בשם המבקשים בהפ"ב 36132-01-16 ובהפ"ב 9852-03-16 והמשיבים בהפ"ב 23112-02-16: עוה"ד חיים נובוגרוצקי, אוריה שוחט

בשם המשיבים בהפ"ב 36132-01-16 ובהפ"ב 9852-03-16 והמבקשים בהפ"ב 23112-02-16: עו"ד יצחק דהן

א. התובענות וההליכים שבעקבותיהן

1. עניינו של פסק דין זה בשלוש תובענות בענייני בוררות, הנדונות במאוחד והמתייחסות ל"פסק דין חלקי" מיום י' בניסן תשע"ה (30.3.15; להלן: "הפסק החלקי") ול"השלמת פס"ד מתאריך י' בניסן תשע"ה" שניתנה ביום כ"ד בשבט תשע"ו (23.2.16; להלן: "ההשלמה").

2. ברקע הליכי הבוררות והתובענות עומד סכסוך בין שני אחים, שהם בניו של אדמו"ר חסידות ספינקא המנוח, הרב מרדכי דוד כהנא זצ"ל. האח האחד הוא הרב אברהם יצחק כהנא – המכהן כיום כאדמו"ר החסידות – והאח השני הוא הרב שלמה שמואל כהנא.

3. הצדדים הסכימו למסור את הסכסוך ביניהם לבוררות זבל"א, אשר תכלול בורר מטעם כל צד ובורר שלישי מכריע. במסגרת "שטר בירורין זבל"א" הוסכם כי הבוררים יהיו הרב אהרן סמט (מטעם שלמה שמואל כהנא), הרב יעקב פרבשטיין (מטעם אברהם יצחק כהנא) והרב בצלאל ווקסלשטיין (כבורר שלישי ומכריע).

4. במסגרת הפ"ב 36132-01-16 (שהוגשה ב-19.1.16) מבקשים הרב שלמה שמואל כהנא ועמותה נלווית לאשר את הפסק החלקי (שניתן כעשרה חודשים קודם לכן, ב-30.3.15, כנ"ל).

במסגרת הפ"ב 23112-02-16 (שהוגשה ב-18.2.16) מבקשים אברהם יצחק כהנא ועמותה נלווית (אשר יכונו להלן: "א"י") לבטל את הפסק החלקי.

במסגרת הפ"ב 9852-03-16 (שהוגשה ב-10.3.16) מבקשים הרב שלמה שמואל כהנא והעמותה הנלווית (אשר יכונו להלן: "ש"ש") לבטל את ההשלמה.

5. השתלשלות ההליכים בבית המשפט הייתה כפי שיפורט להלן:

ב-15.2.16 הוחלט על איחוד הדיון בשתי התובענות הראשונות.

ב-3.4.16 הוחלט לצרף לאיחוד גם את התובענה השלישית, "תוך שאין בכך למנוע אפשרות של דיון בכל 'פסק בוררות' ובכל עניין רלבנטי בנפרד".

בקדם המשפט מ-4.5.16 "נשמעה המלצה חמה לבוא בדברים במגמה להגיע לפשרה כוללת ולייתר את הצורך בהליכים בבית המשפט". למקרה שלא תושג פשרה, גובשו הסכמות דיוניות להמשך הדרך.

בפתח דיון הוכחות שהתקיים ב-7.9.16 נרשמו הדברים הבאים מפי הנוכחים: "מתברר ש[א"י] לא הגיע לדיון, אך מבקשים לקיים את הדיון בכל זאת במגמה לסיים את החקירות ולהגיש סיכומים בהמשך לכך. ככל שיתברר שיש צורך בדיון נוסף, נשמרות הזכויות והטענות לעניין הוצאות במצב דברים זה" (פרוטוקול, ע' 3, ש' 12-10). בהמשך לכך נחקר ש"ש על שלושה תצהירים שהגיש ולאחר מכן נחקר הרב ראובן צבי כהנא על שני תצהירים שהגיש בשם א"י. לאחר מכן הודיע בא כוחו של ש"ש: "איני מעוניין לחקור את [א"י]. זאת כדי שלא להיזקק לישיבה נוספת" (פרוטוקול, ע' 15, ש' 27).

אחר הדברים האלה הוסכם כי יוגשו סיכומים בכתב במתכונת תלת-שלבית, שתאפשר לכל בעל דין להעלות טענותיו ולהשיב לטענות שמנגד. סדר ההגשה המוסכם היה: ש"ש –א"י –ש"ש.

סיכומי ש"ש הוגשו ב-30.10.16 וסיכומי א"י – ב-13.12.16.

ב-28.12.16 הוגשו סיכומי תשובה מטעם ש"ש ולצידם "בקשה להורות על החזרת סיכומי [א"י] והגשתם מחדש ללא מסמכים חדשים שצורפו אליהם". בהחלטה מ-29.12.16 ניתנו זכות תשובה וזכות תשובה לתשובה בקשר לבקשה הנ"ל.

6. לאחר שהוגשו תשובות בעקבות ההחלטה האחרונה הנ"ל, הוכשרה הקרקע להכרעה במה שעל הפרק. אציין כבר עתה כי מצאתי לנכון להתייחס לבקשה האחרונה במסגרת פסק הדין, כפי שיצוין להלן.

ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז

7. לאחר שקילת המכלול, הגעתי למסקנה כי השורה התחתונה של ההליכים המאוחדים דנן תהיה אישור הפסק החלקי וההשלמה, באופן שהתוצאה האופרטיבית תהיה זו העולה מצירוף שניהם זה לזה ושככל שקיימת סתירה בין שני אלה, תגבר ההשלמה והיא זו שתקבע.

8. לתוצאה דלעיל הגעתי מתוך שאני סבור:

ראשית – כי לנוכח כל השתלשלות העניינים, יש להשקיף על המכלול ואין לנתק באופן מלאכותי בין השלבים השונים של הבוררות.

שנית – מתוך שלדעתי בהליכי הבוררות לא נפל פגם המקים עילת ביטול שתצדיק תוצאה סופית שונה מזו שנקבעה.

שלישית – שמכל מקום יש להגיע לתוצאה כנ"ל, מכח הוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק").

9. כדי להסביר מה ביסוד המסקנות דלעיל, אפרט את השתלשלות העניינים בהליכי הבוררות ולאחר מכן אציין את המסקנות הנגזרות ממנה לגבי התובענות שעל הפרק.

ג. השתלשלות הליכי הבוררות

10. הפסק החלקי ניתן ברוב דעות הבוררים, תוך שהרב סמט מטעם ש"ש כתב בו דעת מיעוט.

דעת הרוב כוללת שמונה סעיפים של הכרעה בעניינים שונים שבמחלוקת. בסופה (בסעיף ט') נקבע כי "יתקיים דיון נוסף במעמד הצדדים להשלמת הפרטים החסרים והקמת מנגנון ליישום פסה"ד ולהבהרת פרטים נוספים לשם מתן החלטות בנושאים שלא הוכרעו בפס"ד זה".

לאחר דעת הרוב מובאת דעת המיעוט.

בסיומו של הפסק החלקי נכתב: "ולפי הכלל שאחרי רבים להטות, נפסק כדלעיל בסעיפים א'–ט'" ולאחר פיסקת סיום זו מופיעות חתימותיהם של שלושת הבוררים.

11. בה' בתמוז תשע"ה (22.6.15) נערך מסמך שכותרתו "תוספת לפסק הדין" וגם הוא כולל דעת רוב ודעת מיעוט כנ"ל.

בדעת הרוב מצוין, בין היתר, כי "מכיון שעברו יותר מחודשיים ממתן פסק הדין בתאריך י' בניסן תשע"ה ו[א"י] מערער על פסק הדין ורוצה לקיים דיון נוסף ולהשמיע את טענותיו..." ייקבע דיון נוסף.

בדעת מיעוט כותב הרב סמט:

"עיינתי בתוספת לפסק הדין, המוצעת על ידי עמיתי כב' הבוררים שליט"א בה הם מאשרים את בקשת [א"י] ומאפשרים לו לערער על פסק הדין.

לדעתי אין כל אפשרות לערער על פסק הדין בנושאים שהוכרעו על ידינו באופן סופי וחלוט. שכן על פי ההלכה אין אפשרות ערעור על פסק דין חלוט בפני אותו הרכב שדן והחליט בנושא.

יודגש, כי גם לדעת עמיתי כב' הבוררים לע"ע לא נחזית כל טעות בפסק הדין שניתן. מה גם שבשטר הבוררין הוסכם כי הצדדים מוותרים על כל זכות ערעור. לפיכך דין בקשת [א"י] להידחות".

גם כאן מתקבלת דעת הרוב, תוך שנאמר כי "ולפי הכלל ש'אחרי רבים להטות', הוחלט כנ"ל בסעיפים א', ב', ג'" וגם כאן חתומים שלושת הבוררים על התוספת.

12. בהשלמה מצוין כי היא ניתנת "לאחר שהתקיים דיון נוסף במעמד הצדדים שבו נשמע ערעור [א"י] על פסה"ד ונשמעו טענות הצדדים על נידונים שלא נפסקו בפסה"ד". ההשלמה כוללת הוראות שונות וכן אמירה כי "[א"י] טען שיש סתירה פנימית בפסה"ד" וכי "הבוררים קיבלו טענה זו" ולכן באותו עניין יחול שינוי לעומת הפסק החלקי, באופן שתינתן לש"ש הזכות לבחור בין שתי אפשרויות המצוינות שם.

ההשלמה נערכה ונחתמה רק ע"י שני הבוררים שהיו בדעת רוב כנ"ל, תוך שמצוין בה (בסעיף ז') כי

"הבורר השלישי, הרב הגאון ר' אהרן סמט שליט"א התבקש לחתום על החלטת הרוב (בצרוף דעת מיעוט, באופן שנעשה בהחלטה מיום י' בניסן תשע"ה) וסרב לעשות כן, לפיכך חתמו רק שני הבוררים האחרים. להחלטה זו בחתימת שני הבוררים יש תוקף של החלטה מחייבת, כאמור בשטר הבוררות".

ד. מסקנות נגזרות

13. ש"ש טוען כי יש לאשר את הפסק החלקי כבר בשל המועד שבו הוגשה בקשת הביטול וכי יש לבטל את ההשלמה בשל עילות ביטול שיסודן בסעיפים 24(2)(3)(4)(9) ו-(10) לחוק.

14. מן ההשתלשלות שצוינה לעיל וממכלול הנסיבות עולה כי לא רק שאין מקום לפיצול הנטען, אלא יש להשקיף על מה שהתקבל ממהלך העניינים בכללותו ולאשרו באופן שנקבע.

15. כבר בהסכם הבוררות (אשר כונה "שטר בירורין זבל"א", כנ"ל בסעיף 3) נמסרו לבוררים סמכויות רחבות מאד לעניין מהלכים והחלטות שיבואו בעקבות קודמיהם (ראו בעיקר סעיפים ז'-ט' שם). בפסק החלקי הבוררים מציינים כי אין בו לסיים כל שעמד על הפרק ויידרש דיון נוסף (כנ"ל בסעיף 5).

בהמשך למצוין לעיל ובכלל, ובמיוחד בהינתן שהבוררות התנהלה בין אנשים שדין תורה הוא נר לרגליהם, אין מניעה לעתור לבית דין שנתן פסק ולטעון שנפלה בו טעות המצדיקה תוצאה שונה או שינוי מה שנקבע קודם לכן. כך עשה א"י כשטען לסתירה פנימית בפסק החלקי והבוררים קבעו (בדעת רוב) שיתקיים דיון גם בכך ולבסוף קיבלו טענה זו.

בהקשר זה יצוין גם כי כשהבוררים השתמשו במינוח "ערעור" בנוגע למהלך האמור, אין כוונתם להליך ערעורי כמקובל בשיטת המשפט הישראלי למשל, אלא לאפשרות של דיון מחודש במה שעל הפרק. לכן גם לא קיבלה דעת הרוב את עמדת המיעוט, כאילו מדובר בערעור כנ"ל.

במצב הדברים האמור – כשהליך הבוררות היה נתון במהלכי המשך לפסק החלקי – אין לחסום את א"י בשל כך שלא פנה לבית המשפט לאלתר בבקשה לבטל את הפסק החלקי. היה אך טבעי לפעול כפי שפעל. הנה כי כן, גם ש"ש לא פנה לבית המשפט באותו שלב בבקשה לאשר את הפסק החלקי (והוא אכן אינו פסק הראוי לאישור כשהוא לעצמו) וגם לא בבקשה למתן צו מניעה שימנע את המשך הליכי הבוררות באופן שבו נמשכו.

מכל המקובץ עולה כי בעיית זמנים לא אמורה למנוע את התוצאה דלעיל (ובמסגרת זו ייאמר כי ככל שא"י היה זקוק לארכה בקשר לכך, יש מקום לתיתה לו).

16. בהמשך לכל שנאמר ובכלל, גם מהלך הדברים בשלב השני של הבוררות אינו מעלה קיומה של עילת ביטול ואינו מצדיק תוצאה שונה. משנקבע בתוספת לפסק (שניתנה בדעת רוב ושגם הבורר מטעם ש"ש חתום עליה) כי יתקיים דיון נוסף כאמור, ניתנה לש"ש הזדמנות להתנהל כראוי בקשר לאותו שלב. גם היו ברורות לו ולבורר מטעמו התוצאות של התנהלות כפי שהייתה מצידם. זאת במיוחד בהינתן ההוראות המפורשות בקשר לכך (כגון בסעיף ג' לשטר הבירורין) ומהלך העניינים בבוררות עד אז. בסופו של דבר, צוין בהשלמה (בסעיף ג') כי היא ניתנת לאחר שנשמעו "כל טענות הצדדים בע"פ ובכתב".

במצב הדברים האמור, ש"ש גם לא יוכל להיוושע מטענותיו בעניין השפעה פסולה מצד א"י על הבורר השלישי. לא רק שטענות חמורות שכאלה לא בוססו כדבעי ושבקשר אליהן ניתן מענה למה שהיה נחוץ, אלא שקשה במיוחד להיבנות מטענות מסוג זה כשגם מטעם ש"ש היה קשר עם הבורר וכשלא העלה טענות בקשר לכך לפני תום הבוררות (וראו בקשר לכך גם סעיפים 77-74 של סיכומי א"י).

17. על כל שנאמר עד כה, בדבר העדר ביסוס לעילות הביטול שנטענו לגבי השלב השני של הבוררות, אוסיף כי במכלול נסיבות המקרה, אפילו היה ש"ש מבסס עילת ביטול כלשהי, היה מקום לדחות את עמדתו בקשר להשלמה. זאת מכח סעיף 26(א) לחוק, הקובע כי "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין".

בקשר להוראת החוק האמורה יש לזכור כי "למרות הביטוי 'רשאי' בסעיף 26(א) לחוק, פירשו בתי המשפט את הסעיף כמטיל עליהם חובה לבדוק, בטרם יחליטו על ביטול הפסק, אם אכן נגרם עיוות דין. לא נגרם עיוות דין – לא יבטל בית המשפט את הפסק" (סמדר אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל 1165 (תשס"ה) וההפניות שם). יש לתת את הדעת אף לכך שסעיף 26(א) הנ"ל מתייחס אפילו למקרים שבהם אין לבורר סמכות, "שגם אם הבורר פעל ללא סמכות – עדיין אפשר לאשר את הפסק, אם יימצא לאור מכלול הנסיבות, שלא נגרם עיוות דין לאף אחד מהצדדים" (שם, ע' 1168).

18. כאמור, במקרה דנן לא ביסס ש"ש עילת ביטול, אך אפילו היה מבסס, היה מקום לאשר את ההשלמה ולהגיע לתוצאה משולבת כנ"ל, מכח הוראת סעיף 26(א) לחוק.

19. כפועל יוצא מכל המקובץ, גם אין הצדקה לקבל את הצעתו של ש"ש (בסעיף 81 של סיכומיו) כי ההשלמה תבוטל וכי הנושאים שלא הוכרעו בפסק החלקי יידונו בבוררות זבל"א חדשה כשהבורר השלישי יהיה אחר מהנוכחי ובהתאם להסכמת הצדדים. יש לקבוע דווקא כי הבוררות הושלמה, בהתאם למכלול השתלשלות העניינים שבמהלכה ולמה שהוחלט ושנאמר לעיל.

ה. הערות בטרם חיתום

20. לפני סיומו של פסק הדין, אני מוצא לנכון להעיר את ההערות שלהלן.

הערה ראשונה – לתוצאה שנקבעה הגעתי גם מבלי להיזקק למסמכים ולטענות שכלפיהם הוגשה בקשתו של א"י (כנ"ל בסעיף 5). לכן גם פעלתי בקשר לכך כמצוין בסעיף 6 דלעיל.

הערה שניה – לתוצאה האמורה אני מגיע גם ללא צורך להיזקק לכללי היסוד שעניינם הימנעות מהתערבות שיפוטית בהליכי בוררות וצמצום רב בביטול פסקי ברורות.

אכן, נפסק כי "מגמת בית המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (ע"א 823/87 דניה נ' רינגל, פ"ד מב(4) 605, 612 (1989)) וכן שהעילות לביטול פסקי בוררות "פורשו על דרך הצמצום ובצורה דווקנית ביותר, כשהנטייה הברורה היא להימנע, ככל האפשר, מהתערבות בפסק הבוררות" (רע"א 113/87 נתיבי איילון נ' שטאנג, פ"ד מה(5) 511, 517 (1991)). באותה רוח גם נפסק (ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים, פ"ד נד(6) 605, 623 (2003)) כי

"דיני הבוררות בנויים על מדיניות משפטית שעיקרה חיזוקו של מוסד הבוררות וצמצום ההתערבות השיפוטית במהלכיו. ראוי להכיר במדיניות זו וליישמה הלכה למעשה. מכאן, שהתערבות שיפוטית לביטולו של פסק בורר, הינה בבחינת צעד חריג, רב משמעות והשלכות, שיש לנקוט בו במקרים נדירים, מקום שנמצא לכך בסיס איתן. אין בית המשפט רשאי להתערב בפסק הבורר אפילו סבור הוא כי טעה טעות מהותית, בין עובדתית ובין משפטית, וגם אם על פי תפיסתו הפעיל הבורר את שיקול דעתו בצורה בלתי שקולה. הצדדים קבלו על עצמם מראש את הכרעת הבורר גם אם יטעה, וגם אם צד זה או אחר לא ישבע נחת מההחלטה".

במקרה דנן אף הודגשה מגמה זו באופן ספציפי בשטר הבירורין (בסעיף יא) כשנאמר בו כי "שטר בוררין זה יתפרש לעולם באופן המקיים את הבוררות".

מובן שהאמור לעיל אך מחזק את התוצאה שאליה הגעתי גם בלעדיו.

ו. סוף דבר

21. השורה התחתונה היא אפוא, כאמור בסעיף 7 דלעיל.

22. לנוכח התוצאה הסופית הכוללת ומתוך תקווה שבעתיד ישררו שלום ושלווה בין האחים דנן ובחסידות ספינקא, לא יהיה צו להוצאות בקשר להליכים שביסוד פסק דין זה וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן בהעדר הצדדים היום, י"א בשבט תשע"ז, 7 בפברואר 2017.

רפאל יעקובי, שופט