עניינו של ערעור זה הוא החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל אסף אבני מיום 10.1.10 בה דחה את בקשת המערערת לשנות את החלטתו מיום 22.12.15, לאשר מכר עצמי של ביתה של המבקשת, שבקשה למימושו הוגשה בתיק ההוצל"פ בגין אי עמידה בתנאי החזר ההלוואה שבגינה נרשמה המשכנתא.

המערערת הינה בעלים של בית מגורים בצור הדסה ברח' טללים 13/2 (להלן: "הבית").

המערערת נטלה הלוואה מבנק מזרחי טפחות שכנגדה שיעבדה את הבית.

המערערת לא עמדה בתנאי החזר ההלוואה כך שנוצר חוב פיגורים של 140,000 ₪. יתרת חוב ההלוואה, הוא כ- 1.1 מיליון ₪.

משהצטבר חוב בגין אי עמידה בהחזר ההלוואה פתח הבנק תיק הוצל"פ שמטרתו מימוש המשכנתא שנרשמה לזכותו על הבית. תיק ההוצל"פ נפתח בגין חוב הפיגורים בסך של כ- 140,000 ₪.

בהתאם להוראות הדין, וכך גם נקבע בהחלטת כב' רשם ההוצל"פ מיום 16.9.15 ניתנו למערערת 90 יום על מנת למכור את הבית בהליכי מכר עצמי. כב' הרשם קבע את תנאי המכר העצמי ובכללם קבע כי כל התמורה שתתקבל ממכירת הבית תופקד בתיק ההוצל"פ ותחולק בהתאם לדני הקדימות בחלוקת חובות.

ביום 9.12.15 חתמה המערערת על הסכם מכר, שהיה מותלה באישור רשם ההוצל"פ, ולפיו נמכר הבית בסכום של 2,180,000 ₪. בעקבות כך ביקשה המערערת מרשם ההוצל"פ לאשר את המכר כאשר בקשתה היתה שמתוך התמורה יופקד בתיק ההוצל"פ רק התשלום הראשון בסך 300,000 ₪ שלטענתה די בו כדי לכסות את מלוא חובותיה בתיקי ההוצל"פ הפתוחים נגדה, כולל חוב הפיגורים נשוא תיק זה. המשיב טען שיש להפקיד את מלוא התמורה בתיק ההוצל"פ וכך הורה גם כב' הרשם בהחלטתו מיום 22.12.15.

המערערת הגישה בקשה לעיון מחדש כאשר היא מבקשת לאשר את ההסכם בתנאים שהיא ביקשה, היינו, תוך הפקדת סכום של 300,000 ₪ בלבד בתיק ההוצל"פ. כב' הרשם דחה בקשה זו בהחלטתו מיום 10.1.16 ועל החלטה זו הוגש ערעור.

המבקשת טוענת כי כב' הרשם טעה בדחותו את בקשתה וזאת משום שיש בסכום של 300,000 ₪ כדי לכסות את מלוא חובותיה לנושים השונים, כולל חוב הפיגורים נשוא תיק זה. לפיכך אין כל הצדקה להורות על הפקדת מלוא התמורה בתיק ההוצאה לפועל.

בהסכם עצמו יש תנאים שיש בהם כדי להבטיח שכל החוב לבנק יסולק, כולל מלוא יתרת הלוואת המשכנתא, תוך 90 יום ממועד אישור המכר.

המערערת טוענת עוד כי מי שרכש ממנה את הבית אמור לקחת אף הוא הלוואה, תוך משכון הבית, והתנאים שהציב כב' הרשם עלולים לגרום לכך שהבנק לא יאשר לרוכש את המשכנתא.

לטענת המערערת הזכות למכור את הבית ללא התערבות הבנק – המשיב – קבועה בסעיף 81 ב 1 (ב)(3) ו- (4) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז – 1968 (להלן: "החוק").

הערעור הועבר לתגובת המשיב שטען כדלקמן:

ראשית, יש לדחות את הערעור על הסף משום שהיה על המערערת להגיש בר"ע ולא ערעור.

שנית, המועד להגשת ערעור או בר"ע הוא מועד ההחלטה הראשונה מיום 22.12.15. מתאריך זה היה על המערערת להגיש את הערעור תוך 20 יום ומועד זה חלף. לא ניתן באמצעות בקשה לעיון מחדש להאריך את המועד.

שלישית, החלטה שבה נקבע שיש להפקיד את מלוא התמורה בתיק ההוצל"פ ניתנה כבר בהחלטה מיום 16.9.15, שאפשרה את המכר העצמי, ומשכך בוודאי חלף המועד לערעור.

בנוסף טענה המשיבה, יש לחייב את המערערת להפקיד את מלוא התמורה בתיק ההוצל"פ וזאת על מנת להבטיח שמלוא סכום ההלוואה נשוא המשכנתא ישולם, וזאת לפני חובות אחרים של המערערת. המשיב טוען כי החוב נשוא המשכנתא בעל זכות עדיפה על פני חובות אחרים ואילו לפי התנאים שנקבעו בהסכם יכוסו קודם חובות אחרים ורק לאחר מכן החוב נשוא המשכנתא (לא מדובר בחוב הפיגורים שיסולק מתוך הסכום של 300,000 ₪ אלא בחוב הלוואה כולה).

לבקשת המערערת היא הגישה תשובה בה טענה כי אלמלא היה ב"כ המשיב מתעקש הבנק יכול היה לקבל כבר את מלוא סכום ההלוואה.

באשר לטענה המקדמית בענין הגשת ערעור ולא בר"ע טוענת המבקשת כי מדובר בהליכי כינוס לפיכך כל הליך ביניים בהם יכול להיות מוגש כערעור. ובאשר לאיחור בהגשת הערעור מאז ההחלטות מיום 16.9.15 ומיום 22.12.15 טוענת המערערת כי ההחלטה האופרטיבית היא כי מיום 10.1.16, היא החלטת הביצוע האחרונה ולפיכך מועדה הוא הקובע, מה עוד שהחלטות רשם ההוצל"פ לא מהוות מעשה בית דין וניתן לערער בזכות או ברשות ,לפי הענין, על כל החלטה של רשם ההוצל"פ.

הצדדים הסכימו שתינתן החלטה ללא דיון.

לאחר עיון בטענות הצדדים לא מצאתי שיש הצדקה להתערב בהחלטת כב' הרשם. מה עוד שצודק המשיב גם בטענותיו המקדמיות הן לענין צורת ההגשה והן לענין מועדה.

באשר לצורת ההגשה מדובר בהחלטה של כב' הרשם שהדרך לבחון אותה בערכאת הערעור היא בהגשת בר"ע ולא בהגשת ערעור. אין מדובר באחת מסוגי ההחלטות שנקבע לגביהם בסעיף 80 לחוק שניתן לערער עליהם בזכות מדובר בערעור על החלטה הנוגעת למכר עצמי שמוסדר בסעיף 80 ב 1 לחוק ומשכך הערעור הוא בדרך הגשת בר"ע בלבד.

גם באשר למועד הגשת הערעור צודקת המשיבה בטענותיה, הפסיקה קבעה לא אחת כי לא ניתן להאריך את המועד להגשת ערעור או בר"ע בדרך מלאכותית של הגשת בקשה לעיון מחדש, כך שמועד הערעור יתחיל ממועד מתן ההחלטה לאותה בקשה לעיון מחדש. הגשת בקשה לעיון מחדש לא מאריכה את המועד להגשת הערעור על ההחלטה הראשונה שהיא למעשה הקובעת.

בנדון דנן, כב' הרשם החליט הן בהחלטה מיום 16.9.15,שאפשרה את המכר העצמי, והן בהחלטה מיום 22.12.15, בה ניתנה הוראה לתקן את ההסכם , שכל התמורה תופקד בתיק ההוצל"פ ותחולק בהתאם לדיני זכות הקדימה של החובות. המועד להגשת ערעור או בר"ע היה איפוא המועד בו ניתנו החלטות אילו ולא המועד בו ניתנה ההחלטה על הבקשה לעיון מחדש. המועד להגשת ערעור על כל אחת מההחלטות הללו חלף לפיכך הערעור הוגש באיחור.

ובסופו של דבר גם לגופו של ענין גם לא מצאתי שיש פגם בהחלטת כב' הרשם נשוא הערעור. כידוע, משנפתח תיק ההוצל"פ על כב' הרשם מוטלת החובה לדאוג שהכספים המתקבלים יחולקו בדרך הקבועה בדין. כב' הרשם אמור לפקח על כך שהתמורה תחולק בהתאם לזכויות הנשיה שבדין, כך קובעות גם הוראות החוק עצמו בסעיף 76. הדרך שהותוותה בהסכם גורמת למעשה לכך שנושים אחרים יקבלו את כספם עוד קודם שהנושה המובטח יקבל את כספו. הדרך הנאותה המאפשרת פיקוח יעיל של כב' הרשם היא הפקדת מלוא התמורה בתיק ההוצל"פ, חלוקתה בהתאם לזכויות הקדימה והחזרת היתרה לחייבת, אם יש יתרה כזו. משכך, גם לגופו של ענין לא מצאתי שיש מקום להתערב בהחלטת כב' הרשם.

התוצאה היא איפוא כי הערעור נדחה ואני מחייב את המערערת בהוצאות המשיב בסך 3,000 ₪ שיגבו מתוך סכום הערובה, היתרה תוחזר למערערת.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, י"ב אדר ב' תשע"ו, 22 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה