נוכחים:

ב"כ המאשימה: עו"ד טל עופר

ב"כ הנאשם: עו"ד בוריס שרמן

הנאשם באמצעות הליווי

פרוטוקול

כתב האישום והטענה המקדמית

1. כנגד הנאשם הוגש ביום 11.1.16 כתב אישום הכולל שלושה אישומים.

באישום הראשון מיוחסת לנאשם עבירת שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). בעובדות אישום זה נאמר כי ביום 25.12.15 עקב הנאשם אחר המתלונן, קטין יליד שנת 2002, שאחז בידו מכשיר טלפון נייד, משך מידו בכוח את המכשיר והיכה אותו בגבו בחוזקה. לאחר מכן מכר את המכשיר תמורת 250 ₪.

באישום השני מיוחסות לנאשם עבירות של הסגת גבול, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין, וגניבה, לפי סעיף 383 בצירוף סעיף 384 לחוק העונשין. בעובדות אישום זה נאמר כי בלילה שבין 12.12.15 ויום 13.12.15, נכנס הנאשם לדוכן מפעל הפיס שבבית החולים רמב"ם בחיפה, שבר תריס המכסה את הקופה, פתח אותה וגנב ממנה כ- 650 ₪ במזומן.

האישום השלישי מייחס אף הוא לנאשם עבירות של הסגת גבול וגניבה. על פי עובדות אישום זה, ביום 2.1.16, נכנס הנאשם לחדר ביטחון בבית החולים בני ציון וגנב ארנק שהכיל תעודות שונות, כרטיס אשראי ו-200 ₪ במזומן.

2. בטרם השיב הנאשם לאישומים, העלה טענה מקדמית לפיה צירוף האישומים השני והשלישי לכתב האישום נעשתה שלא כדין. נטען, כי העבירות המיוחסות לנאשם בגדר שני אישומים אלה הינן עבירות המצויות בתחום סמכותו של בית משפט השלום, וסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בהם כפופה לתנאים הקבועים בסעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). במקרה דנן, תנאים אלה אינם מתקיימים, היות ואין המדובר באותן עובדות, בעובדות דומות או בסדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשיה אחת. לטענת הנאשם, צירוף האישומים בעבירות שאינן מצויות בסמכות בית המשפט המחוזי עשוי לפגוע בהגנתו וכן מעלה חשש לענישה מחמירה יותר בגינן. על כן, עותר הנאשם להפרדת האישומים השני והשלישי מכתב האישום והגשת כתב אישום חדש בגינם לבית משפט השלום.

3. המאשימה התנגדה לבקשה. לשיטתה, הקשר בין האישום הראשון לשני מצוי בחומר הראיות, כאשר אחד מעדי התביעה שבאישום השני זיהה את הנאשם ותרם תרומה משמעותית למסכת הראיות בנוגע לאישום הראשון. כמו כן, בין האישום השני והשלישי קיימת הלימה באשר למהות העבירות, ואף סמיכות זמנים. לטענת המאשימה, מדובר במעשים דומים שבוצעו באותה תקופה, ולשם אותה מטרה, קניית סמים באמצעות הכסף הגנוב. לגישת המאשימה, לא זו בלבד שצירוף האישומים אינו מקפח את הגנתו של הנאשם, אלא ששיקולי יעילות דיונית מטים את הכף אף הם לטובת צירוף האישומים, שכן כך נחסך הצורך בהגשת שלושה כתבי אישום נפרדים שידונו בפני מותבים שונים ובשמיעה חוזרת של עדי התביעה.

דיון והכרעה

4. צירופם של מספר אישומים בכתב אישום אחד, מתאפשר מכוח סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע:

"מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת; בצירוף אישומים כאמור מותר, על אף כל דין אחר, לצרף לאישום בבית משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע".

התנאים הקבועים בסעיף 86 הנ"ל הינם חלופיים, כך שדי בהתקיים תנאי אחד מהשלושה, בכדי לאפשר צירוף האישומים: האישומים מבוססים על אותן עובדות, או על עובדות דומות, או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהינם מהווים פרשה אחת. כמו כן, מאפשר הסעיף צירוף של אישום שאינו מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, לאישום אחר המוגש בפניו, בהתקיים התנאים האמורים.

5. בבג"צ 5283/98 חדר נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד נה(3) 721 (להלן: "עניין חדר"), דן בית המשפט העליון בעתירת נאשם להפרדת שתי פרשיות אישום שאוחדו לכתב אישום אחד, והבהיר:

"כמוסבר בספרו של קדמי, אישומים המבוססים על "אותן עובדות" הם אישומים העוסקים "בגזרות שונות של פרשה אחת"; בעוד שהמאפיין אישומים המבוססים על "עובדות דומות" הוא "...'דמיון' מבחינת העובדות, להבדיל מדמיון מבחינת טיב המעשה ואופיו"; ואילו הסוג השלישי עניינו ב"סדרת מעשים נפרדים – מבחינת הזמן והמקום – אשר קיים ביניהם חוט מקשר, ההופך אותם לפרשה כוללת אחת" (י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך ב) [5], בעמ' 596)".

המלומד קדמי מסביר לעניין זה בספרו על סדר הדין בפלילים, חלק שני (כרך א), תשס"ט – 2009, בעמ' 938 כי:

"בפועל נוהגים בעניין זה בגמישות רבה, ומצרפים אישומים בפרשיות שונות בכתב אישום אחד (אם על מנת להציג "פרשה" במלואה, ואם מטעמי יעילות ונוחות), כל עוד אין הנאשם מתנגד לכך (מטעמים של פגיעה בהגנתו: אם בשל הקשיים הכרוכים בעצם הצורך להתגונן בעת ובעונה אחת כנגד שורה של אישומים; ואם מטעמים הקשורים ברצון שלא לחשוף בפני בית המשפט אישומים נוספים, המשחירים את פניו של הנאשם)".

6. במקרה דנן, האישום הראשון עניינו כאמור בעבירת שוד, במהלכה משך בכוח הנאשם טלפון נייד מידיו של קטין. לעומת זאת, שני האישומים הנוספים עוסקים בעבירות של הסגת גבול וגניבה, האחד גניבת מזומן מקופת דוכן מפעל הפיס והשני גניבת ארנק מחדר הביטחון בבית החולים.

אין חולק כי אין המדובר באותן עובדות, והאישומים אינם עוסקים בנגזרות שונות של פרשה אחת. אף אם, כטענת המאשימה, מטרתן של העבירות אחת, והיא שימוש ברכוש הגנוב למימון סמים, עדיין יש מרחק רב בין עובדות האישום הראשון לעובדות האישומים הנותרים.

7. ביחס לחלופה השניה, ניתן לקבל כי האישומים השני והשלישי מבוססים על עובדות דומות. שכן, בעניין חדר הובהר כי "התנאי בדבר 'עובדות דומות' אין משמעו כי בין עובדותיהם של האישומים אין כל הבדל. כל שצריך להתקיים הוא מכנה משותף עובדתי. הווי אומר: די בכך שאישומים מבוססים על עובדות שרובן, או עיקרן, דומות כדי להכשיר את צירופם כאישומים המבוססים על עובדות דומות". בשני המקרים, שבוצעו בסמיכות זמנים יחסית, מדובר בעבירת גניבה שנעברה תוך הסגת גבול לצורך השגת כסף מזומן, תוך ניצול הזדמנות להשגת גישה למקום ביצוע העבירה. יצוין כי גם מפי ב"כ הנאשם לא נטען כי אין מקום לכרוך את האישומים השני והשלישי, אך יש לעשות זאת בבית משפט השלום. ואולם, לא ניתן לומר כי האישום הראשון מבוסס אף הוא על עובדות שרובן או עיקרן דומות לאלה של שני האישומים האחרים. מדובר בעבירה חמורה בהרבה, שנעברה תוך הפעלת אלימות, לאחר מעקב אחר קורבן העבירה, ובנסיבות השונות בתכלית במהותן.

8. נותרה החלופה השלישית, על פיה נדרש חוט מקשר בין המעשים, הנפרדים מבחינת הזמן והמקום, להופך אותם לפרשה כוללת אחת. הכוונה הינה לקיומו של קשר ממשי בין המעשים הנמנים על אותה הסדרה, באופן בו קיימת זיקה עניינית הדוקה בין כל המעשים, בינם לבין עצמם (ראו הדברים שנאמרו בהקשר זה בת"פ (מחוזי י-ם) 1256/01 מדינת ישראל נ' כהן, פ"מ תשס"ב (2) 685). בענייננו, טוענת המאשימה לקיומו של חוט מקשר בין האישומים מעצם העובדה שכלל העבירות בוצעו למטרת השגת כסף שישמש לרכישת סמים. כן נטען לקיומו של קשר ראייתי בדמות עד אשר קישר בין מעורבות הנאשם באישום הראשון למעורבותו באישום השני.

איני סבור כי מדובר בזיקה הדוקה המכשירה צירוף האישומים. אף אם קיים מכנה משותף בין העבירות בדמות מטרת ביצועם, כגישת המאשימה, הרי שעדיין אין המדובר בקשר ממשי וישיר באופן בו המעשים נובעים האחד מהשני או מובילים זה לזה. גם קיומו של עד משותף אחד אינו יוצר זיקה המקשרת באופן הדוק בין הפרשות השונות על מנת לענות על התנאי השלישי.

9. מהמקובץ עולה כי לא נתקיים במקרה הנדון אף תנאי מהתנאים הקבועים בסעיף 86 והמאפשרים צירוף האישומים בגדר כתב אישום אחד.

10. לטענת המאשימה, צירוף האישומים מוצדק מטעמי יעילות הדיון, מאחר והוא מוביל לחסכון בזמן שיפוטי ובשמיעה חוזרת של העדים המשותפים לשלוש האישומים, בפני מותבים שונים.

בשיקולי יעילות אין די כדי להכשיר צירוף אישומים בכתב אישום אחד, קל וחומר צירוף אישומים בעבירות שאינן מצויות בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793:

"נקודת המוצא הראויה, המתחייבת מעקרון החוקיות, היא כי – 'סמכות באופן כללי, וסמכות פונקציונלית הנתונה לערכאה שיפוטית בפרט, היא עניין מהותי ועקרוני, שאיננו יכול להיות נגזר משיקולי יעילות או מגישה עניינית ומעשית כזאת או אחרת. סמכות חייבת להיות מוקנית באופן מפורש וברור, ולא בדרך של גזירה שווה, היקש או כללי פרשנות אחרים".

11. מעבר לכך, שיקולי יעילות דיונית הינם משניים לשיקולי צדק, ומקום בו קיים חשש לפגיעה בהגנת הנאשם, ייסוגו שיקולי היעילות מפני שיקולי הצדק (ראו ענין חדר, בעמ' 728). במקרה דנן, מדובר בצירוף אישומים בעבירות במדרג הנמוך של עבירות הרכוש המצויות בסמכות בית משפט השלום, לאישום בעבירה חמורה של שוד, המצויה בסמכותו של בית המשפט המחוזי. הקשר הענייני בין האישומים הינו קלוש, ונטען לחפיפה מינימלית בין עדי התביעה הקשורים לכל אחד מהאישומים. מנגד, העלה הנאשם חשש ממשי לקיפוח הגנתו, בשל הקושי להתגונן בפני מספר אישומים ושמיעת עדים רבים אשר אינם נוגעים כלל לאישום הראשון.

כן הועלה החשש מפני ענישה מחמירה יותר מזו שהיתה מוטלת עליו במקרה של הפרדת האישומים. אין ספק כי זכותו של הנאשם להליך הוגן גוברת על שיקולי יעילות, בפרט מקום בו לא עמדה המאשימה בתנאים המכשירים צירוף האישומים.

12. לאור מקבץ האמור, אני מקבל את בקשת הנאשם להפרדת האישומים.

המאשימה תגיש תוך 7 ימים כתב אישום מתוקן הכולל את האישום הראשון בלבד.

נדחה להקראה נוספת ליום 23.3.16 בשעה 09:00.

ניתנה היום, כ"ז אדר א' תשע"ו, 07 מרץ 2016, בנוכחות הצדדים.