פסק דין

1. בפניי עתירה שהגישו העותרים, בה ביקשו מבית המשפט מספר סעדים חלופיים:

להורות למשיבים להבהיר מדוע לא יעניקו לעותרת 2 (להלן: "העותרת") רישיון לישיבת קבע בישראל ולמצער רישיון ישיבה ארעי בישראל, ולמצער להורות על הארכת אישור השהייה של העותרת בישראל, אשר תוקפו פג ביום 27.9.15.

במהלך ההליכים בעתירה וביום 14/01/16 הוענק לעותרת היתר שהיה מתחדש, אולם העותרים לא הסתפקו בכך והודיעו כי הם עומדים על טענתם בעתירה, לפיה יש להעניק לעותרת רישיון לישיבת קבע בישראל או ארעי, ולמצער היתר שהייה.

2. רקע עובדתי בתמצית:

א. העותר 1 (להלן: "העותר") הינו אזרח ותושב מדינת ישראל. בשנת 1993 נישאה העותרת, אשר התגוררה בכפר ראעי, נפת ג'נין, לעותר ועברה להתגורר עמו. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים בשנים 1996, 1999 ו- 2000, כולם אזרחי מדינת ישראל.

ב. הגם שהעותרים הגישו, לכל הפחות, בקשת אחמ"ש עבור העותרת לקבלת מעמד בישראל בשנת 1997, הרי שאין חולק כי עד לשנת 2008, אז הוגשה בקשה נוספת מטעמם, לא היה לעותרת כל מעמד בישראל. החל משנת 2008 החלה העותרת לקבל היתרי שהייה זמניים המתחדשים משנה לשנה, לאחר שהעותרת והעותר מתייצבים בלשכת משרד הפנים, מציגים מסמכים, עוברים בדיקות שונות (כנות הקשר ומרכז חיים), עונים על שאלות ומתקבל אישור גורמי הביטחון.

ג. ביום 22.10.15, לאחר שההיתר הזמני שהיה לעותרת פג עוד ביום 27.9.15 ועל רקע סכסוך שהיה בינה ובין העותר, יצאה העותרת למצרים באמצעות דרכונה הפלסטיני. בהמשך לובנו הבעיות בין העותרים, אולם משניסתה לשוב לארץ, נאסרה כניסתה.

נוכח הדברים הגישה העותרת ביום 4.11.15 עתירה ראשונה, בה התבקש בית המשפט להורות למשיבים לתת טעם מדוע לא יוארך היתר השהייה הזמני של העותרת. עם העתירה הוגשה אף בקשה לצו ביניים המתיר לעותרת להיכנס לישראל. עתירה ראשונה זו נמחקה על ידי בפסק דין מיום 10.11.15, בכפוף להצהרת ב"כ המשיבים לפיה תעשה מאמץ להקדים את התור שנקבע לעותרים במשרד הפנים.

ד. ביום 30.12.15 הוגשה העתירה דנן ובמסגרתה נדרשו הסעדים שצוינו לעיל. בעת הגשת העתירה כבר התקיימה פגישתם של העותרים במשרד הפנים, אולם טרם התקבלה החלטה והעותרת חששה כי תאלץ לעזוב את הארץ עד שזו תתקבל.

על מנת שלא להאריך בדברים יאמר כי ביום 14.1.16 ניתן לעותרת היתר שהייה מתחדש. חרף האמור, בהודעתו מיום 27.1.16 הודיע ב"כ העותרים כי הם עומדים על קבלת מלוא הסעדים שדרשו בעתירתם, וזאת מקום בו לטעמם היה על המשיבים העניק לעותרת רישיון לישיבת קבע או ארעי, ולמצער היתר שהייה.

ה. ביום 16.3.16 נערך דיון בעתירה, במהלכו טענו ב"כ הצדדים. בסיום הדיון נקבע כי יוגשו השלמות טיעון לעתירה. השלמות אלו הוגשו כנדרש וכעת נותר להכריע בעתירה.

3. טענות הצדדים בתמצית:

טענות העותרים:

העותרים הפנו לנסיבותיה של העותרת, אשר התחתנה עם המשיב לפני כ- 23 שנים ולזוג שלושה ילדים שהגדול ביניהם בן 20. עוד הפנו לבקשות האחמ"ש שהגישו העותרים תחילה בשנת 1995 ושוב בשנת 1997. לטענת העותרים, בבקשות שהגישו מילאו את כל דרישות המשיבים ואלו מעולם לא נזנחו על ידם, אלא לא טופלו ע"י המשיבים, ללא כל עילה ותוך פגיעה קשה בזכויותיהם.

העותרים הפנו למדיניות השונה שהייתה נהוגה בתהליך הסדרת המעמד של תושב אזור יו"ש, הנשוי לבן זוג שהוא אזרח ישראל, לרבות החוק אשר עומד בתוקף כיום ולפיו החל משנת 2002 נקבעה מדיניות של הקפאת שדרוגים. הוסיפו והפנו לפסיקת בית המשפט העליון ולפיה בנסיבות מיוחדות בהן הוגשה בקשה טרם החוק וזו לא טופלה נוכח טעות או עיכוב בלתי מוצדק של הרשות, ניתן יהיה לבחון אותה גם כיום. לטענת העותרים, מקום בו הגישו בקשות עוד בשנות ה-90 של המאה שעברה ואלו לא נבחנו ע"י המשיבים ללא כל הצדקה, הרי העותרת עומדת בדרישת הפסיקה לבחינת בקשתה כיום.

העותרים התייחסו למדיניות המשיבים לפיה בקשות אשר מוגשות לאחר 1.1.10 יידחו בשל השיהוי שחל בהן, אולם טענו כי אין להחיל מדיניות זו על עניינם, מאחר ובקשותיהם הראשונות נמצאות בידי המשיבים ולא נגרם להם כל נזק ראייתי המונע מהם לבחון את טענות העותרים לגופן. הוסיפו כי "אשמתם" בהגשת "הבקשה המחודשת" הינה מזערית ביחס לרשלנות המשיבים, אשר כלל לא טיפלו בבקשותיהם הראשונות, ללא כל סיבה. לטענת העותרים, השיהוי איננו מחסום הרמטי וניתן לסטות ממדיניות המשיבים כאשר זאת אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות של פגיעה בזכויות היסוד של העותרים. עוד הוסיפו, כי העותרים הינם אנשים קשיי יום וחסרי השכלה ואין לדרוש מהם להיות מודעים למדיניות המשיבים או אף לפסיקת בית המשפט.

לטענת העותרים, נגרם להם עוול כבד עת לא שודרג מעמדה של העותרת, הגם שאין כל עילה לא לשדרגה.

טענות המשיבים:

המשיבים הפנו להליכים אשר נערכו בעניינה של העותרת. לטענתם העותרת אכן הגישה בקשת אחמ"ש בשנת 1997, אולם זו נזנחה על ידי העותרים ועל כן נסגרה בשנת 2003. לטענת המשיבים, העותרים כלל לא פנו למשרד הפנים בבדיקה אודות בקשתם וישבו בחיבוק ידיים עד להגשת הבקשה החדשה בשנת 2008. הוסיפו, כי בשל חלוף הזמן והזנחת ההליכים על ידי העותרים, לא מצויים ברשותם המסמכים משנת 1997.

המשיבים הוסיפו וטענו כי לאחר הגשת העתירה קיבלה העותרת את הסעד אשר נדרש על ידה בתחילה- קבלת אישור שהיה בישראל. הוסיפו וטענו כי מקום בו העותרת מעולם לא הגישה כל בקשה לשדרוג מעמדה ולא העלתה כל טענה בדבר זכאותה לקבל מעמד שאינו היתר מת"ק מתחדש, הרי כלל לא קיימת החלטה מנהלית כנגדה היא יכולה לעתור.

המשיבים התייחסו לפסיקה עליה מנסה העותרת להסתמך ולפיה ניתן, בנסיבות מיוחדות, לדון בבקשות אשר הוגשו עובר לחוק הקובע כי כיום אין שדרוג מעמד של בני זוג זרים, אולם טענו כי העותרת לא עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה זו. לטענתם, בניגוד למקרים אשר נזכרו בפסיקה, לעותרת לא היה כל מעמד בטרם חקיקת החוק, כאשר אין חולק כי רק בשנת 2008, אז החלה לקבל את אישורי השהיה הזמניים, זכתה העותרת לראשונה למעמד כלשהו בישראל.

מכל מקום טענו המשיבים כי דינה של העתירה להידחות בשל שיהוי קיצוני בהגשתה. לעניין זה הפנו למדיניות משרד הפנים ולפיה בקשת שדרוג שיוגשו לאחר 1.1.10 יידחו מטעמים של שיהוי. לטענת המשיבים לא הגישה העותרת כל בקשה לשדרוג מעמד וגם אם נראה בעתירה בקשה כזאת, הרי שמדובר בשיהוי ניכר המחייב את דחייתה על הסף. הוסיפו, כי מדיניות זו של משרד הפנים אושרה ע"י בית המשפט העליון כמדיניות סבירה, גם במקרים בהם השיהוי המדובר היה קצר בהרבה מאשר בעניינה של העותרת.

4. דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את נימוקי העתירה ואת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות.

ראשית, ראוי לציין כי טרם פנו העותרים לבית המשפט בעתירה זו, לא הוגשה על ידם למשיבים כל בקשה מקדימה לשדרוג מעמדה של העותרת, במסגרתה העלו דרישה לקבלת רישיון לישיבת קבע או העלו כל טענה כנגד היתר השהייה הזמני החל עליה. בנסיבות אלו ניתן לקבוע כי המדובר בעתירה שהוגשה טרם מיצו העותרים את ההליכים אל מול הרשות ולמעשה, אין בפנינו כל החלטה מנהלית בגינה יש לפנות לבית משפט זה.

כידוע, בפסיקה נקבע לא פעם כי "מיצוי הליכים הינו תנאי סף משמעותי בו על הפונה לבית משפט זה כבית המשפט הגבוה לצדק לעמוד. זאת, נוכח חובת הכיבוד ההדדי בין הרשויות, והנחה כי הרשות בוחנת בנפש חפצה כל פנייה המוגשת אליה, וכן נוכח חובת תום הלב המוטלת על המבקש לקבל סעד מבית המשפט, ובכדי ליעל את פעולת המנהל ולהקטין את העומס המוטל על בית המשפט" (ראו בג"ץ 3149/12 אסף אבן עו"ד נ' שר הביטחון ואח' (פורסם בנבו 23.4.12)). הגם שהדברים נאמרו בעתירה שהוגשה כאמור לבג"ץ, ברור כי הם יפים אף לענייננו. לאור האמור, ניתן היה לדחות את העתירה מטעם זה בלבד.

מכל מקום וכפי שהובהר קודם לכן, אין כל מחלוקת בין הצדדים כי עד לשנת 2008, אז החלה לקבל את אישורי השהייה הזמניים, לא היה לעותרת כל מעמד בארץ.

ביום 6.8.03 פורסם חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג- 2003 (להלן: "החוק"), אשר עיגן מדיניות קודמת במסגרתה הוקפא שדרוג מעמדם של בני זוג זרים המנויים בתוספת (החלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.02- להלן: "המועד הקובע"). בסעיף 2 לחוק נקבע:

"בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור.".

כמו כן קבע סעיף 4 לחוק:

"(1) רשאי שר הפנים או מפקד האזור, לפי הענין, להאריך את תוקפו של רישיון לישיבה בישראל או של היתר לשהייה בישראל, שהיו בידי תושב אזור ערב תחילתו של חוק זה, בהתחשב, בין השאר, בקיומה של מניעה ביטחונית כאמור בסעיף 3ד;

(2) רשאי מפקד האזור לתת היתר לשהייה זמנית בישראל לתושב אזור שהגיש בקשה להתאזרחות לפי חוק האזרחות או בקשה לרישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, לפני יום א' בסיון התשס"ב (12 במאי 2002) ואשר ביום תחילתו של חוק זה טרם ניתנה החלטה בענינו, ובלבד שלא תוענק לתושב כאמור, לפי הוראות פסקה זו, אזרחות לפי חוק האזרחות ולא יינתן לו רישיון לישיבת ארעי או לישיבת קבע, לפי חוק הכניסה לישראל.".

נוכח הוראות החוק והמדיניות אשר הונהגה לפניו בשנת 2002, לפיהם אין עוד שדרוג מעמד לבני זוג זרים, ברור כי העותרת, אשר לא היה לה כל מעמד עובר לחקיקת החוק, אינה זכאית לשדרוג מעמד כלשהו.

אלא שהעותרים מבקשים להחיל עליהם את ההלכה אשר נקבעה ע"י בית המשפט העליון בעע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים, (פורסם בנבו 2.6.08)) (להלן: "הלכת דופש"), שם נקבע כי ניתן יהיה לשדרג מעמד של בן זוג זר אף לאחר המועד הקובע בהתקיים תנאים מסוימים. לעניין זה נקבע בהלכת דופש:

"בעקבות הערותינו בדיון קודם הסכים המשיב כי ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב. השאלה האם המערערים נכנסים בגדרו של הקריטריון האמור צריכה להיבדק על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים על יסוד העובדות שבכל מקרה ומקרה. לפיכך שני ההליכים יוחזרו לבית המשפט לעניינים מינהליים לשם בדיקת העניין מחדש. לכל אחד מבעלי הדין תינתן אפשרות להביא ראיות נוספות, כך שבית המשפט יוכל להכריע בעניין.".

לטענת העותרים כאמור, מקום בו הוגשה על ידם בקשות לאחמ"ש בשנת 1995 ולמצער בשנת 1997, הרי שהם עומדים בתנאי הלכת דופש, שכן המשיבים לא טיפלו בבקשות שהגיש ללא כל סיבה או עילה ותוך פגיעה קשה בזכויותיהם היסודיות, חרף העובדה שעמדו בכל דרישות המשיבים והמציאו להם את כל המסמכים הנדרשים. מנגד, טענו המשיבים כי בקשת העותרים אשר הוגשה בשנת 1997 נזנחה על ידם ועל כן נסגרה ביום 2.3.03. לעניין זה טענו כי העותרים לא פנו למשרד הפנים בכל בקשה בעניינם, אלא ישבו בחיבוק ידיים עד להגשת בקשתם החדשה בשנת 2008. הוסיפו לעניין זה כי נוכח חלוף הזמן, אין בידי המשיבים כל מידע אודות הבקשה משנת 1997, למעט רישום ממוחשב על הגשתה וסגירתה בשל זניחה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסוגיה זאת, נחה דעתי כי אכן אין מקום להחיל את האמור בהלכת דופש על עניינה של העותרת.

ראשית אציין, כי בניגוד לעניינם של העותרים בהלכת דופש ומקרים אחרים שחלקם יצויינו בהמשך, שם היה מדובר בעותרים אשר טרם המועד הקובע היו בעלי מעמד כלשהו בארץ, נכנסו להליך המדורג וניתן להם אישור שהייה זמני, לעומת זאת בענייננו אין כאמור חולק כי לעותרת לא היה כל מעמד בישראל לפני שנת 2008.

שנית, מכלול הנתונים והמסמכים שהוגשו במסגרת העתירה, מובילים למסקנה כי העותרים אכן זנחו את הבקשה שהגישו בשנת 1997.

בעע"ם 1883/05 מדינת ישראל נ' סלים סעיד מחמד רגבי (פורסם בנבו 9.4.06), דן בית המשפט העליון ב"הלכת הזניחה", במקרים בהם הוגשה בקשה לאיחוד משפחות. לעניין זה קבע:

"העיקרון הבסיסי אותו יש להחיל לשם הכרעה בשאלה האם בקשה פלונית לאיחוד משפחות אמנם "נזנחה" הינו כי שאלת זו, יותר משהיא שאלה משפטית, היא שאלה עובדתית התלויה בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון. אין המדובר בשאלה שהתשובה לה תהיה אחידה בכל מצב ומצב רק מפני שחלף פרק זמן כזה או אחר, שבו לא טיפל האדם שהגיש את הבקשה לאיחוד משפחות בבקשתו. אכן, אין ספק כי משך הזמן שחלף מאז פעל המבקש לאחרונה בעניין בקשתו לאיחוד משפחות הינו קריטריון חשוב להכרעה בשאלת ה"זניחה"; עם זאת ככל שיש לְחלוף הזמן משקל רב לעניין זה, אין לקבוע כלל נוקשה וגורף, לפיו יהיה זה קריטריון יחיד ובלבדי. כאשר על הרשות המינהלית הנוגעת בדבר להכריע בשאלה האם הבקשה לאיחוד משפחות אמנם "נזנחה", עליה לבחון את כל הנתונים הרלוונטיים למקרה שבפניה, ובהתחשב בכל אותם נתונים עליה לקבוע האם מבחינה עובדתית יש מקום לראות את מי שפנה בעבר בבקשה לאיחוד משפחות כמי שויתר עליה. בין הנתונים שיש להביא בחשבון לשם הכרעה בשאלה, נמנים, כמובן, משך הזמן שחלף מאז פנה המבקש לאחרונה לרשות בנוגע לבקשה, אך גם הנסיבות האישיות של המבקש שהביאוהו לעכב את המשך הטיפול בבקשה וכן תיבחן האפשרות המעשית-טכנית שעמדה לרשותו של המבקש כדי לבצע את הפעולות הנדרשות לקידום בקשתו. בית המשפט המוסמך לדון בעתירה בעניין זה, ינחה עצמו, בביקורת השיפוטית על הרשות, על-פי אותן אמות מידה..."

"...כיוון שההכרעה היא תלוית נסיבות קונקרטיות, הרי בהעדר פגם בהתנהלות הרשות ובהעדר נסיבות אישיות קשות של המבקש, יש להניח שבמקרים רבים פרק הזמן שחלף מאז טיפל המבקש לאחרונה בבקשתו אמנם יביא למסקנה כי יש לראות את המבקש כמי ש"זנח" את בקשתו. כך ייתכנו מקרים בהם יוחלט לאחר בחינת מכלול הנסיבות העובדתיות הרלוונטיות, כי השתהות בהגשת מסמכים לצורך קידום בקשה מסוימת לאיחוד משפחות מלמדת כי הבקשה "נזנחה" על ידי המבקשים באופן שמצביע על כך שאותם מבקשים ויתרו, למעשה, על בקשתם. כמובן שכך יהיה, אף אם יתברר שכתוצאה מהוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל לא ניתן יהיה להגיש בקשה חדשה לאיחוד משפחות תחת הבקשה ש"נזנחה". אולם המסקנה בדבר ה"זניחה" תתקבל רק לאחר בדיקה פרטנית של נסיבות הבקשה והמבקש.".

בענייננו, לא הציגו שני הצדדים נתונים ממשיים אודות בקשת העותרים משנת 1997, כאשר לטענת המשיבים אלו כבר לא קיימים. כאמור, לטענת העותרים בבקשתם הם מילאו את כל דרישות המשיבים והמציאו להם את כל המסמכים הנדרשים, אלא שבעתירה שהגישו לפניי לא צירפו העותרים אף לא מסמך אחד המעיד כי אכן פעלו באופן כלשהו לשם טיפול בבקשה בשנת 1997 ואף לא מסמך אחד בו פנו למשיבים בבקשה לברר אודות אופן הטיפול בבקשה. העותרים אף לא הביאו בפניי כל הסבר אודות פעולות שנקטו לשם הטיפול בבקשה משנת 1997 ועד הגשת הבקשה הבאה מצדם בשנת 2008. הדעת נותנת כי אילו אכן העותרים לא זנחו את בקשתם, הרי שהיה עליהם לפנות לרשות ולתהות אודות אופן הטיפול בה. מסקנה זו אף עומדת בקנה אחד עם חזקת התקינות המנהלית ולפיה המעשה מינהלי של הרשות נהנה מהחזקה כי הוא נעשה כדין והטוען כי המעשה המינהלי נעשה שלא כדין – עליו הראייה. (ראו בר"מ 1966/06 המשביר הישן בע"מ בפירוק נ' עירית כרמיאל (פורסם בנבו 17.2.08)).

נוכח האמור הנני מקבל את עמדת המשיבים לפיה העותרים זנחו את הבקשה שהגישו בשנת 1997 ולפיכך, בין היתר, הם כלל אינם עומדים בתנאים אשר נדרשו בהלכת דופש.

זאת ועוד, גם אילו הייתי הולך כברת דרך ארוכה לטובת העותרים וקובע כי עניינה של העותרת אכן נכלל בתנאים אשר נקבעו בהלכת דופש, לא היה בכך להועיל לעותרים במאומה ודינה של העתירה עדיין היה להידחות.

מסקנה זו מתבקשת נוכח ההלכות שנקבעו ע"י בית המשפט העליון, בנושא השיהוי בהגשת עתירה לאור הלכת דופש והמדיניות המשפטית אשר אומצה ע"י המשיבים בעניין, אשר אף היא אושרה ע"י בית המשפט העליון.

פסק הדין הרלוונטי הראשון הינו עעם 6407/11 ‏מי דג'אני נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין, (פורסם בנבו 20.5.13) (להלן: "הלכת דג'אני"), אשר עסק בשאלת השיהוי בבקשות לשדרוג מעמד אשר נסמכות על הלכת דופש והוגשו אחרי שהתקבלה. בהלכת דג'אני דנו השופטים בבקשת שדרוג אשר הוגשה 10 חודשים לאחר פסק הדין בהלכת דופש וקבעו כי בנסיבות העניין, אין המדובר בשיהוי אשר יש בו להצדיק דחייה על הסף של העתירה המנהלית. עם זאת הוסיפו השופטים וקבעו כי איחור ארוך יותר, יכול בהחלט להביא לקבלת טענת השיהוי. לעניין זה קבע כב' השופט פוגלמן:

"המשיב סבור כאמור כי דין הערעור להידחות מחמת שיהוי – הן בשל מועד הפנייה לרשות, הן בשל מועד הגשת העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. אכן, העובדה שבית המשפט נדרש לבחון את התנהלות הרשויות בתקופה שבין סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת לבין ראשית שנות ה-2000, מעוררת קושי. עם זאת, פסק הדין בעניין דופש ניתן בחודש יוני 2008, ושינה את המצב המשפטי, באופן שאפשר את שדרוג המעמד במקרים חריגים, על אף חוק הוראת השעה. כלומר, את טענת השיהוי יש לבחון בהתייחס למועד מתן פסק הדין בעניין דופש, ולא ביחס להתרחשות האירועים עצמם. בצד האמור, נוכח העובדה שמדובר בבחינת אירועים שהתרחשו לפני למעלה מעשור, המעוניינים לפנות בבקשה לשדרוג מעמד במתווה דופש נדרשו להחיש את צעדיהם ולפנות לרשויות בהקדם האפשרי לאחר מתן פסק הדין האמור.". (ההדגשה שלי ז.ה.).

הוסיפה לעניין זה כב' המשנה לנשיא (בתוארה דאז) נאור:

"לאור פסיקה זו, אצטרף לעמדת חברי לפיה כדי שהמערערים אשר הגישו את בקשתם לשדרוג מעמד כ-10 חודשים לאחר פסק הדין בעניין דופש לא יופלו לרעה, אין לקבוע כי איחור זה עולה כדי שיהוי שהצדיק דחייה על הסף של העתירה המינהלית.

4. עם זאת, אבהיר כי לדידי ככלל אכן יש מקום להכיר בטענת שיהוי באשר לפנייה לרשויות לאחר מתן פסק הדין בעניין דופש. כך, חשוב להבהיר כי עניינו של מי שיפנה בעתיד או שפנה בתקופות מאוחרות יותר מהתקופה שבה פנו המערערים בעניינו – 10 חודשים לאחר מתן פסק הדין – עלול בהחלט להידחות בגין שיהוי.".

בעקבות הקביעות האמורות בהלכת דג'אני, החליטו המשיבים לקבוע מדיניות קבועה ואחידה על פיה בקשות לשדרוג מעמד אשר הוגשה לאחר יום 1.1.10- כלומר 19 חודשים לאחר מתן פסק הדין בהלכת דופש ו- 9 חודשים לאחר המועד בו הוגשה בקשת שדרוג המעמד לאור הלכת דג'אני- תדחה בשל השיהוי בהגשתה, לאור הנזק הראייתי שנגרם למשיבים.

מדיניות זו של המשיבים נבחנה ואושרה ע"י בית המשפט העליון בעע"מ 9167/11 ‏ ‏ תתהירה חסן נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול, (פורסם בנבו 8.5.14) (להלן: "הלכת תתהירה"). בית המשפט העליון דחה את הערעורים אשר הוגשו לפתחו, תוך שקבע מפורשות כי: "לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בהקשר זה הגעתי לכלל מסקנה כי המדיניות עליה הצהיר המשיב היא סבירה בנסיבות העניין, הן בהתייחס לרכיב האובייקטיבי של השיהוי והן בהתייחס לרכיב הסובייקטיבי.".

ובהמשך:

"כמו שנאמר בפסק הדין בעניין דג'אני, הנזק הראייתי שנגרם למשיב בעקבות השיהוי הקיצוני שארך למעלה מעשור (בין המועדים שבהם התקבלו ההחלטות המקוריות של המשיב, העומדות כעת לדיון, לבין מועד הגשת העתירות) פוגע באופן משמעותי ביותר ביכולת לברר את העובדות לאשורן, ועל כן בדין קבע חברי, השופט ע' פוגלמן, כי:

"נוכח העובדה שמדובר בבחינת אירועים שהתרחשו לפני למעלה מעשור, המעוניינים לפנות בבקשה לשדרוג מעמד במתווה דופש נדרשו להחיש את צעדיהם ולפנות לרשויות בהקדם האפשרי לאחר מתן פסק הדין האמור".

(שם, בעמ' 6; ההדגשות שלי – ח"מ).

לפיכך נראה, כי תקופה של כ-19 החודשים ממועד מתן פסק הדין בעניין דופש, שהותוותה בהצהרת המדיניות של המשיב – ליברלית אפילו הרבה יותר מן הדרישה של: "הקדם אפשרי", שנזכר בפסק הדין בעניין דג'אני. יתרה מזו, גם אם המערערים לא הכירו מיד את המצב המשפטי שהתחדש מאז שניתן פסק הדין בעניין דופש – אין בכך כדי להצדיק המתנה כה ממושכת, כפי שאירעה כאן.".

אוסיף, כי הבקשות לשדרוג מעמד אשר הוגשו במסגרת הערעורים בהלכת תתהירה הוגשו בשנת 2010 (כשנה ושבעה חודשים לאחר הלכת דופש) ובשנת 2011 (כשלוש שנים לאחר הלכת דופש) וחרף האמור, נדחו הערעורים ואושרה מדיניות המשיבים לעניין השיהוי בו לקו הבקשות.

בענייננו, לא הגישו כאמור העותרים טרם הגשת העתירה כל בקשה לשדרוג מעמד העותרת. גם אם הייתי רואה בעתירה בקשה לשדרוג מעמד, הרי שזו הוגשה רק ביום 30.12.15- קרי כשבע וחצי שנים לאחר הלכת דופש. אוסיף בקצרה כי ניסיונו של ב"כ העותרים לטעון כי הלכת תתהירה אינה חלה על עניינה של העותרת מקום בו, בניגוד למקרה אשר תואר שם, אין המדובר בענייננו בעותרת אשר הטיפול בעניינה כבר החל והוקפא לאחר חקיקת החוק, הינו ניסיון חסר בסיס שאין לו על מה לסמוך.

בנסיבות אלו, לאור מדיניות המשיבים והפסיקה הברורה בעניין, אין ולא יכול להיות חולק כי דין עתירתם של העותרים להידחות נוכח השיהוי המהותי בהגשתה, כאשר לעניין זה אין בכלל משמעות לטענות השונות אותן העלו בדבר היותם כביכול אנשים קשיי יום וחסרי השכלה מינימאלית, אשר אין לדרוש מהם להיות מודעים למדיניות ולפסיקה. בענייננו קיימת כאמור הנחייה ברורה ומחייבת בדמות הלכה של בית המשפט העליון, אשר קובעת כי מדיניות המשיבים, לפיה אין לדון בבקשות שדרוג מעמד שהוגשו לאחר 1.1.10 מטעמי שיהוי, הינה סבירה בנסיבות העניין. בהתאם וכפי שציינתי, אף אילו הייתי קובע כי עניינם של העותרים עומד בדרישות הלכת דופש (וזאת כאמור לא קבעתי), עדיין דין עתירתם להידחות מטעמי שיהוי.

לפני סיום מצאתי לצטט את דבריו של כב' השופט מלצר בהלכת תתהירה:

"בשולי הדברים ולסיום אעיר כי גם אני גורס, ברוח דברי חבריי: המשנָה לנשיא מ' נאור, השופט ע' פוגלמן (שניהם התבטאו בנושא זה בעניין דג'אני), השופטת ד' ברק-ארז וכן השופט י' עמית (בעניין אבו עיד), והשופט צ' זילברטל (בעניין פלוני), כי על המחוקק להידרש מחדש בהזדמנות קרובה להוראת המעבר הקבועה בחוק הוראת שעה, המגבילה את שדרוג המעמד עבור מי ששוהים בישראל בהיתר עובר להחלטת הממשלה משנת 2002. דומה כי כיום מצבם של אלה, השוהים בישראל בהיתר במשך שנים רבות, ולא התגלו ביחס אליהם מניעויות בטחוניות, או נסיבות מונעות אחרות – מצריך בחינה מחודשת של המחוקק, תוך התייחסות מתאימה ומידתית יותר למאפייניה הייחודיים של קבוצה זו.".

אין לי אלא להצטרף באופן מלא לדבריו המלומדים של כב' השופט מלצר, אשר בהחלט הינם רלוונטיים אף לנסיבותיה של העותר.

5. לאור כל האמור לעיל, אין בידיי להיעתר לסעדים החלופיים שנתבקשו בעתירה, והנני מורה על דחייתם.

לפנים משורת הדין ומאחר והעתירה המקורית עסקה בסוגיה נוספת, אשר בגינה נדרשה הגשת העתירה, מצאתי להטיל על העותרים הוצאות ושכ"ט בסכום נמוך יחסית של 5,000 ₪ נכון להיום.

6. המזכירות תמציא העתק מפסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ו, 26 יוני 2016, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי ערין בראנסה