בפני תביעה לפיצוי התובעים בגין נזקי פח שנגרמו לרכבם במהלך תאונת דרכים שאירעה ביום 17.12.14.

1. אין חולק כי התאונה ארעה בדרך בן גוריון.
   המדובר בכביש חד סטרי עם שני נתיבים לאותו כיוון, כאשר במועד התאונה חנו רכבים בצד הכביש וחסמו את הנתיב הימני כולו או חלקו.
2. התובעים טוענים שרכב הנתבעים, שהיה נהוג על ידי הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), התנגש ברכבם מאחור וכי הנתבעים אחראים אחריות מלאה לקרות התאונה.
3. הנתבעים טוענים כי התובעת 2 (להלן: "התובעת"), שנהגה ברכב התובעים בזמן התאונה, היא שאחראית לתאונה.
   בכתב ההגנה נטען כי התאונה ארעה כאשר רכב הנתבעים עמד במקום בפקק תנועה, ואילו רכב התובעים הוא אשר הגיח מאחור ופגע ברכב הנתבעים, תוך כדי ניסיונו לעקוף את רכב הנתבעים מימין.
   במהלך הדיון העלו הנתבעים טענה נוספת לפיה התאונה ארעה כאשר התובעת הורידה/אספה את ביתה מהגדה הימנית של הכביש, ואז ניסתה להשתלב בחזרה בתנועה, תוך שהיא "חותכת" את נתיב נסיעת רכב הנתבעים (ראו שאלה שהפנתה נציגת הנתבעת 3 לתובעת במהלך חקירתה הנגדית, פרו' עמ' 3 שורות 3 – 6; ראו גם עדותו של מר כפיר מטעם הנתבעים, פרו' עמ' 5 למטה עמ' 6 למעלה).
4. התובעים פוצו בגין נזקיהם הישירים על ידי מבטחת רכבם, ותביעה זו הנה תביעה לפיצוי בגין הנזקים העקיפים בלבד.
   יצוין כי הוגשה תביעה נוספת בגין התאונה נשוא תביעה זו. התביעה הוגשה על ידי מבטחת התובעים בגין הנזקים הישירים.
   התובעים עמדו על בירור התביעה בפני בית משפט זה, וציינו כי נציג חברת הביטוח שלהם מודע לקיומה של תביעה זו אשר ודאי ותשליך על אותה תביעה נוספת.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל המסמכים בתיק זה כולל בטיעון בכתב שהגישו הנתבעים לאחר הדיון, אני קובעת כי הנתבע 2 הוא שאשם בתאונה ולהלן יפורטו נימוקי:

1. התובעת, מי שנהגה כאמור ברכב התובעים, העידה כי נסעה בכביש באיטיות, במטרה למצוא מקום בו ניתן לעצור על מנת להוריד/להעלות את בתה לרכב/מהרכב, בגדה/מהגדה הימנית.
   התובעת העידה כי הייתה צריכה להוריד/לאסוף את בתה.
   התובעת הודתה כי הייתה צריכה לחצות נתיב, על מנת להביא/לאסוף את בתה לגדה של הכביש/מהגדה של הכביש.

התובעת העידה כי התאונה ארעה עת נסעה "בנתיב השמאלי, בימין של השמאל". התובעת גם הודתה כי התאונה ארעה כאשר "..התחלתי להיות בשלב של מעבר נתיב. אני התחלתי לעבור לנתיב השני בקושי".
בעלה של התובעת העיד כי הגיע למקום התאונה כאשר הרכבים היו עדיין מחוברים וכי רכב התובעים נצפה על ידו כשהוא נמצא בין שני הנתיבים, ואילו רכב הנתבעים נמצא בנתיב השמאלי.
בשרטוט מיקום הרכבים בעת התאונה, בדיווח התובעים לחברת הביטוח אודות התאונה, שורטט הרכב כשהוא כולו בנתיב הימני.
כך או כך עדות התובעת ובעלה הייתה עקבית באשר לאופן בו ארעה התאונה, לפיו רכב הנתבעים פגע ברכב התובעים מאחור, עת הייתה התובעת בנסיעה.
הן בשרטוט מיקום הרכבים בעת התאונה, בדיווח לחברת הביטוח, והן בהדגמות שביצעה התובעת באולם, רכב התובעים היה ממוקם בעת התאונה מימין לרכב הנתבעים כאשר רכב התובעים מצוי לפני רכב הנתבעים, ורכב הנתבעים פוגע ברכב הנתבעים בפינה האחורית שמאלית.

1. התובעים הציגו תמונות מהם עולה כי רכב התובעים נפגע בצד השמאלי האחורי.
   ראו גם קביעות השמאי מטעם התובעים, מר מאיר יעקובי, בחוות דעתו אשר צורפה לכתב התביעה: "הרכב ניזוק מצידו השמאלי אחורי" (עמ' 4 לחוות הדעת). וראו גם עמוד 5 לחוות הדעת שם מצוינים החלקים שניזוקו והיה צורך בהחלפתם וביניהם – בית גלגל אחורי שמאלי, גלגל וסרן אחורי, בית גלגל שמאלי, מגן אחורי.

ראו גם עדות התובע אשר העיד כי הגיע למקום התאונה וראה את הרכבים עדיין מחוברים אחד לשני והגלגלים שלהם היו אחד בתוך השני: "הגלגל של המשאית/מערבל בטון היה בגלגל של אוטו שלנו" (פרו' עמ' 4 שורה 19), (בהשלמה - ראו עדות מר כפיר מטעם הנתבעים לפיה בעלה של התובעת הגיע למקום לפניו, עמ' 6 שורות 20 – 21).
גם בשרטוט מיקום הרכבים בדיווח לחברת הביטוח נראה מיקום הפגיעה בצד השמאלי אחורי. וראו עמ' 2 למעלה בדיווח זה, שם מסומן כי מוקדי הנזק ברכב המבוטח – "אחורי" "שמאלי" וגם נרשם שצד ג ' אשם בתאונה שכן מדובר ב: "פגיעה מאחור".

1. טענות הנתבעים לפיהן כאילו התובעת הורידה את בתה והתאונה ארעה עת ניסתה להשתלב חזרה בנתיב השמאלי – לא הוכחו. המדובר בתזה/תיאוריה שהעלו הנתבעים בדיון, שלא הוכחו בשום דרך.

טענות הנתבעים כאילו התאונה ארעה כאשר התובעת ניסתה לעקוף את רכב הנתבעים מימין גם הם לא הוכחו.

1. הנתבעים טוענים כי בגרסת התובעת נמצאו סתירות בנוגע למיקום הרכב שלה בעת התאונה וכי יש לפיכך לדחות גרסתה באשר לאופן קרות התאונה. לא מצאתי לנכון לקבל טענה זו.
   לפי עדויות שני הנהגים המעורבים בתאונה, הנתיב הימני כולו/חלקו היה חסום עקב מכוניות חונות. בנסיבות אלו היטשטשה האבחנה בין הנתיב הימני לשמאלי בכביש באותו מועד, ולפיכך העובדה שקשה היה לתובעת לציין במדויק באיזה נתיב נסעה כאשר קרה האירוע, אינה מביאה לדחיית גרסתה.
   גרסתה הבסיסית של התובעת לפיה נסעה בנתיב ישר, תוך שהיא מנסה לאתר מקום עצירה, כאשר לפתע פגע בה רכב הנתבעים מאחור – לא נסתרה.
2. לא מצאתי לנכון לזקוף לחובת התובעים את אי העדת הבנות שלהן שכן התובעת הסבירה שלא רצתה להביא את בנותיה לבית המשפט ואני מקבלת הסבר זה, ושכן התובעת כן העידה את בעלה, אשר הגיע למקום כאשר הרכבים טעם הוזזו, כאמור לעיל.
3. הנתבע העיד כי על אף שהכביש הוא בן שני נתיבים, בפועל רק נתיב אחד היה פנוי - הנתיב השמאלי - ואילו הנתיב הימני היה כולו חסום בשל רכבים חונים.
   הנתבע העיד כי היה בעצירה בפקק ושם הילוך 2 בשביל לנסוע לאט קדימה ואז שמע בום.

הנתבע העיד שלא ראה את רכב התובעים טרם קרתה התאונה. ראו עדותו: "..אני לא ראיתי את הרכב שלה לפני שקרתה התאונה.." (פרו' עמ' 5 שורות 24 – 25).

הנתבע טען כי הרכבים נפגשו שניהם בגלגלים הקדמיים, כאשר הגלגל של רכב התובעים מקדימה, נפגש עם הגלגל של רכבו מקדימה (פרו' עמ' 5 שורות 21 – 24).
כאשר עומת הנתבע עם האמור בדו"ח השמאי לפיו הפגיעה ברכב התובעים לא הייתה כלל מקדימה אלא מאחורה, עמד הנתבע על דעתו כי הרכבים נפגשו בגלגלים מקדימה.

הנתבעים העידו את מר כפיר, קצין בטיחות ותעבורה אצל הנתבעת 1, על מנת לתמוך בטענותיהם כי רכב התובעים הוא שאחראי לקרות התאונה. מר כפיר אולם הודה בהגינותו, שלא ראה את הרכבים כשהם מחוברים והוא הגיע לאחר מכן כאשר הרכבים כבר פונו ממקום ההתנגשות.
מר כפיר טען כי מתחקור שערך עלה כי התובעת עצרה בצד הדרך ואז פשוט חתכה לנתיב השמאלי בו נסעה המשאית. תזה זו של מר כפיר, לא נתמכה באף אחת מהעדויות שנשמעו בפני, לא בעדות מי מן התובעים ואף לא בעדות הנתבע. מר כפיר הודה שהגיע למסקנה בדבר אופן קרות התאונה שכן הניח שלא יתכן שהנתבע פגע ברכב התובעים ברשלנות. הנחה זו אין באפשרותי לקבל שכן הניסיון מלמד שיש תאונות שנגרמות בשל רשלנות של נהגים.

בנסיבות אלו נותרה עדותו של מר כפיר עדות תאורטית שאין לה כל בסיס בראיות שבפני, ולכן אני מוצאת לנכון לדחותה.

1. לא מצאתי לנכון גם לקבל את טענות הנתבעים לפיהן הפגיעה שנגרמה ברכב התובעים תומכת בטענות הנתבעים באשר לאופן קרות התאונה (ר' הטענות בעמ' 6 ש' 30-32).
   הטענות נטענו מפי נציגת חברת הביטוח. מר כפיר אשר העיד מטעם הנתבעים, אשר הינו קצין בטיחות ותעבורה במקצועו, לא העיד בשום שלב כי מיקום הפגיעות ברכבים מלמד כי גרסת הנתבעים הינה הגרסה הסבירה וההגיונית באשר לאופן קרות התאונה (וראו שאלות בית המשפט למר כפיר: "..שבית משפט שואל אותי למה הטענה שלי באשר לאופן קרות התאונה יותר הגיונית.." וראו תשובתו לשאלה זו (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 11 – 17)).
   בית משפט זה סבור דווקא, כאמור לעיל, כי מיקום פגיעת הרכבים מתיישב יותר עם האופן בו מתארים התובעים את האופן בו קרתה התאונה.
   בטיעון בכתב שהגישו הנתבעים בסיום ההוכחות הם טוענים כי אין כל פגיעה בחלקו האחורי של הרכב. טענה זו יש לדחות מכל וכל. הוכח בפני כי הרכבים "התחברו" כאשר הגלגל האחורי שמאלי של רכב התובעים התחבר עם הגלגל הימני קדמי של רכב הנתבעים.
   פגיעה בחלק האחורי שמאלי היא בהחלטה פגיעה מאחור.
   התובעים מעולם לא טענו כי הייתה פגיעה ב - "אחור מלא". כבר בדיווח באשר לאופן קרות התאונה צוין כי מדובר בפגיעה בצד האחורי שמאלי של הרכב.
   רכב התובעים היה אכן מימין לרכב הנתבעים בעת קרות התאונה, אולם רכב התובעים היה לפני רכב הנתבעים.
2. מכל האמור לעיל עולה כי התאונה ארעה את רכב התובעים נסע בדרך, לפני רכב הנתבעים, כאשר בשל הרכבים שחנו לימין, לא יכלו שני הרכבים יחדיו לנסוע במקביל. על אף האמור, המשיך רכב הנתבעים בנסיעה קדימה בנתיב השמאלי, אולם כשהגיע למקום בו הוא מקביל לרכב התובעים, אשר נסע באיטיות בין שני הנתיבים, בשל הרצון לחפש חניה, פגע ברכב התובעים בצד שמאל מאחור.
   גרסה זו באשר לאופן קרות התאונה עלתה מעדויות שני הצדדים, ממיקום הרכבים בעת קרות התאונה וממיקום הפגיעה של הרכבים.

הנתבעים הודו כי יש לנהג רכב הנתבעים מגבלת ראייה בצד ימין. הנתבע אמור היה אולם להבחין ברכב התובעים שנסע לפניו, לפני שנסע במקביל אליו, ואמור היה להבין שהוא לא יכול לעבור בנתיב השמאלי שכן חלקו חסום על ידי רכב התובעים, ולפיכך אסור היה לו להמשיך להתקדם קדימה.

עדותו של מר כפיר מטעם הנתבעים הייתה כאמור לעיל תאורטית לחלוטין.

גרסתו של הנתבע לפיה רכב התובעים נפגע בצדו השמאלי קדמי – גרסה המתאימה לטענות הנתבעים באשר לאופן קרות התאונה - נסתרה מכל וכל באמצעות תמונות הרכב ודו"ח השמאי.

לכך אוסיף כי בכתב ההגנה נטען כאמור כי רכב התובעים פגע ברכב הנתבעים תוך ניסיון לעקוף אותו מימין בעוד שבמהלך הדיון צצה גרסה נוספת באשר לאופן קרות התאונה לפיה התובעת הורידה/אספה את בתה בגדה הימנית ואז "חתכה" לתוך נתיב נסיעת רכב הנתבעים.
כך או כך הרי שאף אחת מגרסאות הנתבעים באשר לאופן קרות התאונה - לא הוכחה כלל וכלל.
מכל האמור לעיל עולה כי הוכח בפני שהנתבע פגע ברכב התובעים מאחור ולפיכך הרי שאשמתו הינה אשמה מלאה לקרות התאונה.

הנזקים הנטענים

1. התובעים הציגו מסמך ערוך על ידי חברת הביטוח שלהם, כלל חברה לביטוח בע"מ, ממנו עולה כי נגרם להם נזק בסך של 214 ₪ בגין הנחת העדר תביעות וכן 1,950 ₪ בגין השתתפות עצמית.
   בכתב התביעה נדרש גם סך של 799 ₪ בגין ירידת ערך, אולם הוכח לי על ידי הנתבעים כי סכום זה שולם לתובעים על ידי חברת הביטוח שלהם (ראה המסמך שצורף על ידם לטיעונים בכתב).

בנסיבות אלו ההפסדים שנגרמו לתובעים הינם בסך 2,164 ₪ (ראה גם "מכתב אישור הפסדים" אשר צורף לכתב התביעה).

לסיכום

1. אשר על כן התביעה מתקבלת באופן שאני מורה לנתבעת 3 לשלם לתובעים סך של 2,164 ₪ בתוספת 500 ₪ הוצאות משפט, ובסה"כ סך של 2,664 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין לידיה.
2. הודע לצדדים הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין לידיהם.
3. המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ו, 20 יוני 2016, בהעדר הצדדים.