1. מבוא
2. התובעת הינה אלמנתו של המנוח מ.ק. ז"ל. ביום 22.5.02, נהרג המנוח בתאונת דרכים בתפקידו כשוטר במשטרת ישראל. הוא נפגע קשה בתאונה, הובהל לביה"ח לטיפול נמרץ ולאחר כ-15 שעות נפטר.
3. לטענת התובעת, בביה"ח לאחר פטירת בעלה המנוח, פנה אליה שוטר בוחן תנועה שהיה במקום והסביר לה כי עליה לחתום על טופס הסכמה לביצוע נתיחה שלאחר המוות בגופתו של המנוח, שאם לא כן תאבד את זכויותיה הסוציאליות בגין מותו של המנוח (ראה סעיפים 5,6 לכתב התביעה). בצר לה, מתוך חשש להישאר ללא מקור מחיה, חתמה התובעת על הסכמתה לנתיחה שלאחר המוות.
4. ביום 5.4.12 כ-10 שנים לאחר פטירת המנוח, הגיעה פמליה משטרתית לביתה של התובעת להודיע לה כי ממצאים מהנתיחה לא נקברו ביחד עם המנוח ונותרו במכון לרפואה משפטית וכי יש לבצע קבורה מחדש.
5. לטענת התובעת היא חשה זעזוע עמוק מהודעה זו, ההודעה נמסרה לה בסמוך ללידת תאומים מזרעו של המנוח, התובעת עברה את הלידה בשלום, וטיפלה בתינוקות בני יומם ולפיכך בחרה שלא להיות נוכחת בטקס הקבורה של שרידי המנוח כעבור כחודש ומחצה ביום 15.5.12.
6. בכתב התביעה, טוענת התובעת שלוש טענות מרכזיות, האחת - כי הניתוח בוצע שלא כדין, במקרה זה סיבת המוות שהינה תאונת דרכים היתה ידועה וברורה והניתוח לא הוסיף מידע נוסף מעבר למה שכבר היה ברור. כלל לא היה צורך בביצוע הנתיחה שלאחר המוות, והסכמתה התבססה על מצג שווא. זאת ועוד, טוענת התובעת כי הנתיחה הורחבה לצורך הוצאת רקמות שאינן קשורות לסיבת המוות, תוך התנהלות פסולה, ותוך חילול כבוד המת.

טענה שנייה, כי הסכמתה לא היתה מדעת, התובעת היתה המומה וכואבת וחתמה על טופס ההסכמה לאחר שהוברר לה כי אם לא תסכים לחתום לא תוכל להוכיח את סיבת המוות והתגמולים שלה ושל ילדתה הקטנה יהיו בסכנה. המשיבה ניצלה את מצבה הנפשי הרגיש של התובעת ואת המצוקה בה שהתה בשעות הראשונות שלאחר פטירת המנוח.

טענה שלישית, אותה העלתה התובעת היא באשר להפרת חובה חקוקה. טוענת התובעת כי הנתבעת הפרה את הוראות החוק (חוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח – 1958), בין היתר בשל אי חתימת שלושה רופאים מוסמכים כהגדרתם בתקנות על טופס הבדיקה הנדרשת, וכן התרשלו באי קיום תיעוד מסודר של הדגימות שהוצאו מגופת המנוח, והשארתם במשך למעלה מ-10 שנים במכון ללא כל הצדקה לכך.

1. התובעת עתרה לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממוני, בגין פגיעה בכבוד המת ופגיעה באוטונומיה.
2. הנתבעת טענה כי בכל מקרה מוות לא טבעי קיים הכרח לבצע נתיחה שנועד לברר את סיבת המוות. עוד טענה הנתבעת כי התובעת נתנה הסכמתה לנתיחה בשתי הזדמנויות, הדגימות ניטלו בגודל סנטימטרים בודדים בהתאם לסטנדרט המקובל, כל הדגימות סומנו באופן ברור וקפדני, לא נעשו בדגימות כל שימוש למעט לצורך הבדיקות לשמן ניטלו במסגרת הנתיחה לבירור סיבת המוות.
3. במסגרת מבצע "מנוחה בכבוד" ולאחר שבני משפחת המנוח לא פנו למוקד המידע של משרד הבריאות, הגיעו נציגים של משטרת ישראל לביתה של התובעת ובישרו לה אודות קיומן של הרקמות במרכז ועל כוונתם להביאן לקבורה. הנתבעת הכחישה כי הפרה חובה חקוקה כלשהי, או כי התרשלה בצורה כזו או אחרת. לטענת הנתבעת, יש מקום לדחות את התביעה.
4. ד י ו ן
5. המסגרת הנורמטיבית

סעיף 6 (א) לחוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג – 1953 (להלן: "החוק") קובע כדלקמן:

"מותר לרופא לנתח גויה לשם קביעת סיבת המוות או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם, אם נקבע בתעודה שנחתמה ע"י שלושה רופאים שהוסמכו לכך בהתאם לתקנות, כי הניתוח משמש לאחת המטרות האמורות".

סעיף 6א. (א) לחוק, קובע סייג כדלקמן:

"השאיר הנפטר בני משפחה, לא תנותח גווייתו לפי סעיף 6 – למעט ניתוח בנסיבות כאמור בסעיף 6 (ג) – אלא אם נתקיימו גם שתי אלה:

1. הסכים לכך בן זוגו של הנפטר, ובהיעדר בן זוג – ילדיו, ובהיעדר ילדיו – הוריו, ובהיעדר הורים – אחיו או אחותו.
2. לא התנגד לכך בכתב בן משפחה שבאותה דרגת קרבה של מי שהסכים כאמור, או בן משפחה שבדרגת קרבה שלאחריו בנסיבות המקרה בהתאם לסדר דרגות הקרבה שבפסקה (1).
3. בנוסף להוראות אלו, קובעת תקנה 2 לתקנות האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ד – 1954, (להלן: "התקנות"), כי:

"הסכמה כמשמעותה בחוק תינתן באחד מהטפסים שבתוספת לתקנות אלה לפי העניין".

הטופס הרלבנטי לענייננו הינו טופס 4 "הסכמת בן משפחה לניתוח שלאחר המוות".

כמו כן, קובעת תקנה 12 (א) כדלקמן:

"הרופאים המוסמכים לקבוע בתעודה שנחתמה על ידיהם שניתוח גויה משמש לאחת המטרות המותרות לפי החוק כאמור בסעיף 6 לחוק, הם:

1. לגבי אדם שמת בבי"ח – הרופא שטיפל בו באחרונה לפני מותו, מנהל של ביה"ח או ממלא מקומו, ומנהל המחלקה של ביה"ח שבה מת האדם או ממלא מקומו".
2. .....
3. "להשלמת התמונה בנוגע לחקיקה הרלוונטית, יש לציין, כי בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, מקום בו, כמו במקרה הנוכחי, יש יסוד סביר לחשש כי מותו של הנפטר נגרם כתוצאה מעבירה, רשאית המשטרה לפנות לבית משפט השלום בבקשה כי יחקור את סיבת המוות. סעיף 26 לחוק חקירת סיבות מוות מסמיך שופט חוקר, אם מצא כי הדבר דרוש לבירור סיבת המוות בחקירה לפי סעיף 19, "לצוות על בדיקתה או ניתוחה של הגווייה על ידי רופא או מומחה אחר, על דחיית הקבורה עד לאחר הבדיקה או הניתוח, או על פתיחת הקבר והוצאת הגווייה לשם ביצוע הבדיקה או הניתוח".

(ראה דבריו של כב' השופט זילברטל בביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק אזרחי 5340/03 בן צבי נ' פרופ' היס בסעיף 26 בעמ' 23 – להלן: "פרשת בן צבי"– מחוזי).

1. בטרם ניכנס לשאלה האם נתיחת הגופה בוצעה לפי הדרישות והתקנות, יש לברר את השאלה המקדמית האם היה צורך בנתיחת הגווייה לשם קביעת סיבת המוות? שהרי טענתה המקדמית של התובעת בכתב תביעתה היא, כי סיבת המוות היתה ידועה וברורה מאליה והיא – תאונת דרכים. טוענת ב"כ התובעת בסעיף 10 לכתב סיכומיה, כי שום ניתוח לא יכול היה להוסיף מידע מעבר לזה שעצם התאונה סיפקה.

לפיכך, אדון תחילה בשאלה מקדמית זו.

1. נחיצות הניתוח לקביעת סיבת המוות
2. כאמור לעיל, טוענת ב"כ התובעת כי לא היתה כל הצדקה לבצע את הנתיחה (ראה סעיף 12 לסיכומים וכן סעיף 16 א' לתצהיר עדות ראשית של התובעת). התובעת זימנה לעדות את ד"ר סרגיי קפוסטין, עד תביעה 1, עד זה חתם על הודעת הפטירה ועל סיכום המחלה (נספחים 22, 36, לתיק מוצגי התובעת). העד פרט בנספח 22 אבחנות רפואיות בלועזית אשר את פירושן נתן בעדותו בעמ' 5 מול שורה 8 לפרו' הדיון. לשאלת ב"כ התובעת הבהיר העד בעדותו, כי כל האבחנות שרשם הן כתוצאה מתאונת הדרכים.
3. בנוסף, תומכת ב"כ התובעת טענתה זו בעדותו של ד"ר סרגיי, אשר העיד בעמ' 6 לפרו' מול ש' 24 כדלקמן:

"במקרה הזה אם הייתי מקבל את התיק בתור רופא מומחה, אז הייתי אומר שיש ה- 10 סיבות למוות ולא צריך לחפש משהו אחר".

ובהמשך מול שורה 27:

"באופן כללי כן, אבל פה יש מספיק סיבות למוות. אם היה לו רקע רפואי לפני התאונה, אבל בלי רקע רפואי לפני התאונה יש פה מספר סיבות לגרום למוות".

1. לטענת ב"כ התובעת, עדות זו של ד"ר סרגיי כמוה כהודאת בעל דין שסיבת המוות ידועה וברורה. היה ברור מאליו כי פטירת המנוח הינה כתוצאה מתאונת הדרכים הקטלנית, ולפיכך לא היה צורך בביצוע לנתיחה לאחר המוות, וגם הוצאת רקמות איננה קשורה לכך ונעשתה מתוך התנהלות פסולה ותוך חילול כבוד המת בהתאם לאמור בכתב התביעה.
2. הטענה כי ד"ר סרגיי חתום על תעודת הפטירה וקבע את סיבת המוות, היא טענה פשטנית ואיננה מבדילה בין נסיבות המוות, גרימת המוות וסיבת המוות, כפי שיפורט בהמשך.
3. ד"ר סרגיי בחקירה נגדית השיב לב"כ הנתבעת כי הוא איננו פתולוג, הוא לא עבר הכשרה ברפואה משפטית, וכיום עוסק בהרדמה בטיפול נמרץ. במועד חתימת תעודת הפטירה היה מתמחה (ראה עמ' 6 לפרו').
4. עוד בחקירתו הנגדית, הסכים ד"ר סרגיי עם ב"כ הנתבעת כי ישנם ממצאים שלא ניתן להבחין ללא נתיחת הגופה כפי שאירע במקרה זה, לא ניתן היה להבחין בקרע של הוריד הנבוב התחתון ללא פתיחת בטן (ראה עדותו של ד"ר סרגיי בעמ' 7 לפרו' הדיון).
5. יש לזכור, כי המנוח היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, מנגנון התאונה תואר באופן בו משאית שביקשה לפנות שמאלה חסמה את נתיב נסיעת המנוח שרכב על אופנוע, הוא לא הספיק לבלום במועד ופגע במשאית. לא היתה מצלמה שתיעדה את התאונה, המנוח לא נפטר בזירת האירוע אלא בבית החולים 15 שעות ממועד התאונה.
6. במאמר מוסגר אוסיף, כי יש טעם רב בטענת הנתבעת כי מחלוקת על החלטת הנתבעת לבצע ניתוח בגופה לצורך חקירת סיבת המוות, היא מסוג של החלטות מנהליות שיש לתקוף באופן ישיר ולא באופן עקיף במסגרת תביעת נזק (ראה לעניין זה רע"א 2063/16 יהודה גליק נ' משטרת ישראל, פורסם 19.1.17).
7. ב"פרשת בן צבי" בביהמ"ש המחוזי בירושלים, המומחים מטעם שני הצדדים העידו "כי מבחינה מקצועית מדעית בכל מקרה של מוות שמתקיים לגביו חשש כי נגרם כתוצאה מאלימות, יש לבצע נתיחה מלאה של הגופה" (ראה סעיף 42 עמ' 43 לפסה"ד). עוד מציין כב' השופט זילברטל באותו מקום, כי נחיצות הנתיחה היא: "על מנת לאשש או להפריך קיום מחלות שעשויות היו להשפיע על הופעת המוות", וכי הנתיחה נדרשת גם במקרים "בהם ברור לכאורה כי המוות נגרם כתוצאה מפגיעה חיצונית הניכרת לעין, וזאת כדי לוודא כי המוות אכן נגרם כתוצאה מפגיעה זו, ולא כתוצאה מגורם אחר כלשהו, שייתכן שאינו נראה לעין בלא נתיחה".
8. מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי באותה פרשת בן צבי, אשר לא נסתרה בערעור בביהמ"ש העליון, הינה כדלקמן:

"מהאמור לעיל עולה, כי עריכת הנתיחה באופן שבו נערכה במקרה הנוכחי, שכלל נטילת דגימות מאברי גופו של המנוח ופיסת גולגולת מאזור הפגיעה, בוצעה באופן שעולה בקנה אחד עם הסטנדרטים המדעיים והמקצועיים הנהוגים בתחום הרפואה המשפטית, שנועדו להגביר ככל שניתן את הסיכוי לגלות את סיבת המוות בוודאות גבוהה, ולשלול טענות לסיבות מוות חלופיות" (עמ' 46 סעיף 44).

1. כב' השופט עמית ב"פרשת בן צבי" בפסה"ד של ביהמ"ש העליון, קבע כי "כמעט בכל מקרה מוות שנחזה כנגרם תוך ביצוע עבירה, מצריך ניתוח או בדיקה שלאחר המוות כנדבך חיוני לצורך ההליך הפלילי" (סעיף 3 עמ' 38).

וכן קבע לגבי נחיצותה של חוות הדעת הפתולוגית הכרוכה בנתיחה לאחר המוות לצורך:

"אם על מנת לבסס ולאשש קיומו של קשר סיבתי תוך התחקות אחר הליך הגרימה, אם על מנת לשלול טענות הגנה אפשריות של מי שעשוי לעמוד לדין בעקבות החקירה המשטרתית (כמו טענה לקיומן של מחלות או תופעות רפואיות שעשויות היו להשפיע על הופעת המוות), ואם על מנת לשלול את האפשרות כי המוות נגרם כתוצאה מעבירה".

(עמ' 39 סעיף 3).

1. בענייננו, הגישה הנתבעת תצהיר עדות ראשית של ד"ר חן קוגל, מנהל המרכז הלאומי לרפואה משפטית משנת 2013, אשר העיד כי נתיחת הגופה נעשתה על ידו והוא אשר ערך את חוות הדעת בעניינו של המנוח בעת ששימש כרופא בכיר במרכז. העד הצהיר בסעיף 4 לתצהירו כי הנתיחה נועדה על מנת לקבוע את סיבת המוות ואת מנגנון החבלה, וזאת כמקובל במקרה של מוות לא טבעי. העד הצהיר בסעיף 12 כי "סיבת המוות" אין הכוונה לאירוע קליני בה מגיעים חיי אדם לקיצם, אלא הכוונה למכלול נסיבות שקשורות במותו של אדם, כגון איך אירע הדבר, או שלילה או הוכחה של קיומם של גורמים נוספים היכולים להשפיע על מוות זה.
2. ד"ר קוגל הדגיש בסעיף 13 לתצהיר עדות ראשית, כי הגם שמדובר בתאונת דרכים קטלנית, הרי המנוח אושפז כ-15 שעות עובר לפטירתו, והנתיחה היתה נחוצה בין היתר לצורך הזמת טענות אפשריות בדבר כשל טיפולי בביה"ח או מצב אחר שיכול היה להחיש את המוות ואשר איננו קשור לתאונה עצמה. זאת ועוד, ד"ר קוגל הצהיר כי גם דגימות הרקמה שניטלות נעשות באופן אינטגרלי לנתיחת הגופה, מטרת נטילת הדגימות היא לאתר ממצאים רלבנטיים לקביעת סיבת מנגנון המוות ולבחון אותם עם מכלול ממצאי החקירה על מנת לבסס את המסקנות לגבי המוות. ד"ר קוגל נחקר בחקירה נגדית על תצהירו זה, והשיב באופן מפורט לב"כ התובעת מדוע היתה נחוצה הנתיחה במקרה הנדון, גם אם לכאורה היה ברור מאליו לכל בר דעת כי המנוח נפטר כתוצאה מהתאונה.
3. העד השיב לשאלת ב"כ הנתבעת כדלקמן:

"סיבת המוות ומנגנון המוות יכולים להיות מסוימים, אבל איך נגרמה התאונה זו שאלה אחרת, ואיננה קשורה בהכרח למה הוביל המוות. לדוגמא, כיוון הפגיעה, מהירות הנסיעה, האם היה גורם זר שהתערב, כמו מחלה טבעית שסייעה להתהוות התאונה, האם היה גורם מתערב כגון שימוש בחומרים מסוימים, וכו' וכו'".

(עמ' 21 לפרו' ש' 11-14).

1. העד השיב לשאלת ב"כ הנתבעת אלו ממצאים מצויים בדו"ח שלא ניתן ללמוד אותם מתעודת הפטירה. העד הפנה לדוגמא לסעיף 18 לחוות דעתו, שם תואר כיוון הפגיעה לאור השברים שתועדו לאחר הנתיחה, וכך מעיד העד בעמ' 21 מול ש' 30 ואילך:

"...שאם אנו מסתכלים על מה שנכתב בביה"ח, הדבר היחיד שהם כתבו זה שברים לא יציבים באגן, וזה לגבי כיוון, לעומת זאת בחווה"ד של נתיחה מצוין במפורש איזה שברים יש באגן, היכן הם נמצאים בדיוק ומה כיוונם, הדבר הזה יכול לשפוך אור על כיוון הפגיעה".

1. בהמשך חקירתו, הסביר ד"ר קוגל אף את חשיבות דגימת הרקמות לצורך הבדיקה ההיסטולוגית. במקרה הנדון, העיד העד (עמ' 24 ש' 10), כי לא כל הדגימות נמצאו תקינות, נמצאו ממצאים בריאות, במוח ובכבד. הממצאים לימדו על כשל רב מערכתי, התחלה של דלקת ריאות, ועל העובדה כי המנוח היה מעשן בעברו. על הממצא בכבד, העיד העד כי הממצא יכול ללמד על נזק חבלתי מובהק, עובדה שיכולה להזים טענת הגנה אופציונאלית כי הנזק בכבד אירע בגלל התערבות רפואית כושלת (ראה עדותו של העד בעמ' 24 מול ש' 19 ואילך).
2. שוכנעתי מטענות העד כי בכל מקרה של תאונת דרכים קטלנית, כאשר אין מצלמות המתעדות את המקרה, וכאשר יש צורך להגיש כתב אישום כנגד הנהג המעורב בתאונה, אין מנוס מלבצע נתיחת גופה ולוודא את המנגנון המדויק שגרם לסיבת המוות. נסיבות המוות שהן תאונת הדרכים עצמה, אין בה די. יכולות להעלות טענות לדוגמא בדבר גורם זר שהתערב במהלך סיבת המוות, כמו מחלה קודמת, סיבוכי פציעה, זיהומים, כשל בטיפול הרפואי, שימוש בחומרים או בתרופות נרקוטיות שהשפיעו על מהלך התאונה או לאחריה וכד'. על מנת להזים טענות אפשריות אלה, ובמקביל לאשש את מכלול הנסיבות שהובילו לפטירת המנוח, וכן לאשש את מנגנון הפגיעה המדויק, כיוון התנועה, מהירות התנועה וכד', עובדות היכולות להשליך על אחריות הנהג המעורב בתאונה, אין מנוס מלבצע את נתיחת הגופה. כפי שהעיד ד"ר קוגל, ההחלטה אם לנתח קשורה בעיקר בשיקול דעתם של בוחני התנועה, והיום לאור הימצאות מצלמות ברוב כבישי הארץ כמעט ולא עושים נתיחות גופה בעקבות תאונת דרכים, בניגוד לעבר (ראה עמ' 27 ש' 1-3 לעדותו של ד"ר קוגל).
3. גם עד ההגנה נועם בייגנסקי שהיה קצין הבוחנים של מחוז ת"א בעת התאונה, הוסיף בעדותו כי נתיחת גופה היא הליך שגרתי בנוהל של תאונת דרכים קטלנית, וככל שהמשפחה מסרבת לנתיחה יש מקרים שצריך לבקש צו משופט (ראה עדותו בעמ' 28 מול ש' 31 ואילך). לשאלת ב"כ התובעת באילו מקרים היה פונה לבקש צו משופט? השיב העד:

"באותם מקרים שבהן נסיבות התאונה דורשות את הנושא של סיבת המוות, ובד"כ זה מתחבר לאירועים שהמוות הוא לא מיידית במקום, אלא שהמוות הוא מוות מאוחר בבי"ח" (עמ' 29 ש' 9-11).

בהמשך עדותו, נותן העד דוגמא למקרה של תאונת דרכים אשר התברר בדיעבד, כי הנפגע נפטר מחוסר חמצן בבלון החמצן בביה"ח ולא כתוצאה מהתאונה (ראה דוגמא בעמ' 29 מול ש' 11 ואילך).

1. עם כל הצער, נראה כי התנגדות התובעת לנתיחה והסברה כי הנתיחה היתה מיותרת, היא טענה העולה מדם ליבה ומעומק צערה של התובעת, ואולם אין טענה זו מעוגנת בחוות דעת מקצועית כלשהי, ואני מקבלת את עדותו של ד"ר קוגל כי בנסיבות הקיימות ולצורך ביסוס הגשת כתב אישום והרשעת הנהג הפוגע, לא היה מנוס מלבצע נתיחה זו. מסקנתי היא, כי הנתיחה והוצאת הדגימות לא היתה מיותרת בנסיבות העניין.
2. האם התקבלה הסכמה מדעת לצורך ביצוע הנתיחה
3. לטענת התובעת, חתימתה על טופס ההסכמה לנתיחה ניתנה שלא מרצון חופשי ומתוך דעה צלולה. לגרסתה, היא חתמה על טופס ההסכמה לאחר שהובהר לה כי אם לא תסכים לנתיחה שלאחר המוות היא לא תוכל להוכיח את סיבת המוות, והתגמולים שלה ושל ילדתה יהיו בסכנה (ראה סעיף 21 לסיכומי התובעת וראה גם סעיף 14 לתצהיר עדותה של התובעת). עוד לגרסתה, לא הוסבר לה שיילקחו דגימות מגופת המנוח, ולטענתה ניצלו את חוסר יכולתה לקבל החלטה מושכלת או אפילו להתנגד לנתיחה.
4. עוד טוענת ב"כ התובעת, כי שני עדי התביעה אנשי המשטרה אשר בפניהם חתמה התובעת על הסכמתה, העידו בכנות וביושר שאינם זוכרים את פרטי המקרה ולפיכך יש להעדיף את גרסת התובעת בעניין זה.
5. כזכור, תקנה 2 לתקנות האנטומיה והפתולוגיה קובעות כי הסכמה כמשמעותה בחוק, צריכה להינתן על גבי טופס 4. בענייננו, אין מחלוקת עובדתית כי הסכמתה בכתב של התובעת ניתנה בשתי הזדמנויות, האחת בפני עד ההגנה מר סימון טרטקובסקי, עת חתמה על הודעתה במשטרה ביום הפטירה בביה"ח בשעה 08:40, ושם נכתב:

....

"ש.ת. "אני מסכימה לנתיחה.

אין לי מה להוסיף יותר.

זאת הודעתי שהוקראה בפניי ואושרה כנכונה בחתימתי".

ובהזדמנות השנייה באותו היום בפני עד ההגנה נצ"מ נועם בגיינסקי, חתמה התובעת על טופס 4, שם נכתב כדלקמן:

"מסכים לנתיחת הגופה לקביעת סיבת המוות, ומסכים שברשות המרכז לרפואה משפטית יישמר כל ממצא מהנתיחה שנדרש לשמש כראיה, לפי שיקול דעתם המקצועית, למשך הזמן הנדרש לכך".

באותו הטופס, היה מקום לסמן באיקס האם ברצון החותם להביא ממצאים אלה שהוצאו מהנתיחה לקבורה בקבר המנוח או בקבר ישראל, על פי בקשת התובעת סומן איקס בשורה המתאימה לקבורה בקבר המנוח, ונמחקה האופציה האחרת. כמו כן, סומנו קווים בטופס במקום המיועד לפרטי סירוב בן/בת משפחה לנתיחה.

1. בתצהיר עדות ראשית מפרטת התובעת בסעיף 4 לתצהירה ובסעיפים 14 ו-15 לתצהירה את נסיבות חתימת טופס ההסכמה. התובעת איננה מפרטת בתצהירה את נסיבות החתימה על הודעתה בפני השוטר העד סימון. לגבי חתימתה על טופס ההסכמה, חוזרת התובעת בתצהירה על גרסתה כי היא חתמה רק לאחר שנאמר לה כי אי חתימה עלולה לפגוע בזכויותיה הסוציאליות ובאי יכולת להוכיח את סיבת המוות.
2. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית על נסיבות חתימתה על ההודעה במשטרה, וכך השיבה:

"ש. פגש אותך לפני כן בשעה 08:40 שוטר בשם סימון, נכון?

ת. יכול להיות.

ש. את זוכרת את המפגש שלך איתו?

ת. אני קראתי את מה שכתוב ולפי זה אני נזכרת.

ש. את זוכרת את המפגש עם סימון?

ת. אני לא זוכרת את המפגש, אני זוכרת במעורפל.

ש. ידעת שיש הסכמה לנתיחה שלך לסימון לפני שחתמת על הטופס לנועם?

ת. ממש לא. כשאני קוראת את זה אז אני נזכרת".

(עמ' 11 לפרו' ש' 1-8).

ובהמשך:

"ש. אנו יודעים גם שהוא אמר לך את סיבת המוות. את לא זוכרת את הפגישה שלך עם סימון?

ת. עכשיו כשאני קוראת אז אני זוכרת ויש לי הרבה לומר על זה.

ש. אבל את לא זוכרת את הסיטואציה שנפגשת איתו?

ת. לאחר שקראתי את הדברים אז הסיטואציה עלתה לי, ועכשיו אחרי שאני קוראת את זה אני נזכרת".

(עמ' 12 ש' 29-33).

1. הנתבעת כבר בכתב הגנתה, בעמ' 2 שבו, צרפה צילום של המסמך לתוך כתב ההגנה ולא ניתן לומר כי התובעת לא היתה מודעת לחתימתה על ההודעה במשטרה, שכן לא רק שהנתבעת טענה כי התובעת חתומה על מסמך כזה, אלא אף צרפה צילום בפועל של המסמך לתוך כתב ההגנה.

על אף זאת, ועל אף שהתובעת מעידה כי יש לה "הרבה לומר על זה", לא אמרה את דבריה לא בתצהיר ולא בעדותה. התובעת בחרה להתמקד אך ורק לגבי חתימתה על גבי טופס ההסכמה, ואולי משום שהיתה מודעת ל"פרשת בן צבי" שם לא התקבלה טענה של הסכמה מדעת על גבי חתימה על הודעה במשטרה בלבד.

1. אכן, ביהמ"ש באותה "פרשת בן צבי" בביהמ"ש העליון, קבע כי:

"הדרישות כי הסכמה תינתן מתוך מודעות לאופי ההליך אליו מסכימים וללא אילוץ חיצוני – הן דרישות היסוד המינימאליות הצריכות להתקיים כתנאי להכרה "בהסכמה" כלשהי – לטיפול רפואי, לעריכת נתיחה שלאחר המוות ובכלל".

(סעיף 19 עמ' 14 לפסה"ד).

וכן:

"גם לגופם של דברים, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי כדי שתתקיים הסכמה נדרש, לכל הפחות, כי האדם המסכים יבין את מהות הפרוצדורה של הנתיחה שלאחר המוות, את המידה שבה היא פוגעת בשלמות גופו של הנפטר ואת ההליכים העיקריים הכרוכים בה. בכלל זה, יש ליידע את בני המשפחה כי במהלך הנתיחה יש בכוונת המנתחים לאסוף דגימות מגופת הנפטר ולשמור אותן לצרכים משפטיים. כמו כן, נדרש כי ההסכמה תינתן מבלי שהופעל לחץ או אילוץ על האדם המסכים".

(סעיף 20 עמ' 15 לפסה"ד).

1. לו היתה בפניי חתימתה של התובעת על גבי הודעתה במשטרה בלבד, ניתן היה לטעון את אותן טענות שנטענו ב"פרשת בן צבי" כי חתימה זו לא מגלמת בתוכה את ההסבר לגבי הוצאת דגימות תוך כדי נתיחה ולא את הפרוצדורה הנדרשת. אלא שבענייננו, מספר שעות לאחר חתימה על הודעתה במשטרה, חתמה התובעת בפני עד ההגנה נועם בייגנסקי על טופס ההסכמה. מדובר בטופס ייעודי אשר כותרתו היא "הסכמת בן/בת משפחה לנתיחה לאחר המוות", בטופס מאוזכר כי ההסכמה היא לרבות שמירת כל ממצא מהנתיחה למשך הזמן הנדרש, וכן נדרש החותם לבחור את האופציה האם להעביר ממצאים אלה (היינו הדגימות שנלקחו) לקבורה בקבר המנוח או לחלופין בקבר ישראל. במצורף לטופס זה, אישר העד בייגנסקי בכתב ידו כי מסר לתובעת דף מידע אשר הוכן ע"י המרכז הרפואי לרפואה משפטית.
2. דף המידע (נספח 2 לתצהירו של בייגנסקי) כולל פירוט מדוקדק ומפורט של כל הליך הנתיחה ונטילת הדגימות, על אופן הנפקת חווה"ד, ועל אופן ההתנהלות עם הדגימות לאחר הנתיחה וזמן שמירתן. דומה מקריאת דף המידע, כי כל המידע הנחוץ לצורך קבלת הסכמה מדעת מצוי באותו דף מידע.
3. התובעת נשאלה לגבי אותו דף מידע והשיבה: "אין לי שום זיכרון לגבי המידע הזה" (עמ' 15 ש' 9). התובעת לא הכחישה באופן פוזיטיבי כי קיבלה דף מידע זה, והעד בייגנסקי נשאל בחקירה נגדית הכיצד הוא יודע בוודאות שמסר לתובעת את דף המידע? והעד השיב:

"אין לי פה את המסמכים, אני לא זוכר, אני צריך לעיין. רשום בנספח 1 שנמסר דף מידע ואז יש את החתימה שלי. אם לא הייתי מוסר, אז גם הייתי דואג למחוק את השורה הזאת. אני משתדל להקפיד על הדברים האלה בגלל הרגישות".

(עמ' 29 ש' 30-32).

1. לטענת ב"כ התובעת, העד בייגנסקי השיב ברוב הגינותו כי הוא לא זוכר את האירוע הספציפי (עמ' 30 לפרו' ש' 3). יחד עם זאת, העד בייגנסקי הצהיר בסעיף 12 לתצהיר עדות ראשית כי ביחס לאמירה שבוחן התנועה הסביר לתובעת כי עליה לחתום על הטופס שאם לא כן תאבד את זכויותיה הסוציאליות, הרי ככל שטענה זו מיוחסת לו, הוא מבהיר בזאת כי אמירה שכזו מעולם לא נאמרה על ידו. למרבה התמיהה, העד לא נחקר כלל לגבי האמור בסעיף 12 לתצהירו, ואין לי אלא לקבלה כהצהרת אמת. גם אם עד לא זוכר את האירוע ספציפית, הוא יכול לדעת אם אמירה מסוימת יכולה להיאמר על ידו או לא, לטעמי לא היה מקום לחסוך בשאלות בנושא זה בחקירה הנגדית.
2. לאחר ששמעתי את עדותה של התובעת והתרשמתי ממהימנותה באופן ישיר, אינני יכולה לקבל את גרסתה כי מדובר בהסכמה שלא מדעת, וזאת מכמה נימוקים:
3. מדובר בשתי חתימות של התובעת אשר נחתמו על ידה בהפרשי זמן קצרים בפני שני אנשים שונים. הטענה כאילו חתמה לכאורה מתוך חשש לאבד את זכויותיה הסוציאליות נטענה רק ביחס לחתימה אחת מתוך השתיים. לא היה לתובעת הסבר כלשהו, לבטח לא הסבר המניח את הדעת לגבי הסכמתה וחתימתה על הודעתה בפני השוטר סימון.
4. לתובעת לא היה כל הסבר הגיוני לגבי הקשר בין איבוד זכויות סוציאליות לבין אי נתיחת הגופה. שאלה זו נשאלה ישירות ע"י ביהמ"ש בחקירה נגדית בעמ' 13 לפרו' מול ש' 10, ולתובעת לא היה כל הסבר המניח את הדעת ותשובתה היתה:

"לי נחרט בראש שיש לי מעל ראשי חרב לפרנס את הילדה שלי, לא זוכרת מעבר לזה".

ייתכן ואכן התובעת חששה לפרנסתה, בעת התאונה היתה אם צעירה לתינוקת ללא עבודה, יש להניח כי טיבן של הזכויות הסוציאליות טרם היו ידועות לה. יחד עם זאת, לא היתה מחלוקת עובדתית כבר במועד התאונה כי המנוח נפטר בעת מילוי תפקידו והתאונה היוותה תאונת עבודה לכל דבר ועניין, ולפיכך לא ברור הקשר בין האמירה הנטענת לבין הצורך בנתיחת הגופה.

1. באותן שעות קריטיות לאחר פטירת המנוח ועל אף מצבה הנסער והקשה, קיבלה התובעת מספר החלטות הדורשות שיקול דעת והבנה. אחת מן ההחלטות היתה נועזת וחדשנית באותה עת, והיא לשמר זרע מגופת המנוח על מנת לנסות ולהרות באמצעותו, וכך מעידה התובעת באותו עניין:

"...באותה שנייה שהוא אמר לי שזה נגמר, אמרתי לרופא שהיה לידי, תוציא עכשיו זרע ואני רוצה לעשות הפרייה. כמובן שתהליך כזה פשוט משהו שבא מהבטן.............ואז באותה שנייה שזה נגמר, אמרתי אתה תוציא זרע ונעשה הפריה עכשיו. למזלי היה רופא שהיה קשוב לי ולקח זרע, ואחרי שלושה חדשים נכנסתי להריון ואז נולדה הבת השנייה. 10 שנים לאחר מכן ניסיתי את אותו תהליך ואז נולדו התאומים".

(עמ' 9 ש' 15-22).

ובהמשך:

"...אני הייתי הראשונה בארץ ואחריי הותקנו תקנות. זה לא המוח דיבר אלא הבטן דיברה. לא ידעתי שאפשר לעשות את זה".

(עמ' 9 ש' 27).

"...הייתי מפוקסת לאותה מטרה מסוימת, שבעלי ציווה שנעשה עוד ילד"...

(עמ' 9 ש' 30).

1. החלטה אחרת שדרשה שיקול דעת באותה עת, היה הסירוב לתרום את הקרניות מהמנוח, וכך מעידה התובעת בחקירה נגדית:

"באו הרופאים אליי לבקש את הקרניות של בעלי, ואני סירבתי וגם המשפחה סירבה בכל תוקף......אבל אני זוכרת בבירור שאנו סירבנו והמשפחה רצתה לשמור על שלימות הגופה. בעלי לא בא ממשפחה דתית וגם אני לא, ולמרות שהיה לבעלי כרטיס אדי אבל אנחנו לא הסכמנו וההחלטה היתה שלי".

(עמ' 10 ש' 8-13).

בתוך סערת הרגשות היתה צריכה התובעת להפעיל שיקול דעת והבנה מעמיקה כי על אף רצון בעלה לתרום מאיבריו והחזקתו בכרטיס "אדי", היא סירבה כמו גם משפחת המנוח לתרומת הקרניות על מנת לשמור על שלימות הגופה. החלטה זו לטעמי מצריכה התלבטות בין רצון המנוח לרצון המשפחה והפעלת שיקול דעת מושכל.

1. התובעת הפעילה שיקול דעת נוסף באותן שעות לאחר הפטירה באיזה עניין לשתף את הורי המנוח ובאיזה לא. התובעת שיתפה את הורי המנוח בקבלת ההחלטה בעניין תרומת הקרניות, ואולם לא שיתפה את הורי המנוח לעניין שאיבת הזרע, ולענייננו לא שיתפה את הורי המנוח לגבי נתיחת הגופה (במאמר מוסגר יצוין כי הורי המנוח לא הצטרפו לתביעה זו), היא הנותנת כי על אף סערת הרגשות והזעזוע העמוק בו היתה התובעת בשעות הקשות לאחר הודעת הפטירה, היא קיבלה החלטות כבדות משקל והרות גורל ופעלה תוך הפעלת שיקול דעת הגיוני. ספק בעיניי אם דווקא בנושא זה של נתיחת הגופה חתמה מתוך חשש לאיבוד זכויות הפנסיה מבלי שהיה לה הסבר הגיוני לקשר בין זכויות אלה לבין נתיחת הגופה.
2. שלימות הגופה היתה חשובה למשפחת המנוח ולתובעת, ולפיכך אף לא הסכימו לתרומת הקרניות על אף שהמנוח חתם על כרטיס "אדי", לא ברור אם כן מדוע לגבי נתיחת הגופה שהוא מעשה פולשני ופוגע בשלימות הגופה לא פחות מתרומת הקרניות ואולי אף יותר, לא התייעצה התובעת עם משפחת המנוח, ולא ביקשה לשיטתה הסברים יותר מפורטים לגבי הקשר בין הזכויות הסוציאליות לבין נתיחת הגופה.
3. מתוך כל הנימוקים לעיל, שוכנעתי כי אין לקבל את גרסת התובעת. מסקנתי זו נובעת בין היתר מתוך העובדה כי התובעת טוענת טענות עובדתיות כנגד שני מסמכים בכתב בחתימתה, כאשר נטל הראיה להוכיח את היעדר ההסכמה מדעת מונח על כתפיה. נטל זה לא הורם. התובעת בחרה שלא לזמן לעדות ולו עד אחד ממשפחת המנוח שהיה איתה באותן שעות קריטיות לאחר הפטירה.
4. גם הסתמכותה של ב"כ התובעת על "פרשת בן צבי", שם קבע ביהמ"ש כי לא היתה הסכמה מדעת לגבי חתימת התובעת על הודעה במשטרה, היא הסתמכות שלא כדין. אין הנדון דומה לראיה. יש להזכיר, כי באותה "פרשת בן צבי" לא חתמה התובעת על טופס הסכמה כמפורט בתקנות, כמו במקרה דנן. עוד יש לזכור, כי באותה "פרשת בן צבי" לא קיבלה התובעת דף מידע לידיה הכולל את כל פרוצדורת הנתיחה והוצאת הדגימות כמו במקרה דנן, וכן יש לזכור כי התובעת בפרשת בן צבי סירבה בתחילה לנתיחת הגופה, ורק לאחר שנודע לה כי סירובה יביא לעיכוב בהבאת הגופה לקבורה, עקב הצורך בפנייה לפי סעיף 19 לחוק חקירת מוות, נאותה התובעת לחתום על הודעתה במשטרה. בענייננו, התובעת לא סירבה בשום הזדמנות לנתיחת הגופה וחתימתה כאמור ניתנה בשתי הזדמנויות שונות בפני שני חוקרים שונים.
5. עד כאן קבעתי כי היה צורך בנחיצות של נתיחת הגופה במקרה של תאונת דרכים קטלנית, על מנת שיוגש כתב אישום וכל הראיות לצורך הרשעה יהיו בידי הפרקליטות.

כמו כן, קבעתי כי אינני מקבלת את גרסת התובעת כי חתימותיה ניתנו ללא הסכמה מדעת.

טענה נוספת שהעלתה התובעת, היא לגבי הפרת חובה חקוקה, על פיה התעודה שנחתמה ע"י שלושה רופאים, נחתמה ע"י רופאים שלא הוסמכו לכך בהתאם לתקנות.

1. האם בוצעה הפרת חובה חקוקה
2. לטענת ב"כ התובעת, על פי סעיף 6 (א) לחוק מותר לרופא לנתח גוייה לשם קביעת סיבת המוות, אם נקבע בתעודה שנחתמה ע"י שלושה רופאים שהוסמכו לכך בהתאם לתקנות. על פי תקנה 12 (א) (1) לתקנות האנטומיה והפתולוגיה תשי"ד – 1954, הרופאים המוסמכים לגבי אדם שמת בביה"ח הם הרופא שטיפל בו לאחרונה לפני מותו, מנהל ביה"ח או ממלא מקומו, ומנהל המחלקה של ביה"ח שבה מת הנפטר או ממלא מקומו.
3. במקרה שבפנינו, חתמו על התעודה שלושה רופאים מהמכון לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל, פרופ' היס, וד"ר בירטלון לוי. אין מחלוקת עובדתית כי שלושה רופאים אלו אינם עומדים בדרישות תקנה 12 (א) (1). לטענת ב"כ התובעת אין מדובר בדרישה טכנית בלבד, שהרי יש היגיון בדבר שרק הרופאים שטיפלו במנוח לפני פטירתו יכולים להידרש באמת לשאלה האם סיבת המוות איננה ברורה והאם יש הצדקה לנתיחה, אם לרופאים שטיפלו במנוח לא היה ספק אודות המוות, לא היתה הצדקה לבצע את הנתיחה.
4. לטענת הנתבעת, הוראות תקנה 12 (א) (1) לתקנות איננה רלבנטית לענייננו, אלא לאותם מקרים בהם הפטירה והנתיחה הם בביה"ח, ואז ברי כי רופאי המקום הם שחותמים על התעודה. ואולם מקום שעולה חשד ברור לעבירה פלילית כמו במקרה דנן, וקיימת מעורבות של המשטרה, הגופה נשלחת למרכז לצורך נתיחה והחתימה היא של שלושת רופאי המכון.
5. לעניין זה, הצהיר ד"ר חן קוגל בתצהירו בסעיף 9 כדלקמן:

"במאמר מוסגר אציין כי כאשר מדובר בגופה אשר הועברה מבית החולים למרכז לצורך נתיחה לבקשת המשטרה, החתימה על הטופס הנ"ל מתבצעת ע"י רופאי המרכז ולא ע"י רופאי בית החולים בפרט כשמדובר באירוע עם חשד לפלילים. רופאי בית החולים נדרשים לחתום על טופס הסכמה לנתיחה כשמדובר בנתיחות המבוצעות בין כותלי בית החולים. במקרים רבים ניתחתי גופות של מנוחים אשר מצאו את מותם בבית החולים ולא זכור לי מקרה אחד שבו חתם רופא בית החולים על טופס הסכמה".

ובעדותו נשאל על סעיף 9, והשיב כדלקמן:

"ת. רוב הגופות שמועברות למכון לרפואה משפטית, הן באות מבי"ח. גם אם אדם נפגע בתאונה או בהתאבדות אז המוות לא נקבע בשטח אלא בביה"ח, ואני אפילו לא זוכר מקרה אחד שבו הרופאים בבי"ח במקרה של מוות לא טבעי הם חותמים על הטופס הזה".

(עמ' 25 לפרו' ש' 24-26).

ובהמשך:

"ת. לא, אבל לרופא בי"ח שמעניין אותו נתיחה לא מעניין אותו הצד המשפטי. נתיחות עושים בבי"ח, יש בכל בתי החולים בישראל ביחד במשך שנה כ-30 נתיחות, במכון לרפואה משפטית מתקבלים כל שנה כ-2,000 גופות".

(עמ' 26 ש' 1-3).

......

"ת. אני לא חושב שבחוק קיימת הפרדה בעניין הזה, אני מדבר על הפרקטיקה שנהוגה מאז שאני מכיר אותה משנת 1992.

ש. ז"א, עד שכמה אתה יודע הפרקטיקה לא עולה בקנה אחד עם החוק?

ת. אני יודע שהפרקטיקה היא, שכאשר אדם מת גם אם הוא מת בבי"ח ואין עניין רפואי, כי הרי צריכים שלרופאים יהיה עניין בקביעת סיבת המוות. חוק אנטומיה ופתולוגיה מדבר על זה ששלושה רופאים חושבים שצריך נתיחה כדי לקבוע את סיבת המוות. אם אין זה מעניינם, ועניינם אינו רפואה משפטית אז הם לא יחתמו על הטופס הזה. גם היום אני אומר ככה, כאשר המשטרה מבקשת נתיחה ואנו חושבים שאין צורך, אז הרופאים לא יחתמו כי זה אחד התנאים שקבועים בחוק".

(עמ' 26 ש' 6-14).

1. לדעתי, צודקת הנתבעת בטענתה כי מדובר בפרשנות לא נכונה של החוק, וכי במקרה דנן יש להסתמך על חוק חקירת מוות ולא על חוק הפתולוגיה. בעניין זה, ראה את דעתו של כב' השופט עמית ב"פרשת בן צבי" – עליון, באותו מקרה לא היה כלל טופס חתום ע"י שלושה רופאים, לא של המכון ולא של ביה"ח, ושם נקבע ע"י דעת המיעוט כדלקמן:

"לטעמי, אין להחיל ישירות את הוראות חוק הפתולוגיה במקרה דנן ובמקרים דומים אחרים. למעשה, קיימת לאקונה בחוק לגבי מצב בו ניתנת הסכמת המשפחה לנתיחת הגופה לצורך חקירת סיבות מוות שמקורן בחשש לפליליים, כאשר הסכמה זו מייתרת את הצורך בפנייה לביהמ"ש או בקבלת צו שיפוטי".

(סעיף 6 עמ' 41).

כב' השופט עמית מבהיר כי:

"את סעיף 6 לחוק הפתולוגיה, יש לפרש אפוא כמתייחס לניתוח שנועד לקביעת סיבת המוות לצרכי רפואה ומחקר, בעוד שחוק חקירת סיבות מוות עניינו בקביעת סיבת המוות לצרכים פליליים – משטרתיים. כך עולה מדברי ההסבר להצעת חוק האנטומיה והפתולוגיה.

(סעיף 7 עמ' 41).

1. לסיכומה של נקודה זו, קבע כב' השופט עמית באותו עניין כדלקמן:

"נראה כי המחוקק הישראלי הותיר לאקונה בשאלה איזה חוק ואיזה הסדר ראוי לחול במצב כמו במקרה דנן: כאשר נדרש ניתוח לאחר המוות לצורך קביעת סיבת מוות מחשש לעבירה וכאשר הניתוח נעשה בהסכמה ושלא על פי צו שיפוטי. סיטואציה שכיחה מעין זו "נופלת בין הכיסאות", בין חוק הפתולוגיה מזה לחוק חקירת סיבות מוות מזה, ולטעמי היא נופלת קרוב יותר לכסא של חוק חקירת סיבות מוות. כאמור, חוק הפתולוגיה לא נועד מלכתחילה לחול על חקירת סיבת מוות לצרכי חקירה פלילית ומשפט, והמקום הטבעי לניתוח כזה הוא חוק חקירת סיבות מוות".

(סעיף 10 עמ' 45).

1. נוכח האמור לעיל, ונוכח העובדה כי הנתבעת פעלה על פי הפרקטיקה הנוהגת משנת 1992 ואילך, אינני מוצאת כי הנתבעת פעלה תוך הפרת חובה חקוקה. הטעם אותו ציין ד"ר קוגל בעדותו הינו טעם הגיוני וסביר, רופאי ביה"ח אינם אמונים על הליכים פליליים ואינם אמורים לאשר נתיחת גופה במכון הפתולוגי לצורכי חקירת סיבות המוות, טעם שאיננו מעניינם ואיננו מצוי בכלים המקצועיים שלהם. לא כך בשעה שהצורך בנתיחת הגופה וקביעת סיבת המוות מתוך שיקולים רפואיים גרידא, ללא קשר להליכים פליליים.
2. התנהלות הנתבעת לעניין שמירת הרקמות
3. כבר ייאמר כי שני הצדדים לא מצאו לנכון להתמקד בטענת התנהלות הנתבעת לעניין משך שמירת הרקמות לאחר הנתיחה ,והזכירו את הנושא באגביות, ואולם לטעמי דווקא נושא זה שטרם הוכרע מפורשות בפסיקה או הוסדר בחקיקה הינו בעל חשיבות מרבית. לטעמי, ככל שחולף הזמן ממועד הפטירה, כך עוגמת הנפש והזעזוע הנפשי של משפחת המנוח שנאלצת לחזור אחורה בזמן ולבצע טקס קבורה נוסף לרקמות שהוצאו בשעת הנתיחה, גדול יותר.
4. כותב ד"ר קוגל בסעיפים 22 – 24 לתצהירו כי הדגימות שניטלו נשמרות לכל הליך עתידי. בהתאם לפרקטיקה, מקובל לשמור את הדגימות לצורך הליכים משפטיים. פרק הזמן המקסימאלי ופרק הזמן המקובל הוא לפי הנורמות הרפואיות הנהוגות בתחום. שאלת משך הזמן הנדרשת לשמירת הדגימות היא שאלה מקצועית בה מתחבטים ברחבי העולם, שאלות אלה מעלות קשיים ומחייבות שיקול דעת מאזן בין אינטרסים שונים וחשובים. כך כותב ד"ר קוגל בתצהירו.
5. בדף המידע שנמסר לבן המשפחה החותם על טופס הסכמה לנתיחה, נכתב בסעיף 7 כי דוגמיות הרקמות נשמרות במרכז עד לסיום ההליך החקירתי ו/או המשפטי למשך שנתיים לפחות ובהמשך מועברות לקבורה.
6. ד"ר קוגל נחקר בחקירה נגדית ונשאל מהו הזמן המקובל לשמירת הרקמות? וכך השיב:

"יש על זה מחלוקת בעולם, יש כאלה ששומרים 20 שנים ויש כאלה ששומרים 7 שנים, היום אנו בכלל לא לוקחים רקמות, אנו נוטלים דגימות ישר.....לגבי השמירה, זה שאלה שהיא לא רק רפואית אלא שאלה משפטית, עד מתי שומרים ראיות? היום אנו שומרים רק את הדגימה המיקרוסקופית שהיא לא בת קבורה בכלל. למה שמרו? זאת לא היתה החלטה שלי, לא הייתי מנהל" .

(עמ' 25 ש' 1-10).

1. למרבה הצער, אין התייחסות למשך זמן שמירת דגימות הרקמות בחוק הפתולוגיה ו/או בחוק חקירת המוות. ב"פרשת בן צבי" הסכימו המומחים משני הצדדים כי יש לשמור את דגימות הרקמות עד תום ההליכים המשפטיים הרלבנטיים, וזאת נוכח השימוש לו הם נועדו.
2. בענייננו, הגם שלא נטענה כל טענה נגד המרכז כי הלה עשה חלילה שימוש אחר בדגימות הרקמות שנלקחו, עדיין מדובר בפרק זמן שאיננו סביר בעיניי. הנתיחה בוצעה במאי 2002, וההודעה למשפחה היתה באפריל 2012 כ-10 שנים לאחר הקבורה, וגם זאת לא מתוך נוהל ברור של החזר דגימות הרקמות, אלא במסגרת מבצע "מנוחה בכבוד" ולאחר דו"ח וועדת סגלסון, שבדקה את התנהלות המכון לרפואה משפטית, פנה משרד הבריאות למשפחות המנוחים בקול קורא ואף בפניות אישיות. במסגרת זו ומאחר והתובעת סימנה כי ברצונה לטמון את הדגימות בקבר המנוח, בוצעה פנייה לתובעת לצורך תיאום מועד להטמנת דגימות הרקמה.
3. ההליכים המשפטיים בעניינו של הנהג הפוגע הסתיימו בסמוך לפטירת המנוח, לא הובא בפניי כל נימוק או הסבר מדוע היה צורך בהשארת הרקמות 10 שנים ללא צורך. והדעת נותנת כי אלמלא אותו מבצע "מנוחה בכבוד", היו הדגימות ממשיכות להישמר במכון ללא כל הסבר וטעם.
4. חלק מעילת התביעה כמפורט בסעיף 30 ז' לכתב התביעה, הוא בגין רשלנות הנתבעת בהחזקת דגימות הרקמות מעל 10 שנים ללא כל הצדקה. לד"ר חן קוגל לא היה כל הסבר לכך, ההחלטה כאמור לא היתה שלו. לא היה לו כל הסבר למעט טענת "סטנדרט מקובל", כשלא ברור כלל מהו אותו "סטנדרט מקובל". מראיות הנתבעים נעדרו מועדי הרשעת הנהג הפוגע ומועדי סיום ההליכים המשפטיים.
5. לטעמי, משך הזמן של כ-10 שנים איננו בגדר "סטנדרט מקובל", אין צורך בדגימות לצורך הליכים משפטיים, שכן אלה הסתיימו זה מכבר, הנהג הורשע וריצה את עונשו. אין מדובר בהליך פלילי מורכב עם שלל ראיות, אלא בתאונת דרכים, ההיגיון והשכל הישר נותנים כי לאחר ההרשעה ומשלא הועלו טענות הגנה בדבר גורם זר מתערב בפטירה, אין צורך יותר בדגימות הרקמות. היה מקום לתזכר את משפחת המנוח כבר בסיום ההליכים המשפטיים על הימצאות הדגימות. דבר שלא נעשה עד למבצע "מנוחה בכבוד".
6. מצדה של התובעת, כעבור 10 שנים ובזמן רגיש במיוחד עבורה, כשבועיים לפני לידת התאומים מזרעו של בעלה המנוח, היא נתבשרה על הצורך בקבורה נוספת של רקמות שנלקחו מן הגופה. ייתכן והתנהלות אחרת יעילה ורגישה יותר או אדישה פחות, היתה מקטינה את סבלה של התובעת.
7. לפיכך לטעמי יש לפסוק פיצוי כלשהו לתובעת בגין משך הזמן הבלתי סביר והבלתי מוצדק בו הוחזקו הרקמות ללא כל הסבר משכנע.
8. גובה הפיצוי
9. ב"כ התובעת מבקשת כי ביהמ"ש יסתמך על פסיקה קודמת שנפסקה במקרים דומים ולפסוק לתובעת פיצוי בגובה של 400,000 ₪ בתוספת שכ"ט.
10. ב"כ התובעת מרבה להפנות בטיעוניה ואף ערכה טבלה מטעה, על פיה יש להקיש מ"פרשת בן צבי" למקרה זה. יש להצטער כי ב"כ התובעת איננה מדייקת בעובדות. ב"פרשת בן צבי" לא חתמה התובעת על טופס הסכמה, נפסקו פיצויים לא רק בגין נתיחה בניגוד לחוק אלא מחמת התנהלות קשה של הנתבעת לאחר החזרת הרקמות. חלקים נקברו קודם לכן מבלי ליידע התובעת, חלקים נקברו בקבר אחים, והתובעת היתה צריכה להוציאם ולפתוח את הכלי בה הם נשמרו כדי לוודא את זיהוי חלקי הגופה ולעבור קבורה נוספת, התנהלות קשה ביותר שהותירה זעזוע רב. לא כך במקרה דנן בו הכרעתי כי אין הנתבעת פעלה בניגוד לחוק, וכל חטאה היה ונשאר בגין התנהלות רשלנית וחסרת רגישות בכל הקשור למשך זמן שמירת דגימות הרקמות.

בהכרעתי כאמור לעיל, קבעתי כי ניתנה הסכמה מדעת הן לנתיחה והן להוצאת רקמות, וכי היתה נחיצות בביצוע הנתיחה. הפיצוי אם כן אמור לשקף את משך הזמן הבלתי סביר בלבד תוך התחשבות בעדותה של התובעת כי:

"כן, זו משלחת של המשטרה והיא התנהלה ברגישות. היתה קצינת הרווחה, ס' מפקד ימ"ר ת"א הגיע ועוד כמה אנשים, כמובן היו מהמשטרה ועשו את זה בעדינות".

(עמ' 8 לפרו' ש' 17-19).

1. ברור לי כי כל פיצוי שייפסק לא ירפא את הזעזוע והכאב שסבלה התובעת עקב הנסיבות, וכפי שהיטיב לתאר זאת כב' השופט עמית ב"פרשת בן צבי":

"אין בכוחו של בית המשפט לפסוק פיצוי שיפצה על ייסורי נפש ואין ביהמ"ש יכול להעריך בכסף או בשווה כסף את מגוון הפגיעות המתכנסות תחת הכותרת "נזק לא ממוני", וכי מי יכול לאמוד כאב וסבל, צער ובושה, דאגה וזעזוע? אלו דברים שאין להם שעור".

(עמ' 64 לפרו' פסקה 36).

1. משכך, מצאתי לנכון לפסוק פיצוי המשקף את משך הזמן הבלתי סביר בשמירת דגימות הרקמות ללא כל טעם והסבר מניח את הדעת, וזאת בסך של 50,000 ₪, בתוספת שכ"ט בשיעור של 10,000 ₪, וכן בתוספת החזר אגרה. אין מקום לפסיקת הוצאת נוספות.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

קלדנית: שרה נחמני

ניתן היום, י"ט טבת תש"פ, 16 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.