לפני בקשה לסיווגה של פסילה מנהלית שהוטלה על המבקש.

1. נגד המבקש, רופא וקצין בדרגת סרן, נרשמה הזמנה לדין בעבירה של נהיגת רכב בשכרות. בעקבות זאת, נערך למבקש שימוע בפני קצין משטרה שפסל את רישיונו למשך 30 יום. המבקש מסכים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירה המיוחסת לו אולם טוען כי בשל תפקידו הצבאי כמפקד מרפאה בבסיס צה"ל בדרום הארץ, הוא מחויב להחזיק ברישיון נהיגה. המבקש טוען כי יהיה נכון לסווג את רישיון הנהיגה שלו ולהתיר לו לנהוג ברכב אך ורק לצורך ביצוע תפקידיו הצבאיים.

2. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, מדובר בנסיבות בהן נתפס המבקש כשהוא נוהג כאשר בגופו, לכאורה, ריכוז אלכוהול 480 מ"ג לליטר אוויר נשוף. עברו התעבורתי של המבקש התיישן אולם המשיבה מפנה לתיק מב"ד ( להלן: "תיק המב"ד") , שגם בו מיוחסת למבקש עבירה דומה לזו הנדונה כאן, וגם שם העלה המבקש טענה כי רישיונו חשוב לו לצורך תפקידו הצבאי. המשיבה טוענת כי אילו היה רישיון הנהיגה של המבקש כה חשוב לו כפי שטען במסגרת השימוע בתיק המב"ד, לא היה צורך אלכוהול ולאחר מכן אוחז בהגה, כפי שעשה לכאורה במקרה זה.

דיון והכרעה

3. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, כמפורט להלן.

4. אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש. אין חולק גם על חומרת העבירה ועל ההצדקה לפסול את המבקש לנהיגה למשך 30 יום. אין בידי לקבל את עתירת המבקש לסיווגה של פסילתו. כעולה מטענת ב"כ המשיבה, גם בשימוע שנערך למבקש במסגרת תיק המב"ד ציין המבקש את החשיבות שבהותרת רישיונו לצורך תפקידו הצבאי. נראה כי בביצוע העבירה לכאורה נשוא בקשה זו גילה המבקש דעתו כי הותרת רישיונו בידיו, לפחות למשך 30 יום, אינה כה חשובה כפי שטען שאם לא כן חזקה עליו שהיה נמנע מלשוב ולנהוג, לכאורה, לאחר שצרך אלכוהול.

5. לא שוכנעתי כי אי סיווגו של רישיון הנהיגה למבקש יפגע בצרכי הצבא. סעיף 47 (י) לפקודת התעבורה מאפשר לרשות הרישוי הצבאית לתת לאדם שנפסל רישיון נהיגה צבאי " שעה שהוא משמש בתפקיד צבאי בלבד, אם הרשות משוכנעת כי הדבר דרוש לצורך צבאי דחוף ומוגדר...". מעיון בהוראה זו ניתן ללמוד כי הדין מעניק אפשרות לנהוג במסגרת ביצוע תפקיד צבאי אם הוכח כי מדובר בצורך צבאי "דחוף ומוגדר". במקרה זה, הדרך לאפשר נהיגה במסגרת הצבא אינה באמצעות הליך של סיווג פסילה אלא בדרך של שכנוע רשות הרישוי בנחיצות הותרת רישיונו של המבקש בידיו כאמור בסעיף 47 (י) לפקודת התעבורה. זאת ועוד: האפשרות העומדת למבקש לכאורה להתנייד לצורך מילוי תפקידו הצבאי בהתקיים "צורך צבאי דחוף ומוגדר " מלמדת כי שמשנמצא לכאורה פתרון לסוגיית התניידותו של המבקש במסגרת תפקידו הצבאי, הרי שבאיזון בין צרכי הצבא לאינטרס הציבורי להרחיק מן הכביש למשך 30 יום מי שלכאורה נהג כאשר הוא שיכור וסיכן בכך את המשתמשים בדרך ואת עצמו, יש לתת את הבכורה לאינטרס הציבורי.

6. לאור כל האמור אני דוחה את הבקשה.

המזכירות תעביר עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ז' שבט תשע"ו, 17 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.