מבוא

ההליך המתנהל בסדר דין מהיר, שנפתח כבר בינואר 2016, הועבר לטיפולי ביוני 2018 לאחר שכב' השופט הבכיר נאסר פסל את עצמו מלדון בתיק בפתח ישיבת ההוכחות שנקבעה בפניו.

בהתחשב בסכום התביעה וסדר הדין לפיו היא מתבררת, יובאו כל חלקי פסק הדין בצורה תמציתית ככל האפשר.

מדובר בתביעת שיבוב שהוגשה בסדר דין מהיר על ידי התובעת על סך 42,080 ₪ בגין נזקי רכוש כתוצאה מתאונה שארעה על פי הטענה ביום 17.9.09.

בשים לב לשלב בו היה מצוי ההליך בעת העברתו לטיפולי, לאופיו ולמועד פתיחתו הוא נקבע במישרין לשמיעת ראיות בפניי כבר ליום 6.9.18. לבקשת ב"כ הנתבעים נחקר השמאי מטעם התובעת ביום 27.11.18 ונשמעו סיכומי הצדדים בעל פה.

תמצית טענות הצדדים

התביעה הוגשה במקור כנגד הנתבע 1 בלבד. כתב התביעה המתוקן הוגש כנגד שני הנתבעים לאחר שנטען בכתב ההגנה המקורי כי הנתבע 2 הוא שנהג ברכב והדברים יפורטו בהמשך.

בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כי בעת שהרכב שהיה מבוטח על ידה חצה את הצומת כדין, התפרץ הנהג הפוגע ברכב הנתבעים לצומת לא פנוי תוך שהוא פונה שמאלה, מקפח את זכות הקדימה של הנהג ברכב התובעת, פוגע ברכב התובעת וגורם לו לנזקים הנטענים בכתב התביעה, הנתמכים בחוות דעת שמאי העולים כדי אובדן גמור.

התובעת עותרת לשיבוב בסך 42,080 ₪ בשים לב לשיעור התשלום למבוטח (שעמד לכאורה על סך גבוה יותר של 45,120 ₪ כעולה מנספחי כתב התביעה) ושכ"ט שמאי.

בכתב ההגנה המתוקן שהוגש מטעם שני הנתבעים טענו הנתבעים 1 ו - 2 טענו כי מי שנהג ברכב הוא הנתבע 2 ולא הנתבע 1. עוד נטען שהנהג ברכב התובעת הוא שאחראי לתאונה ולנזקים (נראה כי בעניין זה נפלה טעות סופר בכתב ההגנה ואולם ברי לי כי זו היא כוונת הדברים).

הנתבעים כפרו באחריות ובנזק וטענו לנזק ראייתי, שיהוי והתיישנות בשים לב למועד הגשת כתב התביעה המתוקן.

תיאור ההליכים עד כה

ביום 19.1.16 הוגש כתב התביעה המקורי בתיק כנגד הנתבע מספר 1 לבית משפט השלום בהרצליה.

התיק הועבר לבית משפט זה נוכח קבלת טענת הנתבע באשר לסמכות המקומית ולטיפולו של כב' השופט נאסר.

נוכח טענת הנתבע בכתב ההגנה כי גורם אחר נהג ברכב, תוקן כתב התביעה והוסף שמו של הנתבע 2 כבעל דין בהליך. במסגרת הבקשה לתיקון כתב התביעה הסבירה התובעת כי התביעה הוגשה במקור כנגד מי שנטען להיות הנהג ברכב הנתבעים על פי תיק המשטרה שהיה בידה וכי רק עם הגשת כתב ההגנה מטעם הנתבע 1 הועלתה הטענה כי הנתבע 2 הוא הגורם שנהג ברכב.

בית המשפט נעתר לבקשת התיקון וכתב התביעה המתוקן התקבל לתיק ביום 9.10.16.

בתיק התקיימו שלוש ישיבות מקדמיות בפני כב' השופט נאסר ולאחר מכן התיק נקבע לשמיעת ראיות בפניו לחודש יוני 2018.

בפתח אותה ישיבה פסל את עצמו המותב הנכבד מלשבת בדין והתיק הועבר לטיפולי.

בשים לב לפגרת הקיץ נקבע התיק לשמיעת ראיות במועד המוקדם ביותר דהיינו 6.9.18.

משעמד ב"כ הנתבעים על חקירת השמאי מטעם התובעת זומן זה לישיבה נוספת.

מטעם התובעת מסר תצהיר והעיד: הנהג ברכב התובעת - מר ארז יעקב אטיאס. כמו כן מסר חוות דעת ונחקר עליה השמאי מטעם התובעת - מר דורון בודניוק.

מטעם הנתבעים 1 ו - 2 מסרו תצהירים והעידו: הנתבעים בעצמם.

לאחר שמיעת הראיות נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה והתיק בשל למתן פסק דין.

תמצית ההכרעה

לאחר שמיעת העדים ועיון בחומרי הראיות שהוצגו לרבות: כתבי הטענות על נספחיהם, המסמכים שהוצגו לתיק בית המשפט ובכלל זה חוות דעת שמאי, הודעות לחברת הביטוח ובעיקר: שמיעת העדים מטעם הצדדים - אקבע כי אני מקבלת את גרסת התובעת באשר לנסיבות התאונה כפי שנטענו ומרבית רכיבי הנזק ודוחה את גרסת הנתבעים ועל כן דין התביעה להתקבל, למעט העתירה לעניין שיעור הפרשי ההצמדה והריבית.

להלן הנימוקים.

הראיות מטעם הצדדים

מטעם התובעת העיד לעניין אופן התרחשות התאונה הנהג ברכב התובעת.

עוד ביקשה התובעת להגיש את תיק המשטרה ביחס לתאונה דנן. ב"כ הנתבעים התנגד להגשת מסמכים שעורכיהם לא התייצבו להעיד. גם בשים לב להתנגדות זו הרי שבנסיבות העניין אין מניעה מלהידרש להודעות הנהג ברכב התובעת - שהתייצב להעיד - ולהודעות הנתבעים שהתייצבו גם הם.

עדות הנהג ברכב התובעת:

הנהג ברכב התובעת הגיש תצהיר מטעמו בו התייחס לנסיבות התאונה ותיאר כי בעת שחצה את הצומת ברמזור ירוק, רכב הנתבעים שהגיע לצומת משמאל לרכב התובעת, נכנס לצומת באור אדום, התנגש ברכב התובעת וגרם לו לנזקים. עוד תיאר בתצהירו את השתלשלות האירועים לפיה למקום התאונה הגיעו אמבולנס וניידת משטרה וכי נוסעת שהייתה ברכב הנתבעים עזבה את המקום מיד לאחר התאונה. עוד תיאר הנהג ברכב התובעת שהנהג ברכב האחר, שהיה מעורב בתאונה, קיבל טיפול באמבולנס וכי במהלך אותו זמן הגיע למקום הנתבע 1 וטען בפני השוטרת כי הוא היה הנהג המעורב בתאונה וכי היה לבד ברכב. הנהג ברכב התובעת הסביר בתצהירו את ההתרחשות כי כאשר נשאל הנתבע 1 אודות הנתבע 2, ניסה הוא לצעוק דברים שונים לנהג שקיבל טיפול אולם נחסם על ידי הצוות הרפואי. עוד תיאר הנהג ברכב התובעת כי זומן למשטרה ושם זיהה את הנתבעים ביחס למידת מעורבותם בתאונה ובאירוע שלאחר מכן.

לתצהיר הנהג ברכב התובעת צורפה גם הודעתו במשטרה בה נרשמו עיקרי הפרטים שצוינו לעיל וכן חוות דעת השמאי והוראות התשלום מטעם התובעת בה מפורטים הסכומים השונים לרבות הסכום ששולם לו עצמו.

בחקירתו הנגדית הקצרה עמד העד על האמור בתצהירו וגרסתו לא נסתרה ולא הופרכה.

יצוין כי חקירתו הייתה קצרה והוא לא נשאל אודות ליבת האמור בתצהירו אלא אודות נתונים שונים ביחס למופע הרמזורים שאך טבעי בעיניי שבחלוף 9 שנים ממועד התאונה העד לא יידע להתייחס אליהם וזאת ללא קשר למידת מומחיותו בתחום וכו'. העד עמד על כך שהרמזור לפיו הוא עצמו נהג היה ירוק קבוע והסביר את מיקום הפגיעה של רכב הנתבעים ברכבו.

בשים לב לחלוף הזמן הרי שלאחר שמיעת עדותו ובחינת תצהירו של העד ותוך שאני ערה להוראות פקודת הראיות ביחס לעדות יחידה מצאתי כי גרסתו של הנהג ברכב התובעת ביחס לנסיבות האירוע כפי שהוצגה על ידו בחקירתו בפניי, מעוררת אמון ועומדת במאזן ההסתברויות.

גרסתו ביחס לאירועים בכללותם מתחזקת גם נוכח עדות הנתבעים ביחס לאי אמירת אמת למשטרת ישראל בדבר נסיבות התאונה ואת מכלול הנסיבות שלאחר התאונה עצמה, נתונים שיש בהם כדי להשליך על מהימנות שני הצדדים. עוד יצוין כי ביחס לנסיבות עצמן - לעניין מקום התאונה ואופן קרות התאונה (ללא קשר לסוגיית האשם הנטענת) - נמצא תימוכין גם בגרסת הנתבע 2 ביחס להתרחשות האירוע.

גם לעניין ביצוע התשלומים על ידי שירביט והערכת הנזק נדרש העד במסגרת תצהירו והוא לא נחקר בסוגיה זו על ידי ב"כ הנתבעים ועל כן גרסתו לעניין קבלת התשלומים, הנזקים שנגרמו לרכבו וכיו"ב כפי שהועלתה בתצהירו - לא נסתרה ולא הופרכה.

התובעת לא הביאה למתן עדות את מר ניר רחמים ועל כן אין לשעות לתצהירו או לנספחים שהוגשו בצמוד לתצהירו אלא אם הוגשו באמצעות עד אחר או כלל ראייתי אחר ובעניין זה אין לי אלא לקבל את עמדת הנתבעים, הגם שלא מצאתי כי יש בכך כדי לשנות מהתוצאה הסופית נוכח עדות הגורמים האחרים והראיות שהובאו באמצעות עדים אלה.

מטעם התובעת העיד גם השמאי מטעמה שערך חוות דעת שמאית.

השמאי נשאל שאלות בודדות בלבד בעיקר ביחס לסוגיית השרידים שלא מצאתי כי יש בהן כדי לסתור או להפריך את חוות הדעת מטעמו באשר לשיעור הנזקים שנגרמו לרכב התובעת. סוגיית השרידים ממילא רלבנטית להפחתת שיעור הפיצוי לכאורה ובהעדר נתון אחר מטעם הנתבעים לא ברורה הייתה תכלית החקירה בעניין זה. ממילא עם הגשת חוות הדעת והעדת השמאי הוצגה הראיה הנדרשת באשר לשיעור הנזקים שנגרמו לרכב התובעת. נתון זה, בשילוב עדות הנהג ברכב התובעת, יש בהם כדי לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש לעניין שיעור הנזק.

מטעם הנתבעים 1 ו - 2 הגישו תצהיר והעידו שני הנתבעים.

לעניין הנתבע 1:

הנתבע 1 בתצהירו לא התייחס כלל למסכת הנטענת על ידי הנהג ברכב התובעת באשר להתרחשות שלאחר התאונה באופן שיש בו כדי לעורר תמיהה מסוימת לכל הפחות. ממילא לא מצאתי כי יש בתצהירו כדי להועיל בשים לב לכך שכל האמור בתצהירו הוא עדות מפי השמועה בכל הנוגע לתאונה ולנזקים הנטענים וככזו חסרת כל ערך ראייתי.

ממילא לא היה בידו לתמוך ביתר הנתונים שטען הנתבע 2 כקשורים לנסיבות התאונה.

לא ירדתי לסוף דעתו של הנתבע 1 ביחס לאמור בסעיף 8 לתצהירו בשים לב לאופי התביעה והדברים תמוהים ומכל מקום דינם להידחות.

בחקירתו הנגדית אישר הנתבע 1 כי שיקר במשטרה עבור אחיו ביחס לזהות הנהג ברכב במועד התאונה וכי הוא עצמו שילם מחיר כבד של התנהלות זו לרבות תיק במשטרה כהגדרתו, קנס, עונש מאסר על תנאי ועוד. במעמד חקירתו ניכר היה כי המעמד כולו גורם לו לאי נוחות של ממש. ממילא לא היה בעדותו כדי לתמוך בעדות אחיו בשום היבט רלבנטי.

לעניין עדות הנתבע 2 - הנהג ברכב הנתבעים:

לאחר בחינת תצהירו של העד ושמיעת עדותו של העד בפניי עליי לומר בזהירות המתבקשת כי לא נתתי שום אמון בעדותו. במהלך חקירתו ניכר היה כי העד היה מוכן היטב לשאלות, דקלם תשובות מוכנות מראש באופן טכני והתחמק ממתן תשובות לשאלות המהותיות שהוצגו לו. עדותו הייתה לא מהימנה בעיניי וזאת בלשון הזהירה ביותר האפשרית. לא נתתי בה שום אמון הן לעניין נסיבות התאונה והן לעניין מכלול הדברים שאפפו את התאונה עצמה.

עצם הנתון כי התובעת נקטה במחדלים דיוניים כאלה ואחרים בכל הנוגע להבאת ראיות ביחס לאירוע התאונה אין בה כדי לייצר מהימנות יש מאין לנתבע ובעניין זה אין לבית המשפט אלא מה שעיניו רואות.

אזכיר כי הנתבע 2 הגיש תצהיר מטעמו שזהה כולו לתצהיר הנתבע 1. הנתבע 2 בתצהירו אינו מתייחס ולו ברמז למכלול הנסיבות לאחר התאונה לרבות סוגיית חילוף הנהגים שלכאורה אינה יכולה להיות במחלוקת נוכח בחינת הודעתו במשטרה שהוגשה במסגרת תיק המשטרה ואשר התנגדות הנתבעים אינה יכולה לחול ביחס אליה בשים לב לכך שהנתבע 2 זומן להעיד.

העד כאמור העיד בפניי וכאשר נשאל מדוע שיקר בחקירתו במשטרה טען לאקונית כי "פחד מהמשטרה". העד טען כי פחד מהמשטרה מאחר וביצע עבירה נוכח הנתון כי נהג ברכב ללא רישיון נהיגה וזאת ביודעין כעולה מעדותו במשטרה. העד לא הצליח להסביר מדוע חשש כל כך מהמשטרה עד שהיה נכון להסתבך במתן עדות שקר ואף לסבך את אחיו בכך. אותו "מורא" בפני רשויות החוק לא חל עליו לכאורה בעת שמסר הודעתו במשטרה והדברים הרשומים בהודעתו מדברים בעד עצמם. טענותיו לגבי "שקרים" מצד הנהג ברכב התובעת מקבלים את מעמדם הנכון והראוי לכאורה רק עתה נוכח הצהרתו שלו ושל אחיו כי שיקרו בהודעותיהם במשטרה ואי האמינות בעניין זה מחלחלת לתיק כולו ולא ניתן להתעלם מכך.

הגם שניתנה לנתבע 2 הזדמנות להסביר את התנהלותו הרי שגם תשובותיו בעניין זה היו לאקוניות וסתמיות ולא היה בהן כדי להניח את הדעת או לספק הסבר מתאים וזאת במיוחד נוכח טענתו החוזרת ונשנית כי הוא עצמו לא היה אשם בתאונה נשוא התביעה אלא הנהג ברכב האחר.

עצם הנתון כי הנתבע 2 היה נכון להסתבך בעצמו במתן עדות שקר, לגרור לעניין את אחיו שלאחר מכן הסביר כי שילם מחיר יקר בגין התערבות זאת, הרי שכל אלה מחלישים את טענתו בדבר אחריות הנהג ברכב השני עד איונה כליל.

טענתו של הנתבע 2 שבנו היה באותה עת חולה לא נתמכה בשום אסמכתאות ולא הוברר כלל מה הקשר בין נתון זה ובין נסיעתו באופן המתואר בשעת לילה מאוחרת. ממילא ככל שהעד ניסה לשוות דחיפות לנסיעתו הקשורה במחלת בנו - קישור שלא נתמך בשום ראיה ואף לא בעדותו של אחיו - הרי שהיא עמדה בניגוד לטענתו בהמשך החקירה כי נסע "לאט לאט".

המשך חקירתו ביחס לנסיבות התאונה הייתה רצופה סתירות: תחילה טען שראה את רכב התובעת ולאחר מכן שינה את גרסתו וטען שלא ראה את רכב התובעת עד הפגיעה; טען שהגיע בנסיעה רגילה של 60 קמ"ש ולאחר מכן טען שנסע כאמור "לאט לאט"; טען שבחן את הצומת טרם כניסתו אליו ולאחר מכן טען שלא הסתכל על הרכבים; טען שהתאונה לא הייתה בלילה ולאחר מכן חזר בו וטען כי התאונה הייתה בלילה אך היו אורות וכיו"ב. עוד היה ניכר משמיעת עדותו כי תשובותיו במהלך העדות מתפתחות יותר ויותר בהתאם להבנתו, להשקפתו, את קו החקירה.

כאמור לעיל, מכלול הנתונים ובמיוחד התרשמותי מעדות הנתבע 2 בפניי, ובמידה מסוימת עמדת הנתבע 1 בעצמו לאירוע התאונה כעולה מחקירתו, מובילה למסקנה כי לא ניתן לתת שום אמון בעדות הנתבע 2 ובגרסתו לאירוע התאונה אשר לא נתמכה בשום ראיה של ממש מטעמו ואני דוחה אותה מכל וכל. ממילא לא הובאה כל ראיה מטעם הנתבע 2 ביחס לאחריות הנטענת של הנהג ברכב התובעת וזאת בהתאם להבדל הידוע בין נטל השכנוע ובין נטל הבאת הראיות.

לסיכום, כל התנהלות הנתבע 2 במהלך חקירתו הנגדית הייתה כזו שלא ניתן היה לתת בה שום אמון ומשקלה במכלול העדויות לעניין סתירת טענות התובעת והנהג מטעמה - אפסית. בשים לב לאמינות שמצאתי לייחס לגרסת הנהג ברכב התובעת אל מול האמינות האפסית לנהג ברכב הנתבעים ומכלול נסיבות העניין הרי שדין התביעה להתקבל במלואה ביחס לנתבע 2.

ביחס לנתבע 1 הרי שדין התביעה להידחות ואולם אין מקום לפסיקת הוצאות לטובתו - ואפשר שגם היה מקום לחייבו בהוצאות התובעת - בשים לב לכך שהתנהלותו, בין היתר, היא שהביאה להגשת התביעה כנגדו.

לעניין הנזק :

יצוין כי לעניין הנזק הציגה התובעת חוות דעת של שמאי מטעמה שזומן לחקירה על חוות דעתו. לאחר שמיעת חקירתו אקבע כי חוות הדעת לא נסתרה ולא הופרכה וניתן להסתמך עליה.

ממילא לא הוצגה חוות דעת אחרת מטעם הנתבעים או נתונים כלשהם לעניין הנזק, אופי הנזק, שיעור הנזק, שווי השרידים וכיו"ב.

לא מצאתי כי סוגיית השרידים הינה משמעותית בשים לב למכלול הנתונים והדברים יגולמו באופן המתאים בפסיקת הפיצוי ולכך שהתובעת הוכיחה ששילמה למבוטח מטעמה סכום שאף עולה על סכום התביעה כאן. ביחס להיבט השרידים וכו' הרי שבשים לב לפערים בין הנתון המופיע בהוראות התשלום למבוטח אל מול הסכום הנתבע במסגרת הליך זה הרי שלא מצאתי כי יש בהיבט זה כדי לקפח את הנתבע 2.

התחשבות נוספת בנתבע 2 – אפשר שלפנים משורת הדין – תגולם בסוגיית הפרשי הריבית וההצמדה ממועד גיבוש עילת התביעה ועד הגשת התביעה, סכומים שאינם מבוטלים כלל וכלל. בשים לב לכך שאין מחלוקת עוד כי הנתבע 2 הוא הגורם שנהג ברכב הנתבעים הרי שהוא שיישא במלוא הפיצוי.

לעניין הפרשי ההצמדה והריבית ביחס לתקופה שלפני הגשת התביעה:

בשים לב למועד התאונה היה על התובעת להגיש את תביעתה כשהיא משוערכת כדין על מנת לבחון תשלום האגרה המתאימה עם הגשת התביעה ובית המשט לא יפסוק סעד שלא שולמה בגינו אגרה. כמו כן אני מקבלת את טענת הנתבעים כי התובעת נקטה בשיהוי מסוים שלא הוסבר ביחס להגשת תביעתה בשים לב למועד התאונה ומועד התשלום. גם אם אין בשיהוי עצמו כדי להביא לדחיית התביעה הרי שיש בו כדי להשליך על שיעור הפרשי הריבית וההצמדה (במיוחד משלא שולמה בגינם אגרה) ממועד ביצוע התשלום ועד מועד הגשת התביעה.

הערה לעניין טענת ההתיישנות

יוער כי כתב התביעה המקורי גם אם הוגש בשיהוי מסוים בשים לב למועד התאונה הרי שעדין הוגש במסגרת לוח הזמנים הקבוע בדין כך שכל טענה של שיהוי או התיישנות ביחס לנתבע 1 דינה להידחות.

כתב התביעה תוקן לאחר שבכתב ההגנה טען הנתבע 1 לראשונה - ובניגוד לעדות שמסר במשטרת ישראל - כי לא הוא נהג ברכב אלא אחיו, הנתבע 2. שני הנתבעים אישרו במסגרת עדותם בפניי כי לא מסרו אמת בפני חוקרי המשטרה מסיבות שלא הובררו די צרכן ומכל מקום אין מחלוקת עוד כי הנתבעים כיזבו בנושא זהות הנהג באופן שהיה בו כדי להטעות הן את רשויות החוק והאכיפה והן את התובעת.

בנסיבות אלה ומשרק בכתב ההגנה מטעם הנתבע 1 הועלתה הטענה בדבר זהות הנהג ברכב הרי שאין מקום לשעות לטענת ההתיישנות ביחס לנתבע 2 ועצם העלאתה בנסיבות העניין מעוררת יותר מאשר אי נוחות. בפן המשפטי ניתן היה להסתפק בקביעה כי מדובר בנתון שלא היה בידיעת התובעת ועמד בסתירה לנתונים שעמדו בפניה, לרבות הודעה תחת אזהרה שנגבתה מהנתבע 2 על ידי רשויות אכיפת החוק. משכך ניתן לקבוע כי נודע לה לכאורה עם הגשת כתב ההגנה על זהות הנהג האמיתי ברכב באופן שיש בו כדי להשפיע על מירוץ ההתיישנות.

ממילא עילת התביעה של התובעת כנגד הנתבעים הינה עילת שיבוב, המקבלת תוכן עם ביצוע התשלום למבוטח מטעמה ולא למועד התאונה שבין הצדדים ובין עצמם. בשים לב לכך שביצוע התשלום היה לא לפני 12.10.09 כעולה מביצוע הוראת התשלום לנהג ברכב התובעת בתיק – נתון שלא הוכחש ולא נסתר - הרי שגם מועד הגשת כתב התביעה המתוקן (9.10.16) עומד פורמאלית במועדי ההתיישנות ביחס לעילת תביעה זו.

למעלה מן הנדרש:

בשים לב לכך ששני הנתבעים מאשרים בפה מלא כי הם מסרו עדות שקר תחת אזהרה למשטרת ישראל ביחס לזהות הנהג ברכב הנתבעים, הרי שנראה כי במקרה זה גם היבט תום הלב ושימוש לרעה בהליך משפטי ובטענות משפטיות יש בו כדי להשליך על טענת ההתיישנות ולהצדיק דחייתה גם אם היה בה טעם כלשהו.

סוף דבר

1. אני מקבלת את התביעה במישור היחסים שבין התובעת והנתבע 2 (עומר עבדאללה) ומחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 42,080 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 9.10.16 (מועד הגשת כתב התביעה המתוקן ביחס לנתבע 2) ועד התשלום המלא בפועל.

2. בנוסף, הנתבע 2 יישא בהוצאות התובעת ושכר טרחת עורך דינה בסך כולל של 6,500 ₪ שישולמו בתוך שלושים יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

3. התביעה במישור היחסים שבין התובעת והנתבע 1 - נדחית ללא צו להוצאות בשים לב להערות שנרשמו לעיל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ט, 03 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.