בפני תביעה קטנה, בסך 6,000 ₪, שעניינה נדודיו של מחשב נייד. הדיון התנהל בחלקו באופן לא פורמאלי, ובנסיבות, הסכימו הצדדים למתן פסק-דין לפשרה, על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות ויתר החומר שבתיק, תוך מחיקת התביעה נגד הנתבעת 2. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240). מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)).

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך כולל של 1,800 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ג' אייר תשע"ו, 11 מאי 2016, בהעדר הצדדים.