18 דצמבר 2017

1. התובעת, אזרחית אריתריאה שהועסקה על ידי הנתבעת כעובדת ניקיון בבניין משרדים בראש העין, הגישה את התביעה שבפנינו עם סיום עבודתה.

התובעת הועסקה על ידי הנתבעת מיום 3.10.13, בימים ראשון עד חמישי במשך כ- 9.5 שעות בכל יום, בשכר מינימום שעתי. ביום 28.11.14 ילדה התובעת בת, ושהתה בחופשת לידה עד מרץ 2015, שאז חזרה לעבודה, עד שיחסי העבודה הסתיימו ביום 28.7.15, בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

2. קדם משפט התקיים בפני כב' השופטת יפית זלמנוביץ-גיסין. לאחריו, הועבר התיק לשמיעת ההוכחות בפני מותב זה. דיון ההוכחות התקיים ביום 11.12.17. במהלכו נחקרה התובעת על תצהירה (באמצעות מתורגמן לשפה הטיגרית), ונחקרו שני נותני התצהירים מטעם הנתבעת – מר נדב בלודנפלד מנהל העבודה מטעם הנתבעת (להלן: נדב), וכן גב' אמיליה מורד, שהינה הבעלים ומנהלת הנתבעת (להלן: אמיליה). כמו כן, לאחר שהסתבר במהלך דיון ההוכחות כי קיימת רלוונטיות גם לעדותו של מר שלמה (מוני) מורד, בעלה של גב' מורד ושותפה בבעלות ובניהול הנתבעת (להלן: מוני), שנכח בדיון כנציג הנתבעת, החלטנו (עמ' 8 ש' 16 לפרוטוקול) להעיד אף אותו.

בתום דיון ההוכחות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. בתום שלב הסיכומים בעל-פה ולבקשת הצדדים, התאפשר להם להגיש השלמה קצרה לסיכומיהם גם בכתב, שכללה בעיקר תחשיבים עדכניים של רכיבי התביעה השונים. עתה, משנאספו אלה לתיק בית הדין, הגיע העת לדון ולהכריע בתובענה.

דיון והכרעה

פיטורים או התפטרות?

3. לגרסת התובעת, היא פוטרה ביום 28.7.15. לגרסתה, באותו היום, זמן שניקתה את השירותים של אחד המשרדים, צלצל אליה נדב, ואמר לה להפסיק באחת לנקות את אותו המשרד, ולעבור לנקות משרד אחר. התובעת, כך לגרסתה הסבירה לו כי היא לא יכולה לעזוב את המשרד שהיא מנקה, שכן יש עדיין מים את הרצפה, ואמרה לו שמיד לאחר שתסיים תעבור לנקות את המשרד שהוא ביקש ממנה לנקות. לטענתה, מיד כשסיימה לנקות את אותו המשרד והגיעה למשרד האחר, החל נדב לצעוק עליה ואמר לה "בזה הרגע, לכי הביתה, לכי הביתה". לטענתה, היא ניסתה להסביר לנדב שרק ביצעה את עבודתה כנדרש ממנה, אך נדב סירב להקשיב וחזר ואמר לה לעזוב את העבודה ולא לחזור יותר. בלית ברירה, התובעת עזבה את העבודה והלכה לתחנת האוטובוס כדי לנסוע לביתה. עוד קודם שהגיע האוטובוס הופיע למוני והחל לצעוק עליה ולגדף אותה "איזו חוצפנית את, איזו חצופה את". למחרת התקיימה שיחת טלפון בין בעלה של התובעת לבין נדב, שבה הסביר נדב לבעלה מה היו התלונות על התובעת. בתגובה מסר הבעל לנדב שהתובעת היתה עובדת מסורה ופיטוריה היו משפילים. כעבור שבוע ימים ניגשה התובעת לקבל מכתב פיטורים וגמר חשבון, אך מוני ואמיליה סירבו למסור לה מכתב פיטורים ופיצויי פיטורים, ודרשו ממנה – לטענתה בצעקות – שתחזור לעבודה. לאחר מספר ימים חזרה התובעת בלווית בעלה למשרדים, וקיבלה את תלוש משכורת יולי, וגילתה שנוכו ממנו סכום משמעותי בגין התפטרות ללא מתן הודעה מוקדמת.

הנתבעת, מצידה, טוענת שהתובעת החליטה על דעת עצמה ובלא שנדרשה לכך לעזוב את העבודה באותו היום, לאחר שיח ושיג שהיה לה עם נדב לאחר שסירבה לבקשתו לעבור לנקות את המשרד האחר. לטענת הנתבעת, היא ביקשה ממנה הן טלפונית והן בכתב מספר פעמים לשוב לעבודה, תוך שהתריעה בפניה שככל שלא תחזור לעבודה יראו אותה כמתפטרת, אך התובעת סירבה לחזור לעבודה.

4. לאחר ששקלנו את מסכת הראיות ואת טענות הצדדים, וכן את ההלכות הפסוקות בכל הנוגע למשמעות הראייתית שיש ליתן למעשה פיטורים או התפטרות שנעשו בעידנא דריתחא (ראו: עע 184/03 עין בר מפעלי אפיה נ' יוסף (8.6.06, והאסמכתאות שם)), כן ראו את הנחיות הפסיקה בכל הנוגע לנטלי ההוכחה כאשר נטענת טענה שכזו (ראו: עע 14984-03-13 ניסן נ' בר-בורגר (3.4.17, פסקאות 29 עד 35 לפסק הדין)), הגענו למסקנה שכף המאזניים הראייתית נוטה לצידה של התובעת, דהיינו השתכנענו שהיא פוטרה ולא התפטרה. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו:

ראשית אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובעת עזבה את העבודה באותו היום לאחר שנדרשה לנקות בדחיפות משרד מסוים, ולאחר שהיא מסרה למנהל שלה שהיא לא יכולה לעבור לנקות את אותו משרד באופן מידי, שכן היא בדיוק שוטפת שירותים במשרד אחר. אין גם מחלוקת בין הצדדים על כך שבפועל התובעת סיימה לנקות את אותו המשרד ו-10 דקות מאוחר יותר כבר פגשה את נדב (נדב עצמו אישר זאת, עמ' 18 ש' 12), ולאחר חילופי דברים ביניהם עזבה התובעת את מקום העבודה. האם נשלחה הביתה, מפוטרת בבושת פנים? או שהחליטה על דעת עצמה להתפטר באופן מידי, כיוון שלא רצתה לנקות את המשרד השני? לאחר ששמענו את העדויות כולם, נראית לנו כאמינה יותר וסבירה יותר גרסתה של התובעת, והתקשינו להאמין בכך שלאחר שהתובעת עבדה במסירות בשירות הנתבעת במשך כמעט שנתיים – גם מצד הנתבעת לא נטען בשום שלב במהלך ההתדיינות כי נפל דופי בעבודתה במשך כל התקופה – החליטה כך ביום אחד להתפטר, בעקבות אותה מחלוקת שהיתה לה עם מנהל העבודה;

שנית תימוכין לכך שעלינו לקבל את גרסתה של התובעת לאירועים כגרסה הנכונה, אנו מוצאים בסתירות בגרסתה של הנתבעת באשר לאופן טיפולה ב"התפטרות" התובעת. כך, בכתב ההגנה לא נכללה כל טענה מצד הנתבעת בדבר כך שלאחר "התפטרות" התובעת נשלח אליה מכתב שבו היא נדרשה לחזור מידית לעבודה. לעומת זאת, בתצהירה של אמיליה מטעם החברה נכללה לראשונה טענה עובדתית, שיש לדעתנו לראות בה כעדות כבושה שמשקלה נמוך, על כך שבאותו היום שבו "התפטרה" התובעת נשלח אליה מכתב שכותרתו "נטישת מקום העבודה בזמן שעות העבודה", שבו נמסר לתובעת שככל שלא תחזור לעבודה כבר ביום 29.7.15 – דהיינו למחרת היום – תראה הנתבעת את הסיטואציה כ"סיום עבודה" ותפעל "בהתאם למקובל" (המכתב צורף כנ'3 לתצהיר אמיליה). כאמור, מאחר שהטענה בדבר משלוח המכתב האמור כלל לא נכללה בגרסתה הראשונית של הנתבעת התקשינו להאמין לה, ולכך יש להוסיף שכאשר נשאלה אמיליה על ידינו מתי שלחה את אותו מכתב, השיבה "נדמה לי 3 ימים אחרי" (עמ' 15 ש' 17), אף שלדעתנו ככל שמדובר היה במכתב אותנטי שאכן נשלח באותו היום, הרי שאמיליה היתה זוכרת היטב שישבה וניסחה מכתב בנושא מיד לאחר "התפטרות" התובעת. ולבסוף, מאחר שהמכתב נוסח בשפה העברית, שאין מחלוקת שהתובעת אינה דוברת אותו, ממילא ברור שהתובעת לא יכולה היתה לקרוא ולהבין אותו, ולזאת נוסיף שאף הנתבעת מודה שהמכתב חזר בציון כתובת "לא ידועה" (עמ' 15 ש' 12);

שלישית כאמור, להבנתנו, הסיטואציה שמתארים שני הצדדים הינה סיטואציה קלאסית של "עידנא דריתחא" – כך תיאר אותה גם ב"כ הנתבעת בסיכומיו (עמ' 25 ש' 27) דהיינו סיטואציה שבה אחד הצדדים איבד את עשתונותיו. לגרסת התובעת, היא פוטרה ונשלחה לביתה בצעקות וקללות, בעוד שלגרסת הנתבעת היא החליטה על דעת עצמה להמרות את פי מעסיקתה וללכת הביתה. בסיטואציה שכזו, מצופה מהמעסיק, גם אם אכן נהגה התובעת כפי שנהגה, ליזום בעצמו קשר עם התובעת ולזמנה לשימוע או שיחת הבהרה, לאחר שהרוחות הצטננו. ככל שמעביד אינו פועל כך, ובמקום זאת כותב לעובדת מכתב שבו הוא מוסר לה שאם לא תחזור לעבודה כבר למחרת היום הוא יראה זאת כסיום עבודה בשל "נטישה", הרי שיש לראותו כמי שפיטר את התובעת בשל התנהגותה;

רביעית סתירה נוספת מצאנו בין טענת הנתבעת שהמשיכה וביקשה מהתובעת לחזור לעבודה גם באותו היום, וגם למחרת היום, וגם בפגישה במשרד שבוע מאוחר יותר, לבין האמור במכתב שנשלח אליה לפיה עליה לחזור לעבודה בתוך יום, ולא יראו אותה כ"נוטשת". אם אכן ביקשה הנתבעת להחזיר את התובעת לעבודה, מדוע הזדרזה ושלחה לה את אותו מכתב שבו מצוין שמבחינה כבר ביום 29.7.15 – למחרת אותה סיטואציה של עידנא דריתחא – יסתיימו יחסי העבודה?;

חמישית טענת הנתבעת בדבר כך שחזרה והציעה לתובעת לחזור לעבודה במהלך הימים שלאחר "התפטרותה" אינה מתיישבת גם עם העובדה שאמיליה עצמה הודתה שבפגישה אצלה במשרד, כשבוע מאוחר יותר, כבר הוסבר לה כי הפחיתו לה משכרה האחרון הודעה מוקדמת (עמ' 15 ש' 21). לדעתנו, ככל שהנתבעת ביקשה בתום לב להחזיר את התובעת לעבודה ימים ספורים לאחר אותה אירוע, הרי שהיה עליה להתריע בפניה שככל שלא תשוב לעבודה ינוכו משכרה דמי הודעה מוקדמת, ולא להודיע לה על אתר שדמי הודעה מוקדמת בשל "התפטרות" כבר נוכו משכרה;

שישית התקשינו להאמין לגרסת הנתבעת גם בשל האופן התמוה שבו תיארה הנתבעת בכתב ההגנה את הפסקת העבודה של התובעת בין ספטמבר 2014 למרץ 2015. בכתב ההגנה נטען שהתובעת התפטרה בספטמבר 2014, בלי שמוזכרת ולו במילה העובדה שאין עליה מחלוקת שהיא היתה אז בהריון מתקדם, שבסופו לטענתה היא יצאה חופשת מחלה עד ללידה שהתרחשה בנובמבר. אמיליה הכחישה בתוקף שידעה שהתובעת היתה בהריון "היא לא סיפרה לי שהיא בהיריון, היא לא ביקשה הקלה על העבודה שלה כי היא בהיריון, היא לא אמרה את זה לאף אחד, ואסור לנו גם לשאול שאלות כאלה" (עמ' 13 ש' 17), ובמקום אחר בעדותה כשנשאלה שוב לגבי כך שלפחות מנהלי העבודה מטעם הנתבעת היו אמורים להבחין בבטן ההריונית של התובעת, השיבה "על סמך מה אתה אומר את זה, אם היא לובשת חלוק גדול ומכסה את כולה" (עמ' 12 ש' 4) אז לא ניתן להבחין בהריון. וכאילו לא די היה בתשובות התמוהות האלה כדי לגרום לנו לפקפק באמינות הנתבעת, הרי שאמיליה הודתה כי קיבלה את אישורי המחלה ששלחה התובעת שבהם מצויין מפורשות שהתובעת בהריון מתקדם (ת/3 לתצהיר התובעת), אך ביקשה שנאמין לה, ולא האמנו, שהיא פשוט לא עיינה בהם "אני מקבלת חופשת מחלה אני לא מסתכלת מה הסיבה" (עמ' 12 ש' 25). בנוסף, בחקירתו הנגדית הודה נדב כי "ידעתי שיש עובדת שאמורה לחזור מתי שהוא מחופשת לידה" (עמ' 20 ש' 6). נוכח כל האמור, אנו מקבלים את גרסתה של התובעת שבסעיף 11 לתצהירה שלא נסתרה – התובעת אף לא נשאלה כל שאלה ביחס לכך – כי קיבלה רק 12 ימי מחלה בשלבי הריונה האחרונים, וכאשר מסרה לנתבעת אישורי מחלה נוספים היא נשלחה לביתה ללא תשלום ימי מחלה נוספים, וזאת עד ללידת ביתה. אופן הטיפול הלקוי הזה, בלשון המעטה, בעניינה של עובדת בהריון מתקדם, משליך לדעתנו על הערכתנו את אמינות גרסאות הצדדים גם ביחס לסיום העבודה, באופן שגרם לנו להאמין יותר לתובעת מאשר לנתבעת;

שביעית גם העובדה שהנתבעת לא שילמה לתובעת סכומים שאף לשיטתה נותרה חייבת לה – כמו למשל פיצוי על אי מתן הפרשות לפנסיה פדיון חופשה – חיזקה אצלנו את החשד שלפיו הנתבעת ניסתה להתחמק מלשלם לתובעת את המגיע לה, ובמקרה הזה את פיצויי הפיטורים. נוסיף, שהסברו של מוני לקושיה מדוע לא שילם את הסכומים האלה ("לא פגשנו אותה מאז", עמ' 10 ש' 9) לא היה מקובל עלינו, בהינתן שלפחות לאחר הגשת התביעה לא היו אמור להיות כל קושי לשלם לתובעת את הסכומים האלה באמצעות בא כוחה;

ולבסוף לא נעלמה מאיתנו העובדה שהתובעת העידה שבמפגש עם מוני בתחנת האוטובוס, כאשר היתה כבר בדרכה הביתה, וגם בפגישה במשרד כשבוע מאוחר יותר, היא נדרשה, לטענתה בצעקות ובקללות, לחזור לעבודה. אכן מדובר בעדות התומכת בגרסת הנתבעת בדבר כך שהתובעת לא פוטרה, או שפוטרה והפיטורים בוטלו, אך בשים לב למכלול השיקולים שהבאנו, כמו גם להערכתנו שלא מדובר בהצעה שהועברה לתובעת בתום לב ובאופן מכבד העולה כדי חזרה אותנטית של המעסיק ממעשה הפיטורים, לא מצאנו שיש בה כדי להטות את הכף לכיוון מסקנה ראייתית לפיה התובעת אכן לא פוטרה.

תחשיב פיצויי הפיטורים המגיעים

5. משהגענו לכלל מסקנה שהתובעת פוטרה, היא זכאית כפי טענתה לפיצויי פיטורים. נעבור עתה למחלוקת שבין הצדדים בדבר גובה פיצויי הפיטורים.

6. תחשיב פיצויי הפיטורים שהגישה לנו התובעת נעשה על פי הוראות הלכת שיא משאבים (ע"ע 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים נ' Adhenom Berh Teami (4.6.17)), לפיה יש לחשב פיצויי פיטורים לעובד שעתי על פי היקף המשרה הממוצע לכל תקופת העבודה. זאת בניגוד להלכת סנונית שקדמה לה (דב"ע (ארצי) נז / 3-57 סנונית הדגמות נ' פרץ (26.1.97)) שלפיה היה מחושב היקף המשרה ב-12 החודשים האחרונים בלבד.

התובעת חישבה ומצאה כי היקף משרתה הממוצעת של התובעת לאורך כל תקופת העסקתה היה 146.25 שעות. לנתון זה היא הגיעה תוך חלוקת 2,340 שעות עבודה במשך כל התקופה ל- 16 חודשי עבודה (יצוין כי התחשיב לא כלל את החודשים אוקטובר 2014 עד מרץ 2015 שבהם שהתה התובעת בחופשת מחלה וחופשת לידה).

לפי זה, טענה התובעת שהיא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 6,702 ₪ (22 חודשי עבודה X 25 ₪ לשעה X 146.25 שעות עבודה חודשיות חלקי 12). תחשיב התובעת מקובל עלינו, ומשלא הוגש תחשיב נגדי מטעם הנתבעת, אנו מקבלים אותו כנכון ופוסקים לתובעת פיצויי פיטורים על פיו. עם זאת, מאחר שיש להגביל את הסכום שנפסוק לסך שנתבע ברכיב כתב התביעה, שהוא פחות מהתחשיב, הרינו שנפסוק לתובעת פיצויי פיטורים על פי סך זה, העומד על 6,004 ₪.

מאחר שכתב התביעה לא כלל דרישה לפסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הרי שהסך הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית בלבד, וזאת מיום סיום העבודה (28.7.15) ועד למועד התשלום בפועל.

7. למעלה מהנדרש נעיר, שאף אם היינו מגיעים למסקנה שהתובעת כלל אינה זכאית לפיצויי פיטורים, הרי שלפחות לחלק מהסכום הזה היא היתה זכאית, שכן על פי צו ההרחבה החדש בענף הנקיון יש להפריש לעובד 8.33% (דהיינו את מלוא סכום הפיצויים) לקרן הפנסיה עבור פיצויים, וסכום זה אינו ניתן להחזרה. על פי תחשיב הנתבעת שהוגש, עומד סכום זה על סך 3,605 ₪, שלהם לפחות הייתה זכאית התובעת אפילו היינו מגיעים למסקנה אחרת באשר לזכותה לפיצויי פיטורים.

דמי הודעה מוקדמת

8. נוכח הממצא העובדתי אליו הגענו מעלה, לפיו התובעת פוטרה על אתר, היא זכאית כמובן לפיצוי על כך שלא ניתנה לה הודעה מוקדמת. אשר לגובה הסך המגיע, על פי תחשיב התובעת, שלא נסתר ואף לא הוגש תחשיב נגדי בעניין, היא זכאית לדמי הודעה מוקדמת בסך 3,625 ₪ (146.25 X 25). עם זאת, מאחר שגם כאן הסך שנתבע בכתב התביעה נמוך במקצת, הרי שנפסוק לתובעת את מלוא הסכום שתבעה ברכיב זה, העומד על 3,275 ₪.

אי מתן שימוע

9. נוכח הממצא העובדתי אליו הגענו מעלה, לפיו התובעת פוטרה על אתר, הרי שמדובר בפיטורים שלא כדין גם במובן זה שהיה על הנתבעת לזמן את התובעת לשימוע. בנסיבות העניין, הסך אותו תבעה התובעת בכתב תביעה בגין רכיב זה, שכומת על בסיס שתי משכורות, הינו סביר ועומד באמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה לעניין זה. משכך, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 6,550 ₪ פיצוי על אי מתן זכות לשימוע.

פדיון חופשה

10. אין מחלוקת בין הצדדים – ראו התחשיבים שהוגשו לאחר הסיכומים – שהתובעת היתה זכאית ל-10 ימי חופשה בשנה, ואין גם מחלוקת על כך שהיא קיבלה בסך הכל 9 ימי חופשה מלאים בתשלום. במחלוקת הקטנה שבין הצדדים בשאלה האם הועסקה התובעת במשך 18 חודשים או 17 חודשים, או מקבלים את עמדת התובעת, שכן כפי הנראה הנתבעת לא הביאה בחשבון (בטעות) את תקופת ימי המחלה שבה שהתה התובעת בסוף הריונה כתקופה המזכה את התובעת בימי מחלה. אם כך, הרי שהתובעת היתה זכאית בסך הכל ל- 15 ימי מחלה (10 ימי חופשה בשנה X 18 חודשי עבודה חלקי 12). אשר לסך המגיע בעד כל יום עבודה, כאן מקובלת עלינו עמדת הנתבעת, לפיה יש לחשב את ערך יום חופשה בהתחשב בחלקיות המשרה., העומדת על פי חשבוננו 78.6% (146.25 שעות עבודה בפועל חלקי 186). משכך, הרי שמספר ימי העבודה המלאים בתשלום שהיתה התובעת זכאית לו במשך כל תקופת עבודתה הינו 11.79 ימים. מאחר שאין מחלוקת שהיא קיבלה 9 ימים, הרי שהיא זכאי לפדיון של 2.79 ימים מלאים. ערכו של יום עבודה הינו 212 ₪ ( 8.5 שעות עבודה X 25 ₪ שכר לשעה), כך שהתוצאה המתקבלת היא שהתובעת זכאית לפדיון חופשה בסך 591 ₪ (212 ₪ X 2.79).

דמי הבראה

11. שני הצדדים מודים בכך שהנתבעת נותרה חייבת לתובעת תשלום עבור דמי הבראה, אך הצדדים חלוקים באשר לתחשיב הנכון של רכיב זה. על פי התובעת, היא זכאית ל- 4,372 ₪, בעוד שעל פי תחשיב הנתבעת זכאית התובעת רק לסך של 2,938 ₪.

לאחר בחינת תחשיבי הצדדים, אנו מקבלים את נקודת המוצא של הנתבעת לפיה ביחס לתקופת העבודה הראשונה יש לערוך את תחשיב ימי ההבראה לפי צו ההרחבה בענף הניקיון הישן, וזאת הן ביחס לתעריף יום הבראה והן ביחס למספר ימי העבודה בשנה. משכך, נסתמך על תחשיב הנתבעת לצורך חישוב זכותה של התובעת לדמי ההבראה, והשינוי היחיד הוא שנביא בחשבון היקף משרה של 78.6% כפי שאנו חישבנו, ולא 70% כפי שחישבה הנתבעת.

משכך, יש להכפיל את הסך המגיע לתובעת בגין ימי הבראה הוא 3,299 ₪ (לפי 2,938 ₪ X 78.6 חלקי 70).

חגים

12. התובעת תבעה באופן כללי 9 ימי חג בשנה, מבלי להתחשב בכך שאין היא זכאית לימי חג ככל שאלה נפלו ביום שישי או שבת. לעומתה, הנתבעת הגישה תחשיבה מדוייק, הבנוי לפי לוח השנה, תחשיב שהוא מקובל עלינו, ולפיו אנו קובעים שעל הנתבעת לשלם לתובעת עבור ימי חג סך של 559 ₪.

הפרשות לביטוח פנסיוני

13. שני הצדדים הגישו תחשיבים מפורטים בכל הנוגע לסכום הפיצוי המגיע לתובעת בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה (רכיב גמל). על פי תחשיב התובעת, הסך המגיע הוא 7,933 ₪, בעוד שעל פי הנתבעת היא זכאית ל- 4,056 ₪ עבור תקופת העבודה ללא לקיחה בחשבון של חופשת הלידה, ועוד סך של 1,236 ₪ עבור תקופת חופשת הלידה. לאחר עיון בטענות הצדדים, נראה לנו נכון יותר תחשיב התובעת מאשר תחשיב הנתבעת, וננמק. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, שחובתה להפריש לביטוח הפנסיוני בתקופת חופשת הלידה חלה רק בתנאי שהתובעת הפרישה את חלקה. נכון הדבר שכך מורה החוק, אך לדעתנו יש לפרשו באופן שעובדת – כמו העובדה במקרה שלפנינו – שמעולם לא הוקמה לה קרן פנסיה, ולכן היא גם מעולם לא נדרשה לשלם את חלקה, תצא ניזוקה דווקא בחופשת הלידה ש(גם) בה היא לא נדרשה לשלם את חלקה בהפרשות.

עם זאת, איננו מקבלים את תחשיב התובעת במלואו, שכן צודקת הנתבעת בטענתה שבמהלך חמשת חודשי העבודה הראשונים שיעור ההפרשות הנכון היה 6% (לפי הצו הישן), ולא 7% (לפי הצו החדש). מכאן שעבור חודש אוקטובר 2013 זכאית התובעת לתגמולים בסך 207 בלבד (ולא 243 ₪ כפי תחשיבה); עבור נובמבר 2013 היא זכאית לסך 185 בלבד (ולא 210); עבור דצמבר 2013 היא זכאית לסך 222 בלבד (ולא 2579 ₪ שנרשם בתחשיבה, כפי הנראה בטעות); עבור ינואר 2014 היא זכאית לסך 220 בלבד (ולא 257 ₪); ועבור פברואר 2014 היא זכאית לסך 179 בלבד (ולא 209 ₪). מכאן יוצא, שיש להפחית מתחשיב התובעת סך של 2,385 ₪ (36 + 25 + 2,257 + 37 + 30). התוצאה המתקבלת היא שהתובעת זכאית לכאורה לפיצוי על אי הפרשה לפנסיה בסך 5,548 ₪.

ברם, מעיון בכתב התביעה עולה שהתובעת תביעה ברכיב זה רק סך של 3,897 ₪ (המתקבל מהפחתה מהסך הכולל הנקוב בכתב התביעה עבור הפרשות לביטוח פנסיוני ולפיצויים, את רכיב הפיצויים בסך 4,638 ₪, ראו בסעיף 35 לכתב התביעה). מאחר שהסכום המקסימלי שאותו אנו יכולים לפסוק לתובעת הוא זה הנקוב בכתב התביעה, הרי שייפסק לה סך זה.

השבת הודעה מוקדמת שנוכתה

14. לאור הממצאים שבעבודה אליהם הגענו בדבר נסיבות העבודה, ברור שהנתבעת לא היתה זכאית לנכות משכרה האחרון של התובעת את דמי ההודעה המוקדמת, ואנו מקבלים את תביעתה לכך שהסך שנוכה (3,853 ₪) יוחזר לה.

סיכום

15. התביעה מתקבלת בעיקרה. על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. פיצויי פיטורים בסך 6,004 ₪.

ב. דמי הודעה מוקדמת בסך 3,275 ₪.

ג. פיצוי על אי מתן זכות שימוע בסך 6,550 ₪.

ד. פדיון חופשה בסך 591 ₪.

ה. הבראה בסך 3,299 ₪.

ו. חגים 559 ₪.

ז. פיצוי על אי ביצוע הפרשות לגמל בסך 3,897 ₪.

ח. החזר דמי הודעה מוקדמת שנוכו בסך 3,853 ₪ .

כל הסכומים המפורטים לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (28.7.15) מלבד הסכום המצויין בסעיף ז', שיישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.14 (אמצע תקופת ההעסקה) עד ליום התשלום בפועל.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 6,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי בירושלים. ערעור יש להגיש תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ל' כסלו תשע"ח, (18 דצמבר 2017), בהעדר הצדדים.