+

רקע

1. האם יש להחיל את הפטור מתשלום ארנונה לבית הכנסת של המערערת בהתאם לסעיף 5ג(ה)1א לפקודת מסי העיריה ומסי ממשלה (פיטורין) – 1938 (להלן: "הפקודה") גם על החצר הסמוכה לבית הכנסת, זו השאלה העיקרית שבמוקד הערעור דנן. לשיטת המערערת יש לראות את הנכס כמקשה אחת ולהעניק פטור מארנונה גם לחצר, שכן השימושים שנעשים בה הם נלווים לפעילות בית הכנסת; לשיטת המשיב, ראוי להפריד בין החלקים כיוון שהחצר משמשת לפעילות שאינה קשורה לבית הכנסת ואינה עומדת בתנאי הפטור בפקודה, ולפיכך אין לתן למערערת פטור עבורה.
2. המערערת, עמותה רשומה, מחזיקה במקרקעין בשטח 177 מ"ר ברחוב המלך ג'ורג' 15 ו-17א' בתל אביב-יפו המפוצל למספר יחידות ארנונה (להלן ביחד: "הנכס"). המערערת מפעילה בנכס בית כנסת ברוח חסידי חב"ד וכן מקיימת בו הופעות אמנים וסדנאות ברוח זו. לאחר ביקורת שערך המשיב בנכס, הוכר שטח של 47 מ"ר בשימוש "בית כנסת", וניתן לו פטור מלא מתשלום ארנונה, ויתרת השטח שבחזקת המערערת, לרבות חצר, מטבח ושירותים סווגה כ"שירותים כללי" וחויבה בארנונה. השגה שהגישה המערערת על חיובה בארנונה לשנים 2013-2015 ובקשתה למתן פטור ליתרת השטח נדחתה. המערערת הגישה ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית ת"א-יפו (להלן: "הוועדה"). ביום 24.11.2015 קבעה הוועדה כי יש להרחיב את הפטור גם על שטח השירותים והמטבחון המשמשים את בית הכנסת, אך לא על יתרת השטח המשמשת את המערערת לפעילות "לבר תפילתית", כגון הופעות של אמנים וסדנאות. על החלטה זו הגישה המערערת את הערעור שבפניי. הצדדים ניהלו ביניהם הליכי מו"מ ממושכים, אך לא הגיעו להסכמות, לפיכך אין מנוס מלהכריע במחלוקות שבין הצדדים.

טענות הצדדים בתמצית

1. המערערת טענה כי: (1) החלטת הוועדה לא נומקה כנדרש. העדר ההנמקה בולט במיוחד על רקע קביעת הוועדה כי מדובר ב"מקרה יחודי" ביחס אליו התלבטה לא מעט; (2) שטח החצר אינו בחזקתה הבלעדית של המערערת אלא מדובר בשטחים פתוחים המשמשים את כלל הדיירים בנכס; (3) אין מקום להפריד בין בית הכנסת לחצר כיוון שהשימושים הנעשים בחצר הינם שימושים נלווים המהווים חלק בלתי נפרד מפעילות בית הכנסת. לשיטת המערערת תיקון 17 לפקודה הרחיב את תחולת הפטור גם לשטחים נלווים של בית הכנסת, אך ועדת הערר התעלמה מהתיקון.
2. המשיב טען כי: (1) החלטת הוועדה ראויה וסבירה ואין מקום להתערב בה; (2) מהראיות שהובאו בפני ועדת הערר עולה בבירור כי המערערת עושה בחצר שימוש להצבת כורסאות וציוד ואף עושה שימוש למופעים והרצאות כאשר היא הנהנית העיקרית ממנה ויש לראותה כמחזיקה בחצר; (3) את הוראות הפקודה יש לפרש בצמצום והמערערת לא עמדה בנטל להוכיח שהיא עומדת בתנאי הפטור הקבועים בפקודה. אין מניעה להפריד בין חלקי הנכס כשרק 47 מ"ר מכלל השטח משמש לתפילה, והשימושים בשטחים הנוספים אינם עומדים בתנאי הפקודה משום שהם פעילויות חברתיות, סדנאות העשרה ומופעים וכן פעילות עסקית הנעשית תמורת תשלום.
3. הצדדים לא פירטו אודות חלקיו השונים של הנכס. בהודעת הערעור הבהירה המערערת כי "הנושא היחיד" העומד לפתחו של בית משפט זה הוא "הרחבות והחצרות הציבוריות". בהעדר פירוט מעבר לכך, יתמקד הדיון באותה חצר המהווה את יתרת השטח מעבר לבית הכנסת, למטבח ולשירותים, להלן "החצר".

דיון והכרעה

1. כידוע, התערבות בית המשפט בהחלטת ועדת הערר היא מצומצמת, ותעשה רק כאשר ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות או נעשתה מתוך שיקולים זרים או בחוסר תום לב. כך גם ובמיוחד התערבות בית המשפט בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ועדת הערר תעשה במקרים חריגים (ר' עמ"נ (מינהליים ת"א) 25076-06-10 אביב זלצר מפיקים בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב, בסעיף 6 וההפניות שם (20.2.2011)).
2. הערעור מעלה ארבע שאלות. האחת, האם ההחלטה נומקה כדבעי; השנייה, האם המערערת עושה שימוש בחצר כך שניתן לראות בה מחזיקה לצורך חיוב בארנונה; השלישית, האם ניתן לפצל את שטח החצר משטח בית הכנסת; והרביעית, האם מתקיימים בחצר התנאים הנדרשים בפקודה למתן פטור מארנונה כ"בית כנסת". אדון בשאלות אלו כסדרן. אקדים מסקנה לניתוח ואציין, כפי שיפורט להלן, שלא מצאתי שנפלו פגמים בהחלטת ועדת הערר וכי דין הערעור להידחות.

אין פגם בנימוק התמציתי של ועדת הערר

1. החלטת הוועדה סקרה את טענות הצדדים וכן את הראיות שהוצגו בפניה, ובפרט את הטענות והראיות לעניין הפעילות בשטחים הנלווים. הוועדה התייחסה לתיקון סעיף הפטור לבית כנסת בפקודה משנת 2010 ולדברי ההסבר שנלוו לו (תיקון מס' 17), וקבעה כי בכל הנוגע לחדר השירותים והמטבחון – הם משמשים את מתפללי בבית הכנסת ולכן הם זכאים לפטור, אולם אין מקום לפטור את יתרת השטח שכן הוא "משמש את הפעילות ה'לבר תפילתיות' שהעוררת מארגנת במקום, ובהן הופעות של אמנים וסדנאות שונות". ההחלטה אמנם נומקה באופן תמציתי, אך אין בכך לגרוע מהקביעות והמסקנות אליהן הגיעה הוועדה. החלטת הוועדה ברורה, היא קבעה קביעה עובדתית בנוגע לשימוש בשטח על פי הראויות שהוצגו בפניה, והחילה את קביעתה העובדתית על החקיקה הקיימת (השווה ע"א (מחוזי חי') 434/08 זרח יצחק נ' קצין התגמולים, בסעיף 21 (4.12.2008)).
2. למעלה מהצורך יצוין, כי הערר שהגישה המערערת לוועדת הערר כלל עמוד אחד. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו לאחרונה על ידי חברתי כב' השופטת ד"ר אגמון-גונן: "קיים טעם לפגם בכך שהעותר, אשר הגיש ערר תמציתי בן עמוד אחד, שבו נמנע מלפרט את כל הטעמים שפורטו בעתירתו, מלין, בדיעבד, על היקף ההנמקות בהחלטת ועד הערר, שמטבע הדברים נגזר מהיקף הטענות שלו עצמו, בערר שהגיש" (עת"מ (מינהליים ת"א) 31594-10-14 מאיר נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז תל-אביב, בעמ' 14 (8.2.2017)).

החלטת ועדת הערר סבירה ואין מקום להתערב בה

יש לראות את המערערת כמחזיקה בחצר

1. המערערת טענה, כי החצר היא שטח משותף לדיירי הבניין, היא אינה הבעלים בה ואינה שוכרת אותה והחצר אינה בשימושה הבלעדי ולכן אין לחייבה בארנונה בגינה; המשיב טען כי המערערת הציבה בחצר פינות ישיבה והיא מקיימת שם הופעות והרצאות, היא עושה שימוש עיקרי בחצר ולכן יש לחייבה בארנונה בגינה. עוד נטען, כי מתן פטור לחצר אליה פלשה העורר יהיה משום מתן פרס לחוטא.
2. אין מחלוקת בין הצדדים כי בחצר קיימות פינות ישיבה, כסאות ושולחנות והמערערת מקיימת שם הופעות וסדנאות בנושאים שונים (ס' 17 להודעת הערר). משאלו פני הדברים לא מצאתי פגם בהחלטת ועדת הערר כי על המערערת לשאת בתשלומי ארנונה עבור השימוש שהיא עושה בחצר (קרי – מחזיקה בחצר), וזאת לאחר סקירת ראיות ועמדות הצדדים בנושא השימוש בחצר (ר' ס' 3, 12, 15, 18 ו-24 להחלטת הוועדה), וכן לאור ממצאי ביקורת המשיב, עליהם אין מחלוקת, ושמעיון בה עולה תמונת חצר מסודרת ומגודרת עם "דק" עץ, ובה מותקנים שלטים עם לוגו של המערערת וקיימות פינות ישיבה הנושאות את לוגו המערערת, ומאוחסנים כסאות רבים (נספח 2 לכתב התשובה). התלבטתי האם אכן יש מידה של חוסר תום לב ו"מתן פרס לחוטא" בבקשה לפטור מתשלום ארנונה נכס שהזכויות והשימושים בו לא מוסדרים, אולם לאור התוצאה אליה לא מצאתי להכריע בעניין.
3. אשר על כן, ברי כי המערערת עושה שימוש בחצר והיא מחזיקה בה לצורך חיוב בארנונה, לפיכך מסקנת ועדת הערר בעניין זה סבירה ואין מקום להתערב בה.

לאור תכלית הפטור – ניתן להפריד בין השטחים

1. סעיף 5ג(ה)1א לפקודת הפיטורין כנוסחו במועדים הרלוונטיים לערעור קבע, כי לא תוטל ארנונה כללית על "בית כנסת, לרבות מבנה או חלק ממבנה, שייעודו העיקרי הוא קיום תפילה, והשימושים הנוספים בו, ככל שישנם, הם לימוד תורה או לצרכים הנובעים מקיום התפילה ומלימוד התורה, ושאין בו פעילות עסקית". אם כן, התנאים הקבועים בפקודה לצורך קבלת פטור כבית כנסת הם: (א) מבנה או חלק ממבנה; (ב) ייעוד עיקרי לקיום תפילה; (ג) שימושים נוספים, ככל שקיימים, הם לימוד תורה או צרכים הנובעים מקיום תפילה או לימוד תורה; (ד) העדר פעילות עסקית.

נוסח זה הוא נוסח מתוקן בעקבות תיקון מס' 17 לפקודה מיום 23.3.2010. קודם לתיקון הגדירה הפקודה בית כנסת כמקום "המשמש לצורכי תפילה ואשר אין בו פעילות עסקית", ועלתה מחלוקת פרשנית בשאלה מה היקף השימוש לצרכי תפילה הנדרש, האם כדי לזכות בפטור יש צורך בשימוש בלעדי לתפילה או שניתן להכיר בפטור גם אם נערכת בבית הכנסת פעילות אחרת. התיקון הבהיר כי יש צורך בשימוש עיקרי לתפילה, וגם כאשר מתבצעות בבית הכנסת פעילויות משניות הכרוכות באופי המקום כבית כנסת, כמו מתן שיעורי תורה, קיום הפעילות לא ישלול מהמקום את עובדת היותו בית כנסת (ר' גם עמ"נ (מינהליים י-ם) 47425-12-11 ישיבת החיים והשלום נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, בסעיף 6 (1.4.2012) [להלן: "עניין ישיבת החיים והשלום"]). אם כן, בניגוד לטענת המערערת, התיקון לא נועד להרחיב את תחולת הפטור על שטחים נוספים בהם מתקיימות פעולות נלווית לבית הכנסת, אלא נועד למנוע מצב בו קיום פעולה נלווית בבית הכנסת תשלול ממנו את הפטור. יוסף, כי כאשר עיקר הפעילות אינה לתפילה, אלא לצרכים אחרים לרבות לימוד תורה, לא יתקבל הפטור (ר' עניין ישיבת החיים והשלום).

[להשלמת התמונה יצוין כי הסעיף תוקן לאחרונה (תיקון מס' 29 מיום 28.3.2017), בעקבות פסק הדין בעניין ישיבת החיים והשלום. לפי התיקון, גם במבנה שייעודו העיקרי הוא לימוד תורה (להבדיל מקיום תפילה), ניתן להכיר בחלק מהמבנה שמיועד ומשמש לקיום תפילה באופן קבוע וסדיר כבית כנסת – כל עוד לא מבוצעת בו פעילות עסקית].

1. תשלום הארנונה נועד למימון השירותים הניתנים לתושבי הרשות המקומית. הפטור מתשלום ארנונה נועד לממן מטרות ציבוריות שיש להניח שהציבור חפץ במימונן (עמ"נ (מינהליים י-ם) 35458-01-15 גשר מפעלים חינוכיים נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, בעמ' 5 וההפניות שם (19.2.2017) [להלן: "עניין גשר"]). הפטור מכביד את נטל המס על נישומים אחרים, שכן הקלה הניתנת לאחד משמעה הכבדה על האחר, והוא עלול לפגוע ברמת השירות שהרשות המקומית אמורה לספק לתושביה. לפיכך, ההלכה היא, כי יש לתת לפטורים בפקודה פרשנות מצמצמת (ר' גם עניין ישיבת החיים והשלום בס' 6 וההפניות שם). מכאן, שבעוד שלצורך חיוב בארנונה חל על דרך הכלל העיקרון של הטפל ההולך אחרי העיקר, לצורך פטור מארנונה ניתן להפריד בין חלקי הנכס (ר' גם עניין גשר בעמ' 5-6 וההפניות שם). לא בכדי הפקודה קובעת במפורש שהפטור מתייחס ל"בית כנסת, לרבות מבנה או חלק ממנו...".

התכלית הציבורית בבסיס הפטור הוא הקלת הנטל ממס למקום שעיקר ייעודו הוא תפילה (ולכל היותר, לאחר תיקון 29 – מקום שעיקר ייעודו הוא לימוד תורה וגם משמש באופן קבוע וסדיר לתפילה). לפיכך, ולצורך הגשמת התכלית, ניתן להפריד בין החלקים בנכס המשמשים באופן עיקרי לתפילה ובין חלקים נוספים המשמשים לפעילות נפרדת העומדת בפני עצמה. ברור, כי אין מקום לבצע הפרדה כאשר השטחים הנוספים משמשים לפעילות ניטרלית וטבעית (כגון שירותים או מדרגות) או שהשימוש בהם אינו נפרד ועומד בפני עצמו אלא חיוני לתפילה באופן שהתפילה לא תוכל להתקיים ללא השימוש הנוסף (ר' גם עניין גשר בעמ' 5-7). כך גם לגישת המשיב נכללים בהגדרת בית הכנסת שטחים להם נזקקים המתפללים לצורך קיום התפילה כגון – מבואה, חדרי מדרגות ואף חדרים בהם נשמרים ספרי הקודש (ר' החלטת ועדת הערר בערר 140003415 עזיזה נ' מנהל הארנונה בעיריית ת"א-יפו (8.11.2011), המצוטטת בהסכמה בס' 68 לכתב התשובה). כך גם הכירה ועדת הערר בחדר השירותים והמטבח המשמשים את בית הכנסת של המערערת. ברם, כאשר נעשה שימוש לפעילות אחרת העומדת בפני עצמה ושהתפילה יכולה להתקיים בלעדיה, לרבות לימוד תורה כאמור לעיל, יופרדו השטחים הנוספים מהשטח שעיקר ייעודו לתפילה (לדוגמאות בהן פוצלו בתי כנסת משטחים נוספים עם פעילויות נלוות ר' עמ"נ (מינהליים י-ם) 27608-05-14 אור ודרך נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים (23.08.2015); ועמ"נ (מינהליים י-ם) 54012-10-13 עמותת אור האמת נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים (4.2.2014)).

1. פרשנות זו, המפרידה בין חלקי הנכס, מטרתה להגשים כראוי את תכלית הפטור – הקלה ממס לבתי כנסת. הפרשנות יכולה לפעול "לטובת" הנישום, אם בית כנסת שייעודו העיקרי לתפילה מנהל בשטח נפרד גם פעילויות עסקיות או פעילויות שאינן ל"לימוד תורה או לצרכים הנובעים מקיום התפילה ומלימוד התורה", שאז לולא ההפרדה היה נשלל גם הפטור לבית הכנסת; והיא יכולה לפעול "לרעת" הנישום, מקום בו השטח הנפרד משמש לפעילות שמוכרת בפקודה (כגון לימוד תורה), אך לא מתקיים בו התנאי של ייעוד עיקרי לתפילה. מכל מקום, המטרה כאמור היא הבטחת הפטור לבית כנסת בהתאם להגדרות המפורשות בפקודה.
2. אם כן, ניתן להפריד בין השטחים השונים – אלה המשמשים לבית כנסת (ייעוד עיקרי לתפילה) ואלה המשמשים לפעילות נוספת העומדת בפני עצמה שאינה פעילות ניטרלית ואינה פעילות שבלעדיה התפילה לא תוכל להתקיים.

החצר אינה עומדת בתנאי הפקודה לקבלת פטור

1. בענייננו, המשיב הפריד בין חלקי הנכס – מצד אחד בית הכנסת שקיבל פטור לפי הפקודה, ומצד שני החצר שלא קיבלה פטור, משום שלשיטת המשיב הפעילות בה אינה לייעוד עיקרי לתפילה אלא פעילות נפרדת. הפרדה זו בוצעה כדין ואין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר בעניין. יצוין, כי לא מן הנמנע שהפרדה זו פועלת דווקא לטובת המערערת, לאור טענות המשיב בדבר פעילות עסקית בנכס.
2. בעוד בית הכנסת משמש כמקום לתפילה (שאחרת לא היה ניתן לו פטור), ועדת הערר קבעה כי בחצר מתקיימת פעילות "לבר תפילתית". המערערת אישרה כי בחצר מתקיימות הופעות וסדנאות בנושאים שונים (סעיף 17 להודעת הערעור). טענת המערערת כי בחצר מתקיימות גם פעילויות כמו תפילת לבנה והדלקת נרות חנוכה (ס' 51 להודעת הערעור) אינה מספיקה כדי לראות בחצר כמשמשת לייעוד עיקרי לתפילה. יובהר שאף המערערת עצמה לא טענה שהייעוד העיקרי של שטחים אלו הוא לקיום תפילה, אלא טענה כי "השטחים בהם לא מתקיימת התפילה עצמה, כמו חדרים נלווים והחצר, משרתים את בית הכנסת ונועדו לשימושו" (ס' 2 לערר - נספח ב' לכתב הערעור; ההדגשה אינה במקור – א.ב.). פעילות של הרצאות וסדנאות היא פעילות העומדת בפני עצמה, היא אינה פעילות "ניטרלית" (לדוגמה – שטחי מעבר לשירותים) והיא לא מסוג הפעילות שהתפילה לא תוכל להתקיים בלעדיה. פעילות "נלווית" לתפילה, כבודה במקומה מונח, אך היא אינה עולה בהכרח כדי פעילות חיוניות לתפילה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור טענת המערערת שהיא לא עושה שימוש ייחודי בחצר ואינה בעלים בה או שוכרת אותה. חזקה כי אילו הפעילות בחצר הייתה כזו שהמתפללים נזקקים לה לצורך קיום התפילה באופן שלא ניתן לקיים את התפילה בלעדיה, הייתה המערערת מסדירה את הזכויות ואת אופן השימוש בה, שאחרת לא ניתן היה לקיים את בית הכנסת.
3. אם כן, החצר אינה עומדת בתנאי הראשון לקבלת הפטור – ייעוד עיקרי לתפילה, ושאין מניעה להפריד אותה מבית הכנסת. לכאורה די בכך כדי להביא לדחיית הערעור ולחייב את המערערת בארנונה בשטחים הנוספים, וכך עשתה ועדת הערר. אולם, כיוון שהצדדים הקדישו חלק מטענותיהם לעניין התנאים הנוספים לקבלת הפטור, אתייחס גם אליהם בקצרה.
4. המערערת טענה, כי אמנם היא עושה פעילות ב"תמורה" כגון מכירת עליות לתורה, דמי חבר, הרצאות וכד', אך פעילות זו אינה למטרת רווח, היא בגדר תרומות ומקובלת בכל בית כנסת (ס' 34 להודעת הערעור); המשיב טען, כי הפעילות שעושה המערערת היא פעילות עסקית וכי העובדה שהמערערת לא טרחה לפרט את התקבולים מהתפילות בנכס עומדת לחובתה, כאשר מדובר בחלקים ניכרים הן בשטח והן במהות השימוש.

יצוין, כי התנאי הקבוע בפקודת הפיטורין אינו איסור על "מטרת רווח" אלא על "פעילות עסקית". המערערת אמנם מאוגדת כעמותה ללא מטרות רווח, אך הדבר אינו מונע ממנה לבצע פעילות עסקית (ר' גם הנחיות רשם העמותות "פעילות עסקית על-ידי עמותה", לפיהן פעילות עסקית של עמותה היא מותרת ואף רצויה). כבר נפסק, ש"אין לומר כי לעולם לא יסווג מלכ"ר כ'עסק'" (בר"ם 1375/09 שירותי בריאות כללית נ' עיריית רמת השרון, בסעיף 8 (22.6.2009)). עוד יצוין, היקף הפעילות עליה מקבלת המערערת כספים נראה לכאורה רחב וחורג מגדרי תרומות לבית הכנסת גרידא. כך העיד נציג המערערת בפני ועדת הערר, כי למערערת מכשיר לסליקת אשראי והיא מנפיקה קבלות וחשבוניות (נספח 3 לכתב התשובה בעמ' 4). כך גם מהמודעה שצורפה לביקורת מטעם המשיב מיום 25.2.2013 (נספח 2 לכתב התשובה) עולה, שבכל יום חול מתקיימות במקום הרצאות, כי בכל יום שבת מתקיימת ארוחה בעלות של 40 ₪, וכן כי למערערת "חנות ספרים, תשמישי קדושה, מזוזות ותפילין" כש"הבדיקה והמכירה עד פתח הבית" (ההדגשות אינן במקור – א.ב.). כך גם מעיון בדוחות העמותה (ר' התייחסות המערערת לאפשרות העיון בס' 22 לסיכומיה) עולה שמחזור הפעילות השנתי שלה מתקרב ל-2 מיליון ₪ (ר' דו"ח הכספי של העמותה לשנת 2015) וממוצע המשכורות השנתי המצרפי של חמשת מקבלי השכר הגבוה ביותר לשנים 2013-2015 עומד על כ-574,000 ₪ - היקפי פעילות וסכומים משמעותיים לכל הדעות.

כאמור ועדת הערר לא דנה בשאלה האם פעילות המערערת היא פעילות עסקית שכן לא היה בכך צורך לאור אי קיומו של "ייעוד עיקרי לתפילה". אולם ראוי להזכיר כי אילו היה נקבע שאכן מדובר בפעילות עסקית, ואילו עמדתה של המערערת כי אין להפריד בין שטח בית הכנסת לשטח החצר הייתה מתקבלת, הרי שבהתאם לתנאי הפקודה היה נשלל מהמערערת גם הפטור לבית כנסת.

1. המערערת טענה, כי השימוש בחצר הוא שימוש נלווה לפעילות בית הכנסת, המותר לפי הפקודה; המשיב טען כי הפעילות בחצר היא חברתית וקהילתית, כאשר מטבע הדברים כל פעילות של קהילה דתית מצויה בזיקה כלשהי לפולחן דתי. בענייננו, אין צורך להידרש לפרשנות האם פעילות של הרצאות והופעות ברוח היהדות הם אכן עניין "נלווה לבית הכנסת" כטענת המערערת או עניין "קהילתי וחברתי" כטענת המשיב, שכן בהעדר שימוש עיקרי לתפילה בשטח, כל שימוש העומד בפני עצמו ושאינו ניטרלי או כזה שהתפילה אינה יכולה להתקיים בלעדיו – אינו עומד בתנאי הפטור.
2. לפני סיום יצוין, כי המערערת מקבלת פטור עבור בית הכנסת שהיא מפעילה בנכס. ענייננו של הערעור דנן הוא רק בשאלת תחולת הפטור על השטחים הנוספים בהם מתקיימות פעילויות 'לבר תפילתיות'. כפי שציין המשיב, ככל שרצונה של המערערת לקבל פטור על פעילויות החורגות מגדר תפילה, היא יכול לפנות לקבלת פטור לפי סעיפים אחרים בפקודת הפיטורין. שימוש בפטור לבית כנסת עבור פעילויות החורגות מתפילה מרחיב את הפטור מעבר לכוונת המחוקק ועלול להפלות בין הנישומים.

סוף דבר

1. הערעור נדחה.
2. אין מקום להתערב במסקנות ועדת הערר. אין מניעה לפצל את שטח בית הכנסת מהשטחים הנוספים, כאשר בשטחים הנוספים לא מתקיים התנאי של ייעוד עיקרי לתפילה, ואין מקום לפטור את המערערת מארנונה בגין השטחים הנוספים.
3. לאור היותה של המערערת עמותה, מצאתי לחייב אותה בהוצאות המשיב על הצד הנמוך, בסך 2,000 ₪.

ניתן היום, ט' אלול תשע"ז, 31 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.