התובעות הן אם ובתה. במועד הארוע נשוא התביעה היתה תובעת 2 קטינה ואולם לנוכח העובדה שבעת הגשת התביעה כבר מלאו לה 18 שנים, הוריתי בהחלטתי מיום 18.12.16 כי ההליך בתיק זה יתקיים ויתנהל בין הנתבעת לבינה בלבד. לפיכך תיקרא תובעת 2 להלן: "התובעת".

רקע

בתאריך 20.11.14 בסמוך לשעה 15:00, במקום המיועד לשמש כתחנת אוטובוס סמוכה לביה"ס אורט בנימינה (להלן: "התחנה"), המתינה התובעת שהיתה אז תלמידת תיכון, להגעת אוטובוס הנתבעת אל התחנה. לטענת התובעת, בהעדר תחנה בנויה ומסודרת במקום, ישבו היא וחבריה על שפת המדרכה שבמפרץ החניה הבנוי במקום ואז הגיע אוטובוס הנתבעת והתקרב אליהם במהירות מופרזת ובאופן שגרם לה לבהלה גדולה. התובעת, שקמה ממקומה ונסוגה לאחור, שמטה את תיקה מידיה והתיק על כל תכולתו, נדרס על ידי האוטובוס. לתמיכת גרסתה צרפה התובעת תצלומים של התיק ותכולתו, הציגה אותם בפני במהלך הדיון וטענה כי בעקבות הרס מכשיר הטלפון הנייד שהיה לה בתיק (אייפון 5) היא נאלצה לרכוש מכשיר חדש שעלה לה כ- 3,500 ₪ (אך לא הציגה כל קבלה או ראיה אחרת לערך הפריטים בתיק, עליו ניכר בבירור כי ניזוק).

בעדותה בבית המשפט, תיארה התובעת את הארוע נשוא תביעתה, כך:

"...באותו יום אנחנו חיכינו שם כרגיל ונהג האוטובוס הגיע בצורה מאוד מהירה,

מאוד צמודה למדרכה, אנחנו ישבנו ופשוט קפצנו באופן מאוד טבעי בשביל להציל

את עצמנו, אני ממש ראיתי את הרגליים שלי נדרסות באותו רגע. הוא פשוט הגיע

מאוד מהר, קפצנו משם להציל את עצמנו והתיק שלי לא היה פונקציה מבחינתי,

ואחרי שהוא עבר הוא דרס את התיק שלי והייתי צריכה לאסוף אותו מבין

הגלגלים...".

לשאלתי מדוע לא המתינה עד להגעת האוטובוס בדרך של עמידה על המדרכה, השיבה התובעת: "...זה היה הרבה זמן המתנה כל פעם...".

התובעת הוסיפה וטענה לפניות שנעשו מצדה ומצד גורמים נוספים בנושא העדר תחנת אוטובוס מסודרת במקום והניחה בפני את הצהרת מנהל מחלקת הנוער במועצה המקומית בנימינה – גבעת עדה בדבר פעילותו שהביאה להצבת התחנה ביום 12.11.15 - ת/1 ופוסט שפורסם בשעתו על ידי הנ"ל - ת/2.

הנתבעת אמנם טענה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה לקיומה של תחנה מסודרת ומקורה במקום, אלא שבמהלך עדותו של נהג האוטובוס מר דני שבתאי בפני, אישר האחרון את גרסת התובעת לפיה במועד הרלבנטי לארוע נשוא תביעתה, לא היתה מוצבת במקום תחנה מסודרת.

נהג האוטובוס, אשר טען להתנהגות רשלנית ופסולה מצד הנתבעת, אמר בעדותו את הדברים הבאים:

"...אין שום סיבה בעולם שאני מגיע לתחנה והם ימשיכו לשבת על שפת

המדרכה. כשהתלמידים רואים אותי מקילומטר הם צריכים לקום ולפנות

את הכביש. לטענתה הייתי במהירות מופרזת אבל אני מראה לבית המשפט

את הג'י.פי.אס שלי במהירות של 17 קמ"ש ...כשאני מגיע לתחנה יש שם

שלושים ילדים, הם משתוללים, דוחפים אחד את השני לכביש, סוחפים

תיקים לכביש, בלגאן שלם, והתרענו על זה. צריכה להיות גדר עם פתח.

התרענו בבית הספר, אצל קצין הבטיחות שלנו, צריך להיות מעקה בטחון

אבל אין אז הם יושבים על המדרכה, על האדום לבן...".

בתשובותיו לשאלותי אישר נהג האוטובוס כי אכן מדובר היה ב"תופעה" שהיתה מוכרת לו מזה זמן, אך טען:

"אני עצרתי קודם לפני התחנה, שיזוזו כולם הצידה, כשראיתי שכולם זזים

וקמים התקדמתי לאט לאט. תמיד אני עוצר בסוף המפרץ של התחנה.

במקרה הזה אני זוכר שישבו על שפת המדרכה. יש לי הרושם שמישהו דחף

את התיק..."

והוסיף בנוגע למה שארע לאחר מכן:

"...ההתנהגות של התובעת הפריעה לי במהלך הנהיגה, היא צרחה, אני צרחתי

עליה שתפסיק. ההתנהגות שלה עקב זה שדרסתי לה את התיק היתה מוגזמת,

היא לא רצתה לשלם את מחיר הנסיעה שזה משהו שהיא חייבת לעשות בגלל

הביטוח כי הכרטיס מהווה ביטוח...".

להמחשת מקום הארוע הוגש התצלום נ/1 וכן הוגש דו"ח המיקומים המשולב של האוטובוס ומהירויות נסיעתו במועד הרלבנטי – נ/2.

מנהלת שירות הלקוחות של הנתבעת, הגב' אורית אורנשטיין הוסיפה וציינה כי לטעמה "לא יעלה על הדעת שבית המשפט יאשר לתת פרס לתלמידה שמודה שישבה על שפת המדרכה בצורה מאוד מסוכנת עם החברים שלה...".

לאחר ששמעתי את עדויות התובעת ונהג האוטובוס ונדרשתי לטענות הצדדים וראיותיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה הקטן.

סעיף 21 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובע כי:

(א) כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות.

(ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא –

(1) יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך;

(2) יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור;

(3) יפריע את התנועה ולא יעכבנה

(4) יסכן חיי אדם.

בפסיקת בתי המשפט, אשר נדרשה לא פעם לחובות הזהירות המוטלות על נהגי אוטובוס, נקבע בין השאר כי "נהג אוטובוס החב חובת זהירות כלפי המשתמשים בדרך לרבות הולכי רגל, חייב להיות ער ולהבחין גם בנעשה על המדרכה על אי התנועה או על השוליים בתחומי נהיגתו...".

נהג האוטובוס במקרה שלפני, היה מודע לכך שמדובר במקום שאין בו תחנה מסודרת ואף היה ער להתנהגותם של התלמידים במקום באותה עת. במצב דברים זה – כך לטעמי, היה עליו לנהוג באופן זהיר במיוחד ובתוך כך לצפות גם התנהגות רשלנית אפשרית של מי מהם ומשלא עשה כן, התרשל הוא לדעתי באופן נהיגתו ותרם את חלקו להתרחשות הארוע בו ניזוקו תיקה של התובעת ותכולתו. דו"ח מיקום האוטובוס ומהירויות נסיעתו – נ/2 מלמד על כך שעובר לעצירתו בתחנה (מהירות 0), נסע נהג האוטובוס במהירות הנעה בין 17 ל- 40 קמ"ש– מהירות שלטעמי איננה תואמת את הנסיבות שנגלו לעיניו בהתקרבו אל המקום בו שהו באותה עת תלמידים שישבו על שפת המדרכה.

מכיוון שלטעמי מדובר במקרה בו היה לתובעת אשם תורם משמעותי בהתרחשות האירוע, אני סבורה כי יש לחלק את האחריות בינה לבין נהג האוטובוס כך שהיא תישא ב- 65% מן האחריות ואילו הוא יישא ב- 35% הנותרים.

סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח- 1968 הנושא את הכותרת "אשם תורם", קובע כי:

"68. (א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר,

לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא

שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון

ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק;...".

התובעת ישבה על שפת המדרכה הנחשב בעיני כמקום מסוכן ועל אף שהיה עליה להבחין באוטובוס המתקרב אל המקום (ר' שדה הראיה הפתוח המשתקף מהתצלום נ/1) היא לא קמה ממקומה עד לרגע שבו הוא התקרב אליה, באופן שגרם לה להזדעק ו"להציל את עצמה" תוך השלכת תיקה אל הכביש.

לנוכח כל האמור לעיל, אני מחליטה לקבל את התביעה בחלקה הקטן ומאחר שלהערכתי (בהעדר ראיות קונקרטיות לגובה הנזק) הסתכם נזקה של התובעת בסך של 2,500 ₪ לכל היותר, אני מחייבת את הנתבעת לפצותה בסך של 875 ₪ המהווים 35% מהסכום הנ"ל.

בנסיבות המקרה הנני נמנעת מחיוב הנתבעת בתשלום הוצאות.

הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד ליום התשלום בפועל.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, תוך 15 ימים.

המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין, בדואר רשום

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ז, 15 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.