוכן החשיבה אין עדות לתכנים פסיכוטיים או בתר חבלתיים. מוסרת שנמצאת בטיפול פסיכיאטרי אמבולטורי ד"ר בן גל ומטופלת לאחרונה בפקסט. מינון הפקסט הועלה לאחרונה מ 40 מ"ג ל 60 מ"ג ליום.

ועדה עיינה במסמכים הרפואיים בתיקה בתוקף לפקסט נוטלת גם קלונקס.

ועדה עיינה גם במסמך ד"ר יעל בן גל פסיכיאטרית 4.11.14 האנמנזה והתמונה הקלינית הנוכחית תואמים לאפיזודה דיכאונית ייתכן גם כחלק מתמונה קלינית של פיברומיאלגיה . הוועדה סבורה שקיבלה אחוזי נכות הולמים ודוחה את הערר בתחום הנפשי.

לאחר קבלת המבוקש וועדה תסכם ללא נוכחות.

1. הוועדה התכנסה לישיבה מסכמת וקבעה כך:

הוועדה עיינה בחוו"ד אורתופד ד"ר מץ מיום 2/7/15 אשר קבע 10% בגין הגבלה קלה בע"ש צווארי עם הקרנה לגפיים עליונות לפי 37 (5) א מ -1/4/15 ומקבלת חוו"ד.

הוועדה עיינה בחוו"ד ראומטולוג פרופ' טישלר מ- 27/8/15 אשר קבע 10% בגין פיברומיאלגיה לפי 35 (1) ב מעל 15 חודשים ומקבלת חוו"ד.

הוועדה עיינה בבדיקת EEG מ-30/9/14 אשר מראה התפרצויות של פעילות ארוקסיסולית על פי הרקע הכללי.

תאריך הבדיקה מ- 7/1/15 לא הראתה פעילות פרוקסיסולית ופורשה כתקינה. הוועדה דוחה הערר.

1. נוכח התיאור שהובא לעיל עולה כי מדובר בהחלטה מנומקת המאפשרת לעמוד היטב אחר הלך מחשבתה של הוועדה. טענות המערערת הלכה למעשה מכוונות כנגד שיעור הנכות שנקבע בהתייחס לליקויים השונים, נושא בו בית הדין אינו מוסמך להתערב (ראה עניין בן צבי שאוזכר לעיל). אתייחס עתה לטענות המערערת, אחת לאחת, בנוגע לסעיפי הליקוי השונים.

1. בנוגע לשיעור הנכות שנקבע בגין אפילפסיה אין ממש בטענות המערערת. זאת משום שהוועדה קבעה במפורש, כי האירועים אליהם התייחסה המערערת כהתקפי אפילפסיה אינם עונים למאפיינים של אירוע אפילפטי. מכאן, כי אין כל מקום להפנות את הוועדה שנית למסמכים הרפואיים הנוגעים ל"התקפים" הנטענים שעה שעולה בבירור, כי הוועדה נתנה דעתם למסמכים אלה. הוועדה אף נימקה את מסקנתה על יסוד בדיקות EEG לרבות בדיקה עדכנית שדרשה לקבל טרם סיכום התיק, וכן תוצאות בדיקת דם.

זאת ועוד, גם מהמסמכים אליהם הפנתה המערערת עצמה עולה, כי אין מדובר בהתקפים אפילפטיים. כך, למשל, במסמך רפואי מ"טרם" מיום 29/12/14 נרשם, כי היה מדובר באירוע של חולשה וסחרחורת ללא איבוד הכרה. כך או אחרת, מדובר בנושא רפואי מובהק, המצוי בליבת שיקול הדעת המסור לוועדה, אשר התייחסה במנומק למסמכים שהונחו בפניה וקבעה על יסודם את מסקנתה.

1. אשר לטענות בדבר כאבי ראש וסחרחורת, עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה, כי המערערת לא הלינה בנוגע להענקת נכות בגין ליקויים נטענים אלה. בהיעדר תלונה בעניין לא נפלה טעות משפטית בכך שהוועדה לא התייחסה לנושאים אלה. לא זו אף זו, בסיכום ביקור אצל הרופאה הנוירולוגית נרשם ביום 22/4/15 "גם היום בדיקתה הנוירולוגית תקינה לגמרי" (נספח ט' לכתב הערעור). בנסיבות אלה אין כל הצדקה להשיב את העניין לוועדה לדיון חוזר בליקויים הנטענים בתחום הנוירולוגי.
2. אין בידי גם לקבל את טענות המערערת כנגד קביעת הוועדה בתחום הנפשי. המומחה בתחום הפסיכיאטרי ערך למערערת בדיקה קלינית, פירט את הממצאים, כמו גם התייחס למסמך פסיכיאטרית מטפלת ולטיפול התרופתי שהמערערת נוטלת. אין מקום להפנות את הוועדה שנית למסמכים אלה לאחר שניתנה להם התייחסות. יש לזכור, כי הוועדה מצאה לנכון לקבוע נכות בשיעור גבוה יותר לתקופה זמנית, ועובדה זו כשלעצמה מלמדת כי נתנה דעתה לנושא העלאת המינון התרופתי והחמרת המצב הנפשי.

הוא הדין לגבי המלצת רופא תעסוקה להפחית את היקף המשרה. הוועדה הייתה מודעת למצב המערערת בתחום הנפשי המפורט במכתב הפסיכיאטרית, ד"ר בן גל, בו צוין כי המערערת אינה מסוגלת לעבודה בהיקף מלא. הוועדה אזכרה מסמך זה בהחלטתה במפורש. ההמלצה לעבודה בהיקף חלקי, אשר על יסודה גם ניתן אישור רופא תעסוקתי, אין משמעותה, כי שיעור הנכות שנקבע בתחום הנפשי נמוך מהשיעור התואם את מצב המערערת.

1. הוועדה היא האמונה על התאמת פריט הליקוי ודרגת הנכות למצבו של המבוטח ובית הדין לא יתערב בשיקול דעתה של הוועדה בהיותו נעדר הידע והכלים לעשות כן. לעניין זה נקבע בדב"ע לג/0 – 40 יוסף דוזלר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 407 כך :

"כאשר נראה על פני הדין וחשבון שהוועדה התייחסה לפגימות השונות שפקדו את המערער והעריכה לפי שיקול דעתה הרפואי את מידת הנזק (באחוזי נכות) שנגרמה על ידי כל אחת מהפגימות הנ"ל, ולא נראית אי התאמה בולטת או סתירה גלויה בין הממצאים הרפואיים – עובדתיים שנמצאו והמבחנים שהופעלו – אזי אין מקום לטענה כי ישנה שאלה של חוק המצדיקה התערבות בית דין זה."

1. והדברים יפים גם לענייננו. לא קיימת סתירה גלויה על פניה בין הממצאים לבין פריטי הליקוי שהתאימה הוועדה למצבה של המערערת בתחום הפסיכיאטרי, גם בהתחשב בעובדה כי היקף המשרה צומצם עקב הקושי הנפשי והוועדה הייתה ערה לכך.
2. אשר לתחום הראומטולוגי, לא מצאתי ממש בטענת המערערת, כי נדרש להפנות את היועץ למכתב רפואי של ד"ר סוהיל, הראומטולוג המטפל במסגרת קופ"ח. בחוות דעתו של היועץ לוועדה בתחום הראומטולוגי, פרופ' טישלר, צוין במפורש, כי מכתב ד"ר סוהיל הוצג בפניו. היועץ גם מצא, כי המערערת סובלת מ"רגישות למישוש בכל מקום בשלד בו נבדקה", בדומה לממצאים שתועדו בבדיקת ד"ר סוהיל. היועץ אף קיבל את האבחנה של פיברומיאלגיה שניתנה על ידי ד"ר סוהיל, שכן קבע במפורש "אני סבור כי הנבדקת אכן סובלת מפיברומיאלגיה".
3. במכתב ד"ר סוהיל לא קיימת המלצה בדבר שיעור הנכות המתאים, ומשכך הפניה נוספת למסמך זה אין בה נפקות. כאמור, היועץ בתחום הראומטולוגי מצא לנכון לקבוע, כי שיעור הנכות התואם את מצבה הרפואי של המערערת הנו 10%. מדובר בקביעה רפואית מובהקת אשר לבית הדין אין הכלים להתערב בה ואף לא הסמכות לעשות כן.

היועץ ציין עוד, כי "... קיימת חפיפה בין הבעיות הנפשיות והבעיות הצוואריות עם כאבי השלד ולכן הנכות בגין פיברומיאלגיה לבדה הנה בשיעור 10%...". גם מסקנה זו הנה עניין רפואי מובהק.

בניגוד לעמדת המערערת, איני סבור כי מסקנת היועץ בהקשר זה תמוהה. נהפוך הוא, מסקנה זו מתיישבת היטב עם קביעת המומחה בתחום הפסיכיאטרי, אשר בישיבה הראשונה ציין, כי המצב הנפשי הדיכאוני ייתכן "...כחלק מתמונה קלינית של פיברומיאלגיה".

כאמור, ההחלטה איזו נכות יש להעניק בגין תסמונת הפיברומיאלגיה כשלעצמה הנה סוגיה רפואית. אין פסול בכך שהיועץ בחן את התמונה הכוללת בנוגע לנכויות שהוענקו למערערת בתחומים השונים, כאשר שקל את שיעור הנכות המתאים בגין פיברומיאלגיה, שהיא כידוע תסמונת המאגדת תסמינים בתחומים שונים ובין היתר בתחום הנפשי, כפי שגם ציין המומחה בתחום זה.

סיכום

1. נוכח הנימוקים שפורטו לעיל ולאור העובדה, כי המערערת לא השכילה להצביע על טעות משפטית אשר נפלה בהחלטת הוועדה, אין אלא לדחות את הערעור.

כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ו, (21 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

חתימה