בעניין: עיקול זמני

1. בפניי בקשה להטלת עיקולים על סך 325,000 ₪ על זכויות הנתבע 1 לבנק לאומי אצל ב"כ הנתבעים , ברכב מסוג סיטרואן C5 ועל זכויות חכירה במגרש הידוע כחלקה 3 גוש 10854, וכן על זכויות הנתבעת 2 בבנק הפועלים. הבקשה הוגשה במסגרת בקשה כספית בסך 285,514 ותביעת פינוי מיום 17.1.16 מהבניין ברחוב החלוץ 27 בחיפה. (להלן "הבניין")

2. בהחלטתי מיום 15.2.16 הוטל עיקול במעמד צד אחד על זכויות הנתבעים כפי שפורטו בבקשה למעט חשבונות עו"ש . בעקבות בקשת הנתבעים מיום 13.3.16 לבטל את העיקולים , התקיים היום דיון במעמד הצדדים במסגרתו בחנתי מחדש את ההצדקה להטלת העיקולים בהתאם לדין.

3. התובעת קיבלה במסמך מיום 22.6.09 את הזכויות של בעלי 3/4 מהזכויות בבניין כלפי יורשיה של המנוחה לאה קרמזין , לרבות הנתבע 1. אין מחלוקת כי הנתבע 1 הוא הבעלים של 5/24 מהזכויות בבניין.

4. העובדות שברקע התביעה פורטו בסעיפים 3-10 של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 51280-04-15 מיום 18.11.15, אשר צורף כנספח א' של הבקשה לביטול עיקולים. לצורך המקרה שלפניי די אם אומר כי הזכויות בבניין נמכרו בשלמותן לתובעת בשנת 2004 , אך במועד מאוחר יותר , בעקבות הליכים משפטיים , בוטל הסכם המכר לאחר שנקבע כי לאה קרמזין לא חתמה על ההסכם . חלקה של לאה בבניין , שהוא 1/4 מהזכויות , עבר בירושה לבניה אורי ודן . אורי קיבל 5/6 ודן קיבל 1/6. במהלך השנים תפס הנתבע 1 חזקה במספר חלקים בבניין אשר כונו בפסקי הדין הקודמים חנות רימל , חנות קרמזין וחנות כהן. משנת 2007 הנתבע 1 לא משלם דמי שכירות עבור השטחים בהם הוא מחזיק לבעלי הבניין האחרים.

5. בחודש אוקטובר 2011, הגישו התובעת ותובעים נוספים תביעת פינוי ותביעה כספית נגד הנתבע 1 במסגרתן נדרש הנתבע 1 לפנות את כל החלקים בבניין בהם הוא מחזיק וכן לשלם דמי שכירות בגין השימוש שעשה בחלקים אלה עד סוף שנת 2011 . כמו כן, נתבקש פירוק השיתוף בבניין. הנתבע 1 הגיש תביעה שכנגד במסגרתה עתר למתן חשבונות וסעד כספי בגין הסכומים המגיעים לו לפי חלקו בבעלות בבניין מתוך ההכנסות שהתקבלו מהשכרת חלקי הבניין השונים ( ת.א 21410-10-11 ). בפסק דין מיום 12.4.15, קבעה כבוד השופטת מירב קלמפנר נבון ( להלן "כבוד השופטת נבון" ) , כי הנתבע 1 משתמש בחנות קרמזין ובשטח הנוסף הצמוד לה כשוכר חופשי. לגבי חנות רימל, נקבע כי הנתבע 1 הוא דייר מוגן ב 70 אחוז מהחנות ושוכר חופשי ב – 30 האחוז הנותרים. לגבי חנות כהן נקבע כי זכויותיו של הנתבע כבר רשות מוטלות בספק. במסגרת התביעה הכספית חוייב הנתבע 1 בתשלום דמי שכירות לתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה בסך של 344,708 ₪ בהתאם לחוות דעת שמאי תוך ניכוי הסכומים ששולמו ע"י הנתבע 1 בשנים 2005 ו 2006 בסך של 18,514 ₪. בית המשפט קבע כי קיימת עילת פינוי נגד הנתבע 1 מכל השטחים המוחזקים על ידו בבניין בשל אי תשלום דמי שכירות במשך שנים ודחה את טענת הנתבע 1 לסעד מן הצדק. עוד נקבע כי יש לפרק את השיתוף בבניין באמצעות מכירה וחלוקת הרווחים בהתאם לזכויותיו של כל אחד מבעלי הנכס. התביעה שכנגד של הנתבע 1 נדחתה.

6. הנתבע 1 הגיש ערעור על פסק דינה של כבוד השופטת נבון לבית המשפט המחוזי והתובעים באותו הליך הגישו ערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי קבע כי הנתבע 1 הוא דייר מוגן בחנות קרמזין אך לא בשטח הנוסף . בית המשפט המחוזי קבע כי יש להעניק לנתבע 1 סעד מן הצדק כך שלא יפונה מהחלקים בבניין בהם הוא מחזיק אם ישלם לתובעים בהליך המקורי 45,000 ₪ תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. עוד נקבע כי לא ישים להורות על פינויו של הנתבע 1 מ 30 אחוז בחנות רימל ולכן על בית המשפט השלום לשקול כיצד יתבצע הפינוי של הנתבע 1 מחלק זה. בית המשפט המחוזי הורה לבית משפט השלום לערוך את חישוב חובו של הנתבע 1 בגין אי תשלום דמי שכירות מחדש בהתאם לחוות דעת השמאי ולקביעות בית המשפט המחוזי תוך פסיקת הפרשי הצמדה ממועד ביקור השמאי בנכס וריבית ממועד היווצרות החוב , עד למועד התשלום המלא בפועל . עוד נקבע כי על בית משפט השלום להכריע בטענת הנתבע 1 כי הינו בר רשות בחנות כהן עד למועד הגשת התביעה ולכן אין לחייבו בדמי שכירות לתקופה זו . עוד נקבע כי על בית משפט השלום להכריע בדבר דמי השימוש בהם יש לחייב את הנתבע 1, אם בכלל , בגין השימוש בשטח החניה . נקבע כי בית משפט השלום יוודא קיום ההחלטה המוסכמת של בית המשפט במחוזי מיום 13.10.15 לפיה הצדדים יעבירו זה לזה כל מסמך רלוונטי הנוגע לניהול המבנה , הכנסות ותקבולים כתוצאה מהשכרת נכסים במבנה תוך 21 יום. נקבע כי עם קבלת כל המסמכים יהיה הנתבע 1 רשאי לטעון לקיזוז הסכומים להם הוא זכאי כבעל הנכס מחוב דמי השכירות וכן יוכל לטעון לסעד הכספי אותו תבע בתביעה שכנגד. באשר לפירוק השיתוף בבניין נקבע כי השמאי מטעם בית המשפט יעריך את שוויו של כל אחד מן החלקים בבניין לרבות עלות השיפוץ הנדרש על מנת להסיר את הסכנה בבניין ובהתאם לכך יבחן בית משפט השלום האם ראוי לבצע חלוקה בעין של הנכס.

7. ביום 13.12.15 שלח ב"כ הנתבעים לב"כ התובעת שיק על סך 117,558 ₪ המורכב מסכום הפיצוי בגין סעד מן הצדק , הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ו- 20,558 ₪ המהווים את החוב של הנתבע 1 לפי תחשיב שערך בגין חנות קרמזין בכללותה כולל חנות רימל עד סוף שנת 2015. באותו מכתב ביקש ב"כ הנתבעים מב"כ התובעת למסור פרטי חשבון בנק לצורך הפקדת דמי שכירות לעתיד לבוא . במכתב מיום 23.12.15 אשר הוגש בדיון היום וסומן ת/1 , הסביר ב"כ הנתבעים באמצעות טבלה כיצד הגיע לסך של 20,558 ₪.

8. ביום 17.1.16, הגישה התובעת במסגרת תיק זה תביעת פינוי ותביעה כספית נוספת על סך 285,514 ₪ המתייחסת לדמי שכירות בגין כל החלקים בהם מחזיק והחזיק הנתבע 1 בבניין מיום 1.1.12 ועד סוף שנת 2015. במסגרת כתב התביעה מבקשת התובעת לשכנע את בית המשפט כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הושג בתרמית שכן נתבע 1 נטש את חנות קרמזין והעביר אותה ללא רשות הבעלים לנתבעת 2 שהיא חברה המנוהלת על ידו. על בסיס טענה זו מבוקש לחייב את הנתבעים בדמי שכירות חופשית בסך כולל של 100,800 ₪ בצירוף מע"מ . עוד נטען כי יש לחייב את הנתבעים בדמי שכירות חופשית בגין השטח הנוסף בחנות קרמזין בסך של 45,000 ₪ בצירוף מע"מ. עוד נטען כי יש לחייב את הנתבעים בדמי שימוש בחנות כהן בסך של 66,280 ₪ בצירוף מע"מ. עוד מבוקש לחייב בדמי שכירות חופשיים בגין 30 אחוז מחנות רימל בסך של 25,200 ₪ בצירוף מע"מ ו 70 אחוז מדמי שכירות מוגנת בחנות רימל בסך של 14,276 ₪. בנוסף, מבוקש לחייב את הנתבעים בתשלום עבור החניה בסך של 21,600 ₪ בצירוף מע"מ . מהסכומים הנ"ל מבוקש להפחית את הסכומים המגיעים לנתבע 1 כבעלים של 5/24 חלקים מהבניין מהכנסות אותן גבתה התובעת מיום 1.11.13 עד סוף שנת 2015, ע"פ דוח הכנסות והוצאות בסך של 22,762 ₪.

9. בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה בקשה להטלת עיקולים. נטען כי הנתבעים אינם מכבדים את פסקי הדין שניתנו נגדם ע"י כבוד השופטת נבון ובבית המשפט המחוזי בכך ששילמו עד היום פחות מ 20 אחוז מהחוב הפסוק. עוד נטען כי הנתבע 1 הורשע בשנת 2006 בשימוש בחשבוניות פיקטיביות בעסק שהתנהל בחנות קרמזין בהיקף של מאות אלפי שקלים כמפורט בגזר הדין מיום 3.9.06. עוד נטען כי הנתבע 1 חוייב בחודש מאי 2010 במסגרת ערעור מס הכנסה לשלם למס הכנסה בהסכמה 250,000 ₪. נטען כי לנתבע 1 אין מקום מגורים מוגדר ובהוצאה לפועל פתוח נגדו תיק על חוב מזונות בסך של כ- 190,000 ₪ כאמור בדוח תיקים לחייב שצורף לבקשה. נטען כי לאור האמור לעין קיים חשש סביר שאם לא יינתן צו עיקול התובעת תתקשה לגבות מהנתבעים את הסכומים שייפסקו לזכותה .

10. ביום 13.3.16, הגישו הנתבעים בקשה לביטול עיקולים , נטען כי התובעת פעלה בחוסר תום לב כאשר הסתירה מבית המשפט את פסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר החזיר את התיק לבית משפט השלום כדי לחשב כמה צריך לשלם . נטען כי לא הוכח קיומה של הכבדה שכן זכותו של הנתבע 1 ב 5/24 חלקים מהבניין מהווה בטוחה טובה. נטען כי התובעת לא קיימה את ההחלטות של כבוד השופטת נבון ובית המשפט המחוזי בכל הנוגע להמצאת מסמכים לרואה החשבון אשר מונה ע"י כבוד השופטת נבון כדי לחשב מהו גובה החוב. נטען כי על בית המשפט לא להתחשב במידע מלשכת ההוצאה לפועל שהושג תוך ביצוע עבירה ומכל מקום , הנתבע 1 לא חייב דבר בגין מזונות לאחר שהתגרש מאשתו , הדירה נמכרה ומלוא החובות שולמו לגרושה. הנתבע 1 מציין כי מאחר שהתברר לו שתיק הוצאה לפועל נותר פתוח, הגיש בקשה לסגירת התיק. נטען כי התובעת יודעת כי הנתבע 1 מתגורר בקומת המרתף של חנותו הידועה כחנות רימל כפי שהצהיר בהליכים קודמים לרבות בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען כי סכום התביעה שנוי במחלוקת שכן הערכות התובעת לעניין זה מתעלמות מהמצב העגום בתחום השכרת הדירות והחנויות ומכך שמספר נכסים בבניין לא מושכרים כלל מזה מספר שנים. נטען כי הנתבעת 2 הוקמה על ידי הנתבע 1 מטעמי מיסוי וזכויות סוציאליות , כאשר לא הועלתה טענה כלשהי בכל הנוגע לחוסר יכולתה של הנתבעת 2 לקיים את פסק הדין. עוד נטען כי התביעה הוגשה בשיהוי שכן היא מתייחסת לדמי שכירות החל משנת 2012.

11. היום התקיים דיון במסגרתו נחקרו המצהירים , הנתבע 1 ובעלה של התובעת , על האמור בתצהיריהם וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ .

12. שאלה ראשונה לה עלי להידרש היא האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה. לעניין זה, יש שתי גישות בפסיקת בית המשפט העליון. לפי גישת השופט גרוניס ברע"א 2826/06 זכות לכאורה לצורך קבלה סעד זמני היא סיכוי של ממש לזכות בתביעה. לפי גישת כבוד השופטת נאור ברע"א 1719/09 די לעניין זה במסקנה לפיה עולה מהתביעה שאלה רצינית מצריכה דיון ולא מדובר בתביעת סרק על פניה. עיון בפסיקה כמכלול מלמד כי בדרך כלל בתי המשפט מאמצים את הרף הנמוך יותר שקבעה כבוד השופטת נאור . במקרה שלפניי , אני סבור כי חלק מרכיבי התביעה תלויים על בלימה. רכיב התביעה המרכזי בסך של 100,800 ₪ מבוסס על ההנחה לפיה תצליח התובעת לשכנע את בית המשפט שידון בתביעה זו כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הושג בתרמית בכל הנוגע להעברת הזכויות בחנות קרמזין לנתבעת 2 . בדיון היום הסביר ב"כ התובעת כי התובעת לא היתה מודעת לכך קודם לכן , שכן הדבר נודע במקרה בחודש דצמבר 2015 בעקבות רכישת מוצר בחנות לחומרי בניין שמפעיל הנתבע 1 בחנות קרמזין. בזהירות הראויה אומר כי ספק רב אם טיעון שכזה יוכל לבסס ביטול קביעה של ערכאת הערעור לפיה נתבע 1 הוא דייר מוגן בחנות קרמזין. רכיבי תביעה נוספים בסכומים נכבדים בגין השימוש בחנות כהן ובגין תשלום בגין החניה , מבוססים על קביעות שאינן קיימות בשלב זה לפיהן על הנתבעים לשלם בגין רכיבים אלה. לאור האמור לעיל אני סבור כי יש קשיים בראיות התומכות בעילת התביעה במידה המצדיקה הוכחה מוגברת של יסוד ההכבדה בהתאם לעיקרון מקבילית הכוחות , הקובע יחס גומלין הפוך בין עוצמת הראיות התומכות בעילת התביעה לבין יסוד ההכבדה.

13. שאלה שניה לה עלי להידרש היא האם התקיים יסוד ההכבדה. כפי שציין ב"כ התובעת תוחלת ההכבדה אותה יש להוכיח לצורך עיקול זמני היא הנמוכה מבין הסעדים הזמניים . עם זאת , על התובעת להוכיח את התקיימות יסוד ההכבדה בהתאם לדרישות הפסיקה. ברע"א 8420/96 מרגליות נגד משכן, נקבע בסעיף 11 לפסק הדין כי הדגש במתן צו עיקול עבר מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין לצורך למנוע שינוי מצבו של מבקש העיקול לרעה עד מועד מתן פסק הדין . לעניין זה רלוונטית השאלה האם עומדים המשיבים להבריח את נכסיהם או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין. בערעור אזרחי 1556/13, פורת תנורים נ' אלל , נקבע כי בבחינת יסוד ההכבדה יש להתחשב בין היתר בסכום התביעה , ביכולת הכלכלית של הנתבעים ובחשש אם אכן קיים מפני הברחת נכסים מצידם. במקרה דנן, אני סבור כי יסוד ההכבדה לא הוכח כנדרש . כך בפרט נוכח הקשיים שנמצאו בראיות התומכות בעילת התביעה. הראיות שהוצגו בכל הנוגע לפסקי הדין שניתנו בעניינו של הנתבע 1 נוגעות למעשים שבוצעו בעבר הרחוק . לא נסתרה טענת הנתבע 1 לפיה הסכומים בהם חויב באותם פסק דין שולמו . לגבי חוב המזונות לא ברור כיצד מסמך זה הגיע לידי בעלה של התובעת כפי שנטען לראשונה ע"י ב"כ התובעת בשלב הסיכומים . ראיה לכאורה כי מסמך זה הושג שלא כדין , מצאתי בעובדה כי מגיש המסמך מצא לנכון למחוק בטוש את הפרטים המופיעים בתדפיס המקורי בחלקו השמאלי העליון . מי שפועל כדין לא נדרש לבצע מחיקות ממסמכים רשמיים המוגשים לבית המשפט. לפיכך, לא מצאתי לנכון לקבוע כי יסוד ההכבדה התקיים על בסיס מסמך זה. לשלמות התמונה יצוין כי כפי שמציין ב"כ הנתבעים , עיון במסמך מלמד שההליכים בתיק מעוכבים . עוד עולה מאותו מסמך כי לא מתנהלים כנגד הנתבע 1 בלשכות ההוצאה לפועל תיקי הוצאה לפועל נוספים. בנסיבות אלה הטענה של הנתבע 1 לפיה מדובר בחוב ישן שהוסדר זה מכבר היא טענה הגיונית. במסגרת הסיכומים שאלתי את ב"כ התובעת מדוע בינואר 2016 ישנה הצדקה לבקש עיקולים על זכויות הנתבעים לאחר שלא הוגשה בקשה שכזו במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים בפני כבוד השופטת נבון. ב"כ התובע השיב כי הבקשה הוגשה בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי . דא עקא , פסק הדין של בית המשפט המחוזי לא קבע חיובים כספיים שלא שולמו עד כה ע"י הנתבע 1 והחזיר את התיק לבית משפט השלום לשם השלמות בעניין זה. לפיכך לא שוכנעתי כי ישנן ראיות מהימנות לכאורה לכך שהטלת העיקולים בשלב זה , לאחר שנים של הליכים משפטיים באותו עניין, דרושה כדי למנוע שינוי מצבה של התובעת לרעה מהיום עד מועד מתן פסק הדין. לא הוכח ולא לכאורה כל יסוד לחשש כי הנתבעים יבריחו נכסים . נהפוך הוא , תשובת המחזיק בנק לאומי לצו העיקול על כספים של הנתבע 1 מלמדת כי נתפסו כספים ופקדונות בסכום שאינו פחות מסכום העיקול . תשובה זו מלמדת לכאורה כי לפחות בכל הנוגע לחשבון בבנק לאומי , לא ביצע הנתבע 1 כל ניסיון של הברחת נכסים .

14. השאלה הבאה לה עלי להידרש היא האם התביעה והבקשה להטלת עיקולים הוגשה בשיהוי. ברע"א 5841/11, קבע בית המשפט העליון כי בית המשפט לא יעתר לבקשה לסעד זמני מקום בו לא שוכנע כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות שיפוטית טרם הכרעה בתביעה. עוד נקבע כי מי שמגיש תביעה ועמה בקשה לסעד זמני בשיהוי, חייב להביא בחשבון כי בשל כך בלבד, בדרך כלל , תידחה הבקשה לסעד זמני. במקרה דנן, עיתוי בקשת התביעה והבקשה הוסבר בתוכן פסק הדין של בית המשפט המחוזי . הסבר זה מעורר קושי שכן יש ממש בטענת ב"כ הנתבעים לפיה ראוי היה להמתין עד סיום ההליך המשלים בבית משפט השלום בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי , כדי לדעת מי מהצדדים חייב למי וכמה. כיוון שהדבר לא נעשה וב"כ התובעת נדרש לטענות מוקשות כגון הטענה בסעיף 16 ב' לתביעה בכל הנוגע לסמכותו של בית משפט השלום שלא בכובעו כבית דין לשכירות לקבוע את גובה דמי השכירות בגין נכס שהושכר בשכירות מוגנת , נראה לכאורה יש ממש בטענת הנתבע לפיה הבקשה והתביעה הנוספת הוגשה בעיתוי בו הוגשה כדי להפעיל עליו לחץ .

15. השאלה הבאה לה עלי להידרש , היא שאלת תום הלב. ברע"א 3550/10, קבעה כבוד השופטת נאור כי כאשר בית המשפט מוצא שמבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום לב , הוא רשאי לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, גם אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום לתת את הסעד. ברע"א 8113/00 שפר נגד תרבות לעם , נקבע כי על מבקש הסעד הזמני לגלות את כל העובדות הרלוונטיות העשויות להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט בבוחנו האם ליתן סעד זמני. הנתבעים טוענים כי התובעת הסתירה את פסק הדין של בית המשפט המחוזי . לטעמי, היה מקום בנסיבות העניין לצרף את פסק הדין של בית המשפט המחוזי כנספח לבקשה. עם זאת, התובעת הזכירה את פסק הדין של בית המשפט המחוזי במקום בולט וביססה על קביעותיו חלק נכבד מרכיבי התביעה. לכן לא מדובר בחוסר תום לב במידה מצדיקה ביטול העיקולים מטעם זה בלבד. עם זאת, יש ממש בטענת הנתבעים לפיה הגשת התביעה בעיתוי בו הוגשה מהווה חוסר תום לב, שכן טרם בוצע תחשיב בהתאם להנחיות בית המשפט המחוזי. מי שממתין מינואר 2012 עד ינואר 2016 להגשת תביעה נוספת יכול היה להמתין פרק זמן לא ארוך עד למתן פסק הדין המשלים של בית משפט השלום או לפחות עד לקבלת חוות הדעת המעודכנות של השמאי ורואה החשבון .

16. לאור האמור לעיל, אני מורה על ביטול כל העיקולים שהוטלו במסגרת תיק זה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 2000 ₪ .

17. לקראת סיום הדיון , ביקשתי מהצדדים לטעון לגבי עיכוב ביצוע, שכן לא ניתן היה בשל אילוצי היומן לתת את ההחלטה בנוכחותם. ב"כ התובעת ביקש כי ככל שיוחלט לבטל את העיקולים, יעוכב הביצוע למשך 14 יום לשם הגשת בקשת רשות ערעור. ב"כ הנתבעים התנגד לעיכוב ביצוע בטענה שאין לכך הצדקה. במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע יש לבחון את סיכויי הערעור ואת מאזן הנוחות. לגבי סיכויי הערעור, נזהרת הערכאה הדיונית באופן טבעי מהערכת סיכויי הערעור על החלטתה שלה. לפיכך אומר בזהירות כי לא מדובר במקרה קל בו ברור וגלוי שיש לבטל את העיקולים. עם זאת, יש לקחת בחשבון את הנחיית בית המשפט העליון לפיה ערכאת הערעור לא מרבה להתערב בהחלטות שעניינן סעדים זמניים. באשר למאזן הנוחות , לא טענו הנתבעים כי העיקולים שהוטלו מכבידים באופן משמעותי על התנהלותם הכלכלית השוטפת. ב"כ התובעת טען כי התובעת לא תוכל להיפרע מחלקו של הנתבע 1 בבעלות בבניין בשל מצבו הירוד של הבניין. טענה זו מעוררת קושי שכן אני מניח לטובתה של התובעת כי לא הייתה רוכשת את הזכויות בבניין לו סברה כי מדובר בבניין שאין לו ערך ממשי . לאור האמור לעיל , ובהתחשב במגמה שלא לקבוע עובדות בשטח טרם מתן הזדמנות לתובעת לפנות לערכאת הערעור, מצאתי לנכון לעכב את ביצוע החלטתי עד ליום 30.3.16 כדי לאפשר לתובעת לפנות לערכאת הערעור. ככל שהתובעת תגיש בקשת רשות ערעור על החלטתי, ישאר עיכוב אישור הביצוע על כנו , עד למתן החלטה אחרת של ערכאת הערעור. ככל שלא תוגש לתיק הודעה בצירוף מספר הליך בתיק הערעור עד ליום 30.3.16 בשעה 14:00, תיישם המזכירות את החלטתי בדבר ביטול העיקולים ביום 31.3.16 ותישלח צווי ביטול עיקול למחזיקים.

על החלטה זו , ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 30 יום ממועד קבלתה.

ניתנה היום, י' אדר ב' תשע"ו, 20 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.

חתימה