1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 1.9.15 בהוד השרון.

2. בכתב התביעה טען התובע שברחבת הכניסה לבית הספר הדמוקרטי בהוד השרון קיימים מספר מקומות עצירה מסומנים להורדת תלמידים ומשמאלם נתיב נסיעה. בבוקר התאונה, בסביבות השעה שמונה הגיע התובע לבית הספר בשעה שהיו במקום מכוניות רבות והתקדם באיטיות בטור המכוניות. כשהגיע תור התובע התקדם לכיוון מקום העצירה הקדמי (המקומות האחרים היו תפוסים באותה שעה) עבר משמאל באיטיות את הרכבים האחרים שעמדו במקום ההורדה והחל לפנות ימינה למקום ההורדה הקדמי. לאחר שחלקו הקדמי של רכבו כבר היה בעמדת ההורדה הקדמית, התקדם רכב הנתבעים ופגע עם פינתו השמאלית קדמית ברכב התובע בחלקו הימני של הרכב ממרכז הדלת הימנית קדמית ועד לכנף האחורית. התובע טען כי שני הורים שהיו בתורנות במקום היו עדים לתאונה. התובע טען כי החליף פרטים עם הנתבע 1 אשר לאחר מכן הכחיש אחריותו לתאונה ובהמשך טען שכלל לא זז עם רכבו. לפיכך, ביקש לחייב הנתבעים לפצותו בגין הנזק הישיר, שכ"ט השמאי וירידת הערך.

3. בכתב ההגנה טענו הנתבעים מנגד כי רכב הנתבעים עמד בעצירה מוחלטת בנתיב הימני המאפשר הורדת ילדים סמוך לבית הספר. לפתע, רכב התובע נכנס עם רכבו למקום עצירה פנוי לפני רכב הנתבעים בחוסר זהירות ותוך התעלמות מרכב הנתבעים וכתוצאה מרשלנות התובע ארעה התאונה.

4. התובע חזר בפני על גרסתו לפיה עמד בטור המכוניות שהמתין להורדת הילדים. התורן במקום סימן לו להתקדם למקום פנוי בתחילת הטור. לצורך כך עקף משמאל את הרכבים האחרים. התובע טען כי נסע באיטיות החל בפניה אלכסונית שמאלה למקום החניה הפנוי. לפתע, שמע רעש ולקח לו מספר שניות להבין מהו מקור הרעש ואז נעצר. התובע ירד מהרכב והבחין שהנתבע פגע עם קצה רכבו בחלקו הימני של רכב התובע כך שנוצרה שריטה גדולה מהדלת הקדמית עד לכנף של הדלת האחורית. התובע טען שלאור העומס החליפו מספרי טלפון ולא עלה נושא האחריות מאחר וברור היה לו שהנתבע אשם. לאחר שעה בהודעת טקסט חלק הנתבע על אחריותו לתאונה וטען שהתובע הוא שהתפרץ למסלול הורדת ילדים. רק בשיחה מאוחרת העלה הנתבע בפניו את הטענה לפיה רכבו לא זז בעת התאונה. התובע טען כי בעת שחלף על פני רכב הנתבע לצורך כניסה לחניה, רכב הנתבע היה בעמידה מוחלטת ואז שמע רעש שלא הבין את מקורו והודה שלא ראה את מכוניתו של הנתבע בעת קרות התאונה. עוד הודה התובע כי לא תיקן את רכבו וסכום הנזק נתבע על ידו לאור חוו"ד השמאי שהוצגה מטעמו.

אם תורנית שהיתה במקום העידה לטובת התובע, וטענה שהבחינה ברכב הנתבע בעמידה מוחלטת. רכב התובע נכנס למקום החניה שהיה פנוי לפני רכב הנתבע. בשלב זה, החל רכב הנתבעים לצאת, לא שם ליבו לכך שהרכב השני נכנס למקום החניה שלפניו ופגע בו.

5. הנתבע 1 גם הוא חזר על גרסתו וציין כי עמד עם רכבו בעצירה מוחלטת והוריד את ילדו באזור המסומן לכך. הנתבע 1 טען כי התובע תחת להמתין לתורו בטור הרכבים, עקף את הרכבים המורידים את הילדים וביקש להיכנס למקום הראשון הפנוי בסוף הטור. הנתבע טען כי ככל הנראה התובע לא אמד נכונה את המרחקים ובעת הכניסה לחניה פגע עם רכבו ברכב הנתבעים שעמד באותה עת. הנתבע 1 הכחיש כי החל לנסוע וטען כי גם במידה והיה נוסע הנסיעה היא ישר ולא שמאלה לכיוון התובע.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני קובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על שני הצדדים, מעיקרי הטעמים הבאים:

בראש ובראשונה, התרשמתי לחיוב מעדותו הרהוטה, הבהירה והעקבית של התובע והיא מהימנה עלי. בנוסף, עדותו נתמכה בעדותה של העדה מטעמו שטענה אף היא כי התאונה ארעה בשעה שרכב התובע ביקש להכנס למקום חניה פנוי ואילו רכב הנתבעים החל בנסיעה מהמקום עם סיום ההורדה. עדות זו גם עולה בקנה אחד עם עדותו של הנתבע עצמו לפיה ילדו כבר ירד מהרכב באותה עת.

ברם, התובע עצמו הודה כי התאונה ארעה בעת שעקף שיירת מכוניות וביקש להיכנס למקום חניה. סבורה אני כי אכן היה מקום כי התובע ימתין לתורו תחת עקיפת המכוניות וכניסה למקום הראשון. אך במידה ובחר לעשות כן, או התורן לגרסתו הורה לו לעשות כן, היה עליו לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים על מנת לוודא כי הרכבים החונים ומורידים ילדים באותה עת לא ממשיכים בנסיעתם, לרבות יצירת קשר עין אם הנהגים ברכבים החונים אם היה צורך בכך.

7. הואיל והתאונה ארעה בעת שהתובע ביצע עקיפה של רכבו של הנתבע, היה על התובע לשים לב ולבצע הכניסה למקום החניה הפנוי בצורה זהירה לאחר שווידא כי רכב הנתבעים אינו מתחיל בנסיעה או להימנע מעשותה כליל. משלא עשה כן הרי הוא האחראי לקרות התאונה.

8. יחד עם זאת, אני סבורה שאף לנתבע אחריות לקרות התאונה. כאמור קיבלתי כמהימנה את גרסת התובע והעדה מטעמו לפיה התובע פנה באופן ההולם את תנאי הכביש ואילו הנתבע הוא שהחל בנסיעה לאחר הורדת הנוסע ועל כן גם עליו היתה מוטלת החובה לבדוק אם הדרך פנויה בטרם תחילתו בנסיעה. גם אם נקבל את גרסת הנתבע לפיה היה אמור להמשיך בנסיעתו ישר, הרי שגם אז עליו להביט לצדדים ולבחון האם הדרך פנויה מרכבים ו/או ילדים חוצים בטרם התחילו בנסיעה. משלא עשה אחראי גם הוא לקרות התאונה.

משכך, מצאתי לנכון לחלק את האחריות בחלקים שווים בין הצדדים.

בנוסף, בהתאם להלכה פסוקה משלא תוקן הרכב, יש להפחית את רכיב המע"מ ומשלא נבדק הרכב ע"י שמאי לאחר התיקון, יש להפחית את הרכיב הנדרש בגין ירידת הערך.

9. התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 1,850 ₪ (המהווים 50%) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ביום 18.1.16 , ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 700 ₪ והוצאות עד בסך של 300 ₪, כל זאת בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. במידה וסכום ההוצאות שהושת על התובע במסגרת הפרוטוקול מיום 1.8.16 בסך של 700 ₪ טרם שולם על ידו (וכך עולה מקופת בית המשפט) הרי שיש להפחית את הסכום הנ"ל מהוצאות המשפט שנקבעו.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ו, 21 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.