23 אוגוסט 2018

כללי

1. התובעת הועסקה בנתבעת, חברה בע"מ המפעילה בית חולים פסיכיאטרי, כ"כח עזר" על בסיס שכר שעתי.

תקופת העבודה הינה מיום 16.12.93 ועד לפיטורי התובעת ביום 30.09.2014.

2. בתביעתה שבפנינו תובעת התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה זכויות המגיעות לה, לטענתה, עקב עבודתה כדלקמן:

א. הפרשי שכר:

בגין תשלום של 7 שעות למשמרת בלבד (במקום 8 שעות משמרת) – 55,271 ₪

בגין עבודה בשבת - 22,811 ₪

הפרשי גמול שעות נוספות – 56,488 ₪.

ב. יתרת דמי הבראה: 2,192 ₪.

ג. יתרת פדיון חופשה: 8,047 ₪.

ד. אי הפרשה לקרן השתלמות: 553 ₪.

ה. פיצוי בגין אי עריכת תלוש שכר כדין : 25,000 ש"ח.

3. אין חולק, כי העבודה בנתבעת התבצעה במשמרות קבועות בנות 8 שעות:

משמרת בוקר בין השעות 06:00 עד 14:00

משמרת ערב בין השעות 14:00 עד 22:00

משמרת לילה בין השעות 22:00 עד 06:00.

עוד אין חולק, כי בפועל שולם לתובעת עבור 7 שעות עבודה במשמרת וזאת לאחר ניכוי 1/2 שעת הפסקה וחצי שעה נוספת מידי משמרת (רבע שעה בתחילתה ובסיומה של כל משמרת) בגין "החלפת בגדים והתארגנות".

4. על פי תלושי השכר, עבור העבודה במשמרות שונות שולמו תוספות כמפורט להלן:

עבור משמרת ערב ביום חול תוספת בשיעור 140% למשמרת.

עבור משמרת לילה ביום חול תוספת בשיעור 280% למשמרת.

עבור משמרת ערב בשבת תוספת בשיעור 262.5% למשמרת.

עבור משמרת לילה בשבת תוספת בשיעור 525% למשמרת.

עבור משמרת בוקר בשבת תוספת בשיעור 525% למשמרת.

5. במהלך ישיבת יום 06.09.2017 הודיע ב"כ הנתבעת:

"בהמלצת בית הדין, ובעניינה של התובעת בלבד אנו מסכימים להודות כי אורך משמרת הינו 8 שעות וממנו יש להפחית חצי שעת הפסקה בלבד כך שהתשלום המגיע הינו בגין 7.5 שעות עבודה למשמרת, ככל שעבדה אותו בפועל" (עמ' 13 ש' 22-24).

6. נדון תחילה בשאלה, האם כדין קיזזה הנתבעת משכר התובעת חצי שעת הפסקה במשמרת או שהתובעת זכאית להפרש תשלום פרק זמן זה בו לא שהתה בהפסקה, כטענתה.

בהמשך נדון במחלוקת האם מגיעים לתובעת הפרשי שכר נוספים ושעות נוספות, ולבסוף ביתר הזכויות הנתבעות כמפורט בסעיף 2 לעיל.

קיזוז ההפסקה - חצי שעה למשמרת - האם נעשה כדין?

7. לטענת התובעת, לא ניתנה לה כל הפסקה תוך כדי עבודתה.

לטענתה, לא ניתנה לה אפשרות לצאת ממקום העבודה, לא הוקצה חדר אוכל עבור העובדים ואת ארוחותיה אכלה תוך כדי העבודה. עוד טענה, כי מחמת מחסור בכוח אדם לא הייתה אפשרות לצאת להפסקה במהלך המשמרת.

8. מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובעת נטלה לעצמה הפסקה של לפחות חצי שעה בכל משמרת.

מספר אנשי הצוות ביחס למטופלים נקבע על ידי משרד הבריאות, כאשר פרט לתובעת יש אנשי צוות נוספים במחלקה והיציאה להפסקה אפשרית בהחלט. בזמן שאחד מאנשי הצוות בהפסקה, אנשי הצוות האחרים מטפלים במטופלים ולאחר מכן מתחלפים.

במשמרת הבוקר מועד ההפסקה נקבע ע"י אחראי המחלקה ובמשמרות הערב והלילה ע"י העובדים עצמם.

במחלקה יש מטבחון העומד לרשות העובדים. עוד יש במחלקה טלוויזיה בה צפו המטופלים והעובדים במהלך העבודה.

התובעת נצפתה לא אחת בחצר הנתבעת כשהיא אוכלת, שותה ומשוחחת עם עובדים אחרים כאשר היה ברור לכולם כי היא נמצאת בהפסקה.

במשמרות הלילה העובדים אף ישנים על חשבון זמן ההפסקה שלהם.

9. הנתבעת הציגה מכתב מיום 24.05.2009 עליו חתמה התובעת כי קראה והבינה, ובו נכתב:

"הנדון: יציאה להפסקה / מנוחה.

א. לאחרונה יצאו עובדים בשעת ההפסקה שלהם משטח בית החולים ללא חתימת כרטיס נוכחות. עובד רשאי לצאת משטח ביה"ח, אולם חייב להחתים כרטיס(לצרכי ביטוח).

ב. אנו חוזרים ומדגישים שעל כל עובד לצאת לפחות לחצי שעה הפסקה (בתיאום עם האחראי).

ג. עובד אשר לא מקבל את זמן המנוחה המגיע לו מתבקש לדווח על כך להנהלה על מנת שנוכל לפעול בנדון".

10. התובעת אישרה שחתימתה מתנוססת בתחתית המכתב, אולם טענה כי "לא זכור לה כי חתמה עליו"(סעיף 12 לתצהיר התובעת).

11. לתמיכה בטענותיה בדבר חוסר האפשרות ליטול הפסקה במהלך העבודה, הגישה התובעת תצהיר מטעם הגב' מאיה ברון (להלן גם "מאיה") אשר עבדה כאחות מוסמכת בנתבעת משנת 2005 ועד לפיטוריה ב - 12/14.

מאיה הצהירה כי התובעת לא נטלה הפסקות בעבודתה, כי לא הייתה אפשרות לצאת ממקום העבודה, כי פעמים לא מעטות העבודה מתבצעת בכ"א חסר כך שיציאה להפסה אינה אפשרית.

עוד הצהירה, כי לא הוקצה חדר אוכל או חדר מנוחה עבור הצוות, וכי היציאה לחצר המחלקה הייתה לשם ליווי מטופלים בלבד .

גם מאיה אישרה את חתימתה על מכתב זהה לזה עליו חתומה התובעת (סומן נ/1)

12. עדויותיהן של התובעת ושל מאיה כי מעולם במשך שנות עבודתן הממושכות לא התאפשר להן ולא יצאו להפסקה היו מגמתיות, מוגזמות ובלתי מהימנות בעינינו, ונדגים.

13. התובעת נשאלה האם משעה 06:00 עד 14:00 רק עבדה, והשיבה:

"שתינו בסתר כי פחדנו שיתפסו אותנו. לא היה לנו חדר אוכל לא היה מטבחון ולא מים".

מאוחר יותר בחקירתה הודתה התובעת כי יש במחלקה מטבחון וכן חדר אוכל עם טלויזיה אם כי טענה כי לה אין זמן לשבת שם כי היא בעבודה.

טענתה כי פחדה שיתפסו אותה שותה אינה סבירה בעליל ואינה מתיישבת עם מכתב הנתבעת שהזכרנו לעיל. כמו כן עומדת היא בסתירה לעדותה של מאיה כפי שתובא להלן.

לנוכח תשובותיה המופרזות, נשאלה התובעת האם 20 שנה מעולם לא יצאה לדקה הפסקה, והשיבה:

"לא היה. אין לאן לצאת. לא היו שעות הפסקה. לא היה מי שיחליף אותי ואני אלך להפסקה".

יחד עם זאת הודתה התובעת כי במשמרת הבוקר ישנו צוות של 4 עובדים - אחות, שתי עובדות כוח עזר וכן עובדת תעסוקתית, ובמשמרת ערב צוות של 3-4 עובדים המורכב מ- 2-3 עובדות כוח עזר ואחות.

התובעת העידה כי במשמרת לילה יש אחות אחת ועובדת כוח עזר אחת. התובעת אישרה כי במשמרת הלילה החולים ישנים, אם כי סייגה ואמרה כי "יש כאלה שקמים בשעה שלוש ויש כאלה שבשעה חמש" וכשנשאלה האם כשהיא מגיעה למשמרת החולים כבר ישנים השיבה: "לא תמיד ישנים".

14. עדותה של מאיה הינה עדות של בעלת עניין הואיל והודתה כי "נכון שהגשתי תביעה בחודש 4/17 עם אותן טענות כמו התובעת".

מאיה הודתה כי במשמרת בוקר היו 4 עובדים (אחות, 2 עובדי כוח עזר ומרפאה בעיסוק), במשמרת ערב אחות ושני עובדי כוח עזר ובלילה אחות ומטפלת אחת.

מאיה אישרה כי בזמן המשמרת יכולה אחת המטפלות לשבת:

"אם יש עוד מטפלת היא יכולה בזמן שלה לשבת. אבל בשביל לאכול לצאת אין לה לאן ללכת".

עוד אישרה מאיה כי גורמי הנתבעת דרשו לצאת להפסקה אולם, לטענתה, אין לאיפה ולא הייתה אפשרות.

בניגוד לתובעת, שטענה כי אפילו מים לא היו, טענה מאיה כי

"יכולתי לשתות כוס מים תוך כדי עבודה. היה אפשר להכין כוס קפה...בתחנת אחות שם היה קולר עם מים חמים ומים קרים".

מאיה אף הודתה כי יש מטבחון ויש וחדר אוכל לחולים וכן יש חדר אחיות/חדר צוות. מחקירתה עולה, כי לטענתה לא יכלה לצאת להפסקה לא בגלל שלא ניתנה הפסקה או שלא הייתה אפשרות לצאת להפסקה מבחינת תנאי העבודה, אלא מכיוון שלא היה מקום ללכת להפסקה. העדה הלינה על כך שלא הייתה אפשרות להכין אוכל, לחתוך סלט ומקום נפרד לשבת בו. העדה אישרה עם זאת כי בשנתיים האחרונות היה חדר צוות ואז כן יצאה להפסקות.

15. הנתבעת אמנם לא הביאה את אחראית המחלקה להעיד מטעמה, אולם, ממכתבי הנתבעת החתומים על ידי התובעת והעדה ומעדות גב' רינה בכרך וגב' שייר מטעם הנתבעת וגם מעדויותיהן של התובעת והעדה מטעמה עולה המסקנה כי במשמרות הבוקר והערב, בהן צוות העובדים עלה על 2 אנשים, הייתה לתובעת אפשרות לצאת להפסקה וזו אף נוצלה על ידה בפועל.

גרסתה הראשונית של התובעת ושל העדה מאיה כי לא הייתה כל אפשרות לצאת להפסקה באף אחת מהמשמרות אינה סבירה בנסיבות העניין, אינה מהימנה ואף נסתרה מתוך כלל העדויות שבפנינו.

16. עם זאת, מכלל העדויות עולה כי במשמרת הלילה היו רק 2 אנשי צוות.

אמנם, החולים ישנו בחלק משעות המשמרת ויתכן שאף מי מאנשי הצוות יכול היה לישון מעת לעת, אולם, לא ניתן ככל הנראה לצאת מהמחלקה ולהשאירה עם איש צוות אחד בלבד.

גם עדת הנתבעת, הגב' יהודית שייר, העידה בפנינו כי "במשמרת לילה אין הפסקה" (עמ' 19, שורה 25).

17. מסקנתנו הינה איפוא, כי על הנתבעת להשיב לתובעת 1/2 שעת "זמן התארגנות" מידי יום, כפי שהודתה, סכום העולה כדי 27,635.5 ₪ (מחצית מהסך שנתבע) וכן עליה להשיב לתובעת את ההפסקה בת 1/2 שעה שקוזזה ממשמרות הלילה שביצעה התובעת.

סך זה מוערך בכשליש מסך המשמרות, ומוערך בסך העולה כדי שליש מהסך הנתבע מעניין זה, סה"כ 9,212 ₪ נוספים.

הסכומים ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.14 ועד התשלום בפועל.

התביעה לגמול עבור עבודה בערב שבת

18. בתביעתה תבעה התובעת תשלום גמול שבת בשיעור 50% עבור עבודתה בערבי שבת בין השעות 17:00 עד 22:00 בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה.

התובעת חישבה את תוספת השבת על בסיס השכר השעתי כולל תוספת משמרת ערב שבת בשיעור של 37.5% לשעה (תוספת משמרת ערב שבת בסך 262.5%, מחולקת ב-7 שעות עבודה).

התובעת העמידה תביעתה על סך של 22,811 ₪ תוך שציינה כי היא "שומרת על זכותה לתקן את התביעה לאחר המצאת דוחו"ת הנוכחות" (סעיף 13 לתביעה).

19. לטענת הנתבעת, התשלום ששולם לתובעת בפועל עבור משמרת ערב שבת עולה על המגיע לה על פי החוק והתובעת אינה זכאית לתשלום נוסף כלשהו, מששולם לה שכר שווה ערך ל-11.025 שעות רגילות והתובעת הייתה זכאית לקבל שכר המשתווה ל - 9.375 שעות עבור משמרת כזו.

20. בתצהירה ובסיכומיה הרחיבה התובעת את חזית התביעה והסכומים הנתבעים, בלא שביקשה וללא שקיבלה רשות לתקן את כתב התביעה. הנתבעת בתצהיריה ובסיכומיה התנגדה להרחבת החזית.

לפיכך, נדון להלן בתביעתה של התובעת כעולה מכתב התביעה המקורי.

21. הנתבעת לא הציגה בפנינו חוזה עבודה או הודעה על תנאי עבודה שנערכה לתובעת.

מתוך תלושי השכר עולה, כי הנתבעת שילמה עבור משמרת ערב שאינה בשבת

תוספת בשיעור 140% למשמרת, ועבור משמרת ערב בשבת תוספת בשיעור 262.5% למשמרת.

22. לטענת התובעת, על הנתבעת היה לשלם לה תוספת בגין זמן העבודה בשבת, 5 שעות למשמרת, על בסיס השכר השעתי הרגיל למשמרת כזו - שהינו השכר הרגיל בצרוף תוספת המשמרת שהינה, למעשה, תוספת בגובה 37.5% משכר השעה הרגילה.

התובעת מתבססת בין היתר על פסיקת בית הדין הארצי בעניין מיכאל נובכוב (ע"ע 33791-11-10) ובעניין בתי הזיקוק נ' למפל (דב"ע ל"ט/3-24) כי יש לראות בתוספת המשמרת חלק מהשכר הרגיל (שם לעניין תשלום שעות נוספות).

23. לטענת הנתבעת, כאמור, התוספת הכוללת שניתנה למשמרת עלתה על המגיע על פי החוק. תוספת המשמרת אינה תוספת שעתית ולא נרשמה כך בתלוש השכר.

24. ומכאן לדעתנו.

התוספת עבור שעות העבודה בתחום השבת לא נרשמה בנפרד בתלוש, אלא שולמה תוספת כוללת בגין משמרת ערב שבת, לכאורה, עבור כל שעות העבודה באותה משמרת.

יחד עם זאת, מקובל עלינו כי חלקה של התוספת שולם עבור העבודה בשבת, ונבהיר.

תוספת הערב ששולמה במהלך השבוע, הינה מעבר לנדרש בחוק שכן, החוק אינו מחייב תשלום תוספת בשעות שלפני 22:00 בלילה. מכאן, שמדובר בתוספת שעתית של 20% לשכר השעה הרגיל על עצם העבודה במשמרת זו בערב. תוספת זו הינה חלק מהשכר הרגיל לכל שעה ממשמרת הערב.

מקובלת עלינו עקרונית גרסת הנתבעת, כי ההגדלה הנוספת בשכר משמרות הערב בערב שבת באה כתשלום עבור שעות העבודה בתחום השבת, וזאת אנו למדים אף ממדרג התוספות ששילמה הנתבעת עבור משמרת זו, עבור משמרות שבת בלילה - לעומת משמרות לילה רגילות במהלך השבוע, והתוספת שניתנה למשמרת שבת בבוקר.

ואולם, הדבר נכון באשר לחלקה של התוספת המוגדלת העולה על תוספת משמרת הערב הרגילה (בשיעור 122% נוספים למשמרת או, 17.5% לשעה).

יצויין, כי לכאורה אף התובעת רואה בתוספת המשמרות בשבת כתוספת הבאה לענות על הצורך בתשלום שכר שבת מוגדל מכוח החוק. כך, אין היא מבקשת עבור משמרות הלילה או הבוקר בשבת תשלום תוספת שבת מעבר לתוספת ששולמה בפועל על פי המוסכם והנהוג בין הצדדים.

25. משקבענו כי מגיעה לתובעת תוספת בגובה 50% מהשכר הרגיל של משמרת ערב (X 20% שכר היסוד) עבור 5 שעות למשמרת, הרי שקיים הפרש לזכות התובעת, ונדגים.

בחודש 9/14 עמד שכר השעה הבסיסי על 27.56 ₪.

השכר השעתי למשמרת ערב הינו 33.072 ₪.

שכר זה, בצרוף תוספת השבת עומד על 49.6 ₪ לשעה. התובעת אמורה לקבל 5 שעות בתעריף זה ועוד שעתיים בתעריף משמרת ערב "רגילה" של 33.072 ₪, סה"כ 314.184 ₪ (שעות ההפסקה נתבעו נפרד).

התובעת קיבלה 7 שעות לפי 27.56 ₪ כפול 37.5%, סה"כ 265.265 ₪. הנה כי כן, לזכות התובעת הפרש של 49 ₪ למשמרת.

26. על פי תלושי השכר לתקופה 2/09 עד 9/10 עבדה התובעת ב- 86 משמרות ערב שבת ועל פי הריכוז נספח ד' לתצהיר התובעת, בתקופה 10/10 עד 31/8/14 עבדה התובעת 28 משמרות ערב שבת נוספות. סה"כ לתקופה שנתבעה עבדה התובעת 112 משמרות כאמור וזכאית היא על כן להפרש בסך 5,488 ₪.

התביעה להפרשי גמול שעות נוספות

27. התובעת טענה בתביעתה, כי עבדה בשעות נוספות רבות הן במישור היומי והן במישור השבועי והחודשי, ואלה שולמו לה בתעריף 100% בלבד.

על פי תחשיביה, זכאית היא לגמול שעות נוספות בסך 56,488 ₪.

28. לטענת הנתבעת בכתב הגנתה, רכיב השעות הנוספות שצוין בתלושי השכר כביכול בתעריף 100%, אינו משקף את מספר השעות בפועל אלא מהווה תרגום מספר השעות הנוספות שעשתה התובעת לתשלום לפי ערך שעה של 100%, וכי אינה חייבת לתובעת כל תשלום נוסף.

29. לתצהיר עדותה הראשית צרפה התובעת תחשיבים שלא נערכו על ידה. התובעת לא ידעה להסביר את דרך החישוב, ועורך התחשיב, שלטענתה הינו בן משפחתה, לא מסר תצהיר ולא התייצב להיחקר על התחשיב אף שהנתבעת עמדה על כך עוד בדיון המוקדם מיום 8.9.16.

אף הסכומים שנתבעו ע"י התובעת והמצוינים בתצהיר אינם תואמים לסכומים שנתבעו בתביעה ומהווים הרחבת חזית.

30. מנגד, הנתבעת הגישה תצהיר ותחשיב שנערך ע"י מר אקשטיין מטעמה, שאף התייצב להיחקר על תצהירו.

על פי תחשיבו של מר אקשטיין, שנעשה, כך נטען, בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, קיבלה התובעת תשלומי יתר.

בחקירתו הבהיר מר אקשטיין כי תחשיביו נערכו על יסוד שכר השעה הבסיסי שמופיע בתלוש, ובהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה.

למעשה, העד לא התייחס בתחשיביו לתוספות המשמרת שקיבלה התובעת, וכדבריו:

"אני לא בדקתי את רכיבי השכר של התובעת, אלא לפי חוק ועל בסיס שכר שעה".

31. אין בידנו לקבל תחשיבי מי מן הצדדים ברכיב זה, ונבהיר.

תחשיב התובעת אינו מביא בחשבון הפחתת זמן הפסקה ממשמרות כלל, דבר המשליך כמובן על בסיס חישוב השעות הנוספות הן במרכיב היומי והן במרכיב השבועי שנתבע.

כמו כן, על פי עדותה שבפנינו, התחשיב הביא בחשבון את שעות החתמת הכרטיס בכניסה לעבודה ולאו דווקא את שעות העבודה לפי המשמרת.

וכך העידה התובעת בעניין זה:

"ש. בסעיף 5 בתצהיר את אומרת שמשמרת ערב היא משעה 14:00 עד 22:00. מפנה אותך לנספח ד(5) למה רשמת ביום 5.4 שמגיע לך שכר משעה 13.46?

ת. אני תמיד הגעתי עם הרכב שלי, הדפסתי כרטיס ואני כבר בשטח בית החולים. היה נהוג להגיע רבע שעה לפני המשמרת בשביל לקבל אותה. אני טוענת שמגיע לי שכר כי כבר הדפסתי כרטיס והייתי בעבודה."(עמ' 5, ש' 5-8).

כמו כן התחשיב כולל ימי ושעות עבודה שלא בהתאם לכרטיס הנוכחות (ר' לדוגמא חודש 8/12) .

בנוסף, כפי שעולה לכאורה מהתחשיב שהגישה התובעת, כולל תחשיב זה הפרשי שכר עבור שעות משמרת בערב שבת (אליהן כבר התייחסנו ופסקנו הפרשים לעיל) לפי תעריף שכר יסוד 27.56 במכפלת 20% ובמכפלת 50%, שלא כפי שקבענו כי יש לחשב.

גם את תחשיב הנתבעת אין לקבל משאינו תואם לתעריפי השכר הנכונים מהם יש לגזור תשלום השעות הנוספות.

32. תוצאת הדברים הינה, כי התביעה להפרשי תשלם שעות נוספות שלא הוכחה באופן מספק וכנדרש, נדחית.

התביעה להפרש דמי הבראה

33. התובעת טענה כי לאחרונה קיבלה דמי הבראה בחודש 2/14 וכי על הנתבעת לשלם לה דמי הבראה בסך של 2,192 ₪ לתקופה שמחודש מרץ 2014 ועד סיום עבודתה. דמי ההבראה חושבו בהתאם לותקה של התובעת אצל הנתבעת ולפי תעריף של 378 ₪ ליום.

34. הנתבעת טענה, כי היא משלמת את דמי ההבראה בכל אחד מהחודשים ינואר – אפריל והתשלום הוא מראש עבור אותה שנה (קדימה ולא אחורה).

לטענתה, בגין שנת 2014 שילמה לתובעת 1,266 ₪ בכל אחד מהחדשים לעיל, וסה"כ 3,798 ₪, המהווה תשלום יתר של 949.5 ₪ אותם יש לקזז מהסכומים שיפסקו לתובעת.

35. התובעת תבעה דמי הבראה לתקופה מחודש 3/14 עד סיום עבודתה בטענה שלאחרונה שולמו לה דמי הבראה בחודש 2/14.

על פי תלושי השכר המצויים בפנינו, שולמו לתובעת דמי הבראה בסך 1,266 ₪ גם בחודש 4/14, אותם יש להפחית מתביעתה. תלוש 3/14 אינו מצוי בפנינו לשם אישוש טענת הנתבעת כי גם בחודש זה שולמה הבראה.

36. הנתבעת לא הציגה ראיה לטענתה כי תשלום דמי ההבראה בוצע מראש לשנה שוטפת (לדוגמא – הצגת המועד הראשון בו שולמו לתובעת דמי הבראה).

37. על פי ותק התובעת, זכאית היא ל-10 ימי הבראה בשנה.

לתקופה מחודש 5/14 ועד סיום עבודתה זכאית התובעת ל- 4.166 ימים, סה"כ ל- 1575 ₪ אותם על הנתבעת לשלם לה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.14 ועד התשלום בפועל.

התביעה לפדיון חופשה

38. לטענת התובעת, בגין 3 שנות העסקתה האחרונות ובתוספת שנה שוטפת, זכאית היא ל - 75 ימי חופשה (נטו).

בתקופה זו ניצלה, לטענתה, ימים ספורים בלבד, אותם יש לזקוף על חשבון צבירה משנים קודמות.

לתובעת שולם פדיון חופשה בסך 8,489 בחודש עבודתה האחרון ועל כן, לשיטתה, נותרה יתרת חופשה לתשלום בסך של 8,047 ₪.

התובעת מחשבת ערך יום חופשה לפי X 27.56 = 220.48 8 שעות.

לטענת התובעת, אין להסתמך על רישום ימי החופשה שבתלוש השכר כפנקס חופשה שכן, אין התאמה בין מספר ימי החופשה שצויינו בו ומספר ימי העבודה בפועל, המשתקפים בנתון הנסיעות, דבר המעיד כי רישום ימי החופשה אינו מהימן.

39. לטענת הנתבעת, ניצול ימי החופשה של התובעת משתקף בפנקס החופשה שצרפה כנספח ג' לכתב ההגנה. בסיום עבודתה התובעת קיבלה את יתרת ימי החופשה בהתאם לכרטיס החופשה שלה והנתבעת אינה חייבת לה כל יתרת חופשה.

40. פנקס החופשה שהציגה הנתבעת מקובל עלינו כמשקף ניצול ימי החופשה ע"י התובעת במהלך שנות עבודתה.

התובעת, בנסותה לטעון כי רישומי הנתבעת אינם מהימנים הביאה כדוגמא חודש אחד, חודש 8/12, בו אין לכאורה התאמה בנתוני התלוש. ואולם, בפנקס החופשה לחודש זה נרשם ניצול 10 ימי חופשה. עיון בכרטיס הנוכחות לחודש זה מעלה כי במשך 7 ימים לא הייתה הדפסת כרטיס מצד התובעת כלל ועוד 4 ימים הייתה הדפסה לכיוון אחד בלבד (כניסה או יציאה). נתון זה מלמדנו כי ייתכן שהתובעת שהתה 10 ימים בחופשה בחודש זה או שעקב הרישום הלקוי חלה טעות כלשהי. מכל מקום, לא הוצג בפנינו מקרה נוסף של חוסר התאמה.

41. משנת 2012, מתועד בפנקס החופשה של התובעת ניצול של 58 ימים.

בהפחתת ימים אלה מהזכאות המקסימלית לפי טענתה של התובעת, יוותרו לזכותה 17 ימי חופשה בלבד. ימים אלה מכוסים בתשלום פדיון החופשה ששולם לתובעת עם סיום עבודתה ומשכך, אין כל יתרה לתשלום.

יצוין, כי התובעת לא חזרה על רכיב תביעה זה בסיכומיה וגם מטעם זה דין תביעתה ברכיב זה להידחות.

התביעה להפרשי קרן השתלמות

42. החל מיום תחילת העסקתה ועד לחודש 09.2012 הפרישה הנתבעת עבור התובעת 7.5% משכר היסוד של התובעת לקרן השתלמות. החל מחודש 10.12 החלה הנתבעת להפריש מבסיס שכר נמוך יותר, לטענת התובעת – מבלי לתאם איתה כלל.

לטענת התובעת שינוי זה אינו חוקי נוכח הנוהג שהתקבע בין הצדדים מקום בו המעסיקה הפרישה לקרן השתלמות על בסיס כל שכר היסוד במשך 16 שנים. התובעת עותרת לחייב את הנתבעת לשלם לה השלמת ההפרשה החסרה בסך של 553 ₪.

43. הנתבעת לא הכחישה את השינוי שערכה בהפרשה. הנתבעת טענה כי היא אינה חייבת על פי דין להפריש לקרן השתלמות כלל, ומכל מקום – מכיוון שהתובעת לא הלינה על השינוי בהפרשה בחודש 09.2012 היא השלימה עם כך ו"מנועה מלהעלות כל טענה בעניין".

44. בעניין זה הדין עם התובעת.

מנהג ארוך שנים שנהגה בו הנתבעת, גם אם על פי דין לא הייתה חייבת לנהוג בו – התקבע ויש לראות בו כחלק מתנאי העבודה של התובעת.

אין הנתבעת יכולה לשנות זאת אלא בהסכמת התובעת ובתיאום עמה.

אשר על כן, תשלם הנתבעת לתובעת את ההפרש הנתבע בסך 553 ₪ עליו לא חלקה הנתבעת, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.14 ועד התשלום בפועל.

פיצוי בגין אי עריכת תלוש כדין

45. לטענת התובעת, תלוש השכר שהוציאה הנתבעת אינו עומד בדרישות חוק

הגנת השכר ומשכך, על הנתבעת לפצותה בסכום של 25,000 ₪.

התובעת טוענת כי תלושי השכר שקיבלה מהנתבעת חסרים פרטים כגון: מספר תאגיד, ותק מצטבר, מספר ימי מחלה, דרך תשלום השכר, שכר מינימום לחודש, מספר ימי ושעות העבודה בפועל, מספר שעות העבודה הנוספות בחלוקה לפי תעריף, מספר ימי חופשה ועוד.

46. לטענת הנתבעת, המדובר בפרטים טכניים.

עוד טענה, כי היא מקבלת את תלוש השכר מחברה חיצונית וכי סמכה על אותה חברה.

הנתבעת הצביעה על חלק מהנתונים שלטענת התובעת היו חסרים והראתה שכן היו בתלוש – לדוגמא מספר התאגיד. מכל מקום, טוענת הנתבעת כי אין לחייבה בגין מחדלים אלה כלל ובוודאי שלא בסכום הנתבע.

47. אף שהיה על התלושים לכלול נתונים חשובים כגון מספר שעות העבודה בפועל, מספר השעות הנוספות ותעריפן, ניצול ויתרת ימי החופשה, איננו מוצאים בנסיבות העניין לפסוק לתובעת את הפיצוי הנתבע על ידה אלא פיצוי בסך 5000 ₪ בלבד, ונסביר.

התובעת עבדה במשך תקופה ארוכה ומעולם לא טענה כי חסרים לה נתונים לבדיקת נתוני העסקתה או השכר המשולם לה. ככל שהייתה התובעת פונה בזמן אמת הרי שקיימים רישומי נוכחות המתעדים ימי ושעות עבודתה כמו גם פנקס החופשה שלה והתובעת יכולה הייתה לקבלם.

חלק מהנתונים עליהם מתרעמת התובעת הינם אכן נתונים טכניים או עניינים שכלל אינם שנויים במחלוקת כדוגמת ותק עבודתה של התובעת ועוד.

העובדה כי התלושים הונפקו במשך תקופה ממושכת וע"י חברה המתמחה בכך, ללא כל פנייה לשנותם אינה מצביעה לטעמנו, בנסיבות העניין, על הפרת החוק ביודעין או בכוונה לשלול מהתובעת זכויותיה ואינה מצדיקה פיצוי בסכום הנתבע.

48. אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעת ברכיב זה פיצוי בסך כולל של 5,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

סוף דבר

49. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:

א. הפרשי שכר בסך של 36,847.5 ₪ (סע' 17 לעיל) בצירוף הפרשי הצמדה

וריבית מיום 1.10.14 ועד התשלום בפועל.

ב. הפרשי משמרות בסך 5,488 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום

1.10.14 ועד התשלום בפועל.

ג. דמי הבראה בסך 1575 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.14

ועד התשלום בפועל.

ד. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בסך של 553 ₪ בצירוף

הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.14 ועד התשלום בפועל.

ה. פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין תלושי שכר לא תקינים, אשר ישולם תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,500 ש"ח שישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

בפסיקת סכום זה הבאנו בחשבון את התעלמות ב"כ התובעת מאורך הסיכומים שקצב בית הדין.

50. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 ימים מקבלתו.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ח, (23 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.