ב"כ "קדם": עו"ד מרדכי כהן

ב"כ "בית אריאלה: עו"ד שי מרום

נציג המשטרה: פקד קרלוס חיון (ק' חקירות תחנת לב הבירה)

1. לפניי שתי בקשות להחזרת תפוס, שעניינן מסמך עליו חתום פרופ' אלברט איינשטיין, ככל הנראה משנת 1923, שעניינו קול קורא לתמיכה בהקמת ספריה אוניברסיטאית ולאומית בירושלים (להלן – המסמך).
2. הבקשה הראשונה הוגשה ע"י "קדם – בית מכירות פומביות בע"מ" (להלן – קדם), ואילו הבקשה השניה הוגשה על-ידי עיריית תל-אביב-יפו, בשם הספרייה העירונית "בית אריאלה" (להלן – בית אריאלה). משטרת ישראל היא למעשה המשיבה בשתי הבקשות, והיא הותירה את ההכרעה בתיק לבית המשפט. המשטרה ציינה בהודעתה מיום 20.1.2016 כך:

"מתיק החקירה המתנהל ביחידתנו לא ניתן להבין מי מהצדדים הוא הבעלים החוקיים של המסמך, ואין בחומר החקירה להצביע לכיוון זה או אחר" (ההדגשה הוספה).

1. יצוין, כי בהסכמת הצדדים, המסמך הועבר לחזקת הספריה הלאומית בירושלים, עד להכרעה בבקשות.

העובדות הצריכות לעניין

1. בשנת 1923 הוכן המסמך נשוא הבקשה, עלו חתום פרופ' אלברט איינשטיין, בתמיכה לקריאה להקים בית ספרים אוניברסיטאי לאומי בירושלים. אין מחלוקת כי פרופ' היינריך לווה, אשר לימים ניהל את "בית אריאלה" בגלגולה הקודם, הוא שניסח את המסמך, לצורך החתמת פרופ' איינשטיין [קטלוג "קדם" 48 שנמצא בתיק החקירה, עמ' 190-191; מאמרו של מר רפאל וייזר: "קול קורא לתמיכה בהקמת ספריה אוניברסיטאית ולאומית בירושלים בחתימת אלברט איינשטיין", בתוך: על ספרים ואנשים, ידיעון בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, מס' 6 (יוני 1993), עמ' 6, אשר הוגש ע"י "בית אריאלה" (להלן – המאמר)].
2. אין גם מחלוקת, כי מסמך זה, שנערך על גבי מכונת כתיבה תוך שימוש בנייר העתקה, והעתק נוסף שלו, נתרמו לבית אריאלה והיו בחזקתה עשרות בשנים במסגרת אוסף לווה או אוסף שטיין.
3. בחודש יוני 1993, פורסם המאמר פרי עיטו של מר וייזר על אודות המסמך. במאמר צוין כך:

"ביום פתיחת תערוכת היובל של בית הספרים – 'מאה שנים של ספרים' – מסר לי ידידי יוחנן ארנון, מנהל ספריית אחד העם שבספריית שער ציון – בית אריאלה בתל-אביב, תצלומים של שני עותקי מכתב בחתימתו של אלברט איינשטיין, הקורא לתמך בהקמתה של ספריה אוניברסיטאית ולאומית בארץ ישראל.

שני העותקים של המכתב, הזהים כמעט בכל פרטיהם, נמצאים במקורם בארכיונו של פרופ' היינריך לווה, שחלק ממנו נמצא בספריית שער ציון..." (המאמר, עמ' 6-7 – ההדגשות הוספו).

1. בנסיבות שאינן ידועות (ואתייחס לכך בהמשך), הגיע המסמך לידיו של מר ירמיהו רימון (להלן – מר רימון), שהוא אספן רב-שנים של חפצים ופריטים שונים הקשורים בתולדות ארץ ישראל והציונות מהמאה ה-19 ועד היום (תצהירו, ס' 2).
2. לאחר שהמסמך הגיע לידיו של מר רימון, הוא הועבר על-ידו ל"קדם" לצורך מכירתו, וזאת במהלך חודש יוני 2015. המכירה הפומבית תוכננה ליום 2.12.2015, כאשר במהלך חודש נובמבר פרסם "קדם" קטלוג שמספרו 48, תחת הכותרת "פריטים נדירים ומיוחדים", כאשר המסמך הוצג למכירה, לרבות הרקע הנוגע אליו, וזאת בעמ' 190-191 לקטלוג.
3. בסוף חודש נובמבר 2015 הגיע לידי "בית אריאלה" מידע ביחס למסמך, המוצע למכירה פומבית ב"קדם", ובסמוך לאחר מכן, ביום 29.11.2015, הוגשה תלונה מטעם "בית אריאלה" בחשד לגניבת המסמך מאוספי הספרייה.
4. בעקבות הגשת התלונה, נתפס המסמך על-ידי המשטרה ביום המכירה הפומבית, דהיינו ביום 2.12.2015.
5. לאחר מכן הגישו המבקשים כל אחד בקשה מטעמו, להחזרת המסמך אליהם. לבקשות צורפו תצהירים ואסמכתאות.
6. ביום 3.2.2016 קיימתי דיון מאוחד בשתי הבקשות, במסגרתו נחקרו מר רימון ומר עידו ארן מטעם "קדם" (יצוין, כי מר עידו ארן לא הגיש תצהיר אלא נחקר על-ידי לאחר שהוזהר), ונחקרה הגב' מרים פוזנר (להלן – גב' פוזנר), מנהלת "בית אריאלה", מטעם "בית אריאלה".

טענות הצדדים

1. "קדם" טוען למעשה בשמו של מר רימון, כי המסמך שייך למר רימון ומוחזק אצלו כדין, ועל-כן יש להשיב לו אותו. עוד נטען, כי נטל ההוכחה רובץ על כתפי "בית אריאלה" במובן זה, שאין מחלוקת, כי בעת תפיסת המסמך, הוא הוצא מחזקתו של מר רימון ומחזקת "קדם", וכי המסמך נמסר לו על-מנת להציגו למכירה פומבית. לטענת "קדם", לא הוכח, כי המסמך הגיע לידיו של מר רימון בנסיבות חשודות, ומכאן שיש להיעתר לבקשתו. "קדם" טוען עוד, כי "בית אריאלה" נהג לערוך מכירות של ספרים שהיו באוספיו, מעת לעת, ועל-כן אין זה מן הנמנע, כי המסמך נמכר במסגרת אחת המכירות וכך התגלגל לידיו של מר רימון. מכל מקום נטען, כי עומדת למר רימון הטענה, כי המסמך נרכש בהתאם להוראות "תקנת השוק".
2. מנגד טוען "בית אריאלה", כי יש להשיב לו את המסמך, אשר נגנב מאוסף שהופקד אצלו בזמן לא ידוע. גב' פוזנר, הצהירה כי "מעולם לא נערכה מכירה של אף פריט מארכיונים באופן כללי" (פרו' עמ' 4, ש' 1; ההדגשה הוספה). "בית אריאלה" אף הגיש חוות דעת גרפולוגית מטעמו לאחר שמיעת העדים וטרם הגשת הסיכומים. לאחר דין ודברים בין הצדדים, וטענות שהעלה "קדם" בדבר האופן והעיתוי שבו הוגשה חוות הדעת, וִיתֵר "קדם" על חקירת עורכת חוות הדעת. יצוין, כי לחוות הדעת צורפה "טבלת השוואה", שלבקשת "קדם" ובהתאם להוראתי, הוצאה מן התיק. מכל מקום, מחוות הדעת עולה, כי המסמך שנתפס ב"קדם" הוא המסמך שהיה קודם לכן ב"בית אריאלה". למעשה, בנקודה זו אין מחלוקת שמדובר באותו מסמך. "בית אריאלה" טוען, כי מר רימון לא הוכיח, כי חלה על רכישת המסמך "תקנת השוק", ומשכך הדבר, יש להשיב ל"קדם" את המסמך.

טיב ההליך

1. מובהר בזה, כי הכרעתי נוגעת להליך שלפניי בלבד, ואין בכל מסקנה אליה אגיע, משום "סעד הצהרתי" המכריע בשאלת הבעלות במסמך, אלא מדובר בהכרעה הנוגעת למחזיק במסמך, שהנו נכס שנתפס במסגרת חקירה פלילית, מכוח סמכות המשטרה לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן - הפסד"פ). ההליך שלפניי הנו "בקשה להחזרת תפוס" לפי סעיף 34 לפסד"פ, שעניינו "מסירת התפוס לפי צו", הקבוע:

"על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן – שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט – הכל בתנאים שייקבעו בצו" (ההדגשה הוספה).

1. לשון הסעיף מלמדת, כי בית המשפט מוסמך למסור את התפוס ל"תובע הזכות", אך הוא אינו מוסמך להצהיר מיהו בעל הזכות בנכס. לפיכך, במקרה שישנו יותר מ"תובע זכות" אחד בנכס, על בית המשפט להכריע זכותו של מי מהטוענים עדיפה. הואיל והבקשה עוסקת בהליך ביניים – שבין הפלילי לאזרחי – "הדיון בבקשה יהיה כבכל בקשה במישור הפלילי; כאשר לעניין נטל הוכחת 'זכויות' בחפץ – לרבות הבעלות עליו, יחולו כללי המשפט האזרחי" (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון כרך ב', מהדורת תשס"ח-2008, עמ' 714; ההדגשה הוספה), דהיינו, יש לעמוד במבחן "מאזן ההסתברויות" הנהוג במשפט האזרחי [ר' גם: ע"פ 426/87 שוקרי נ' מ"י, פ"ד מב(1) 732, בעמ' 737].

דיון והכרעה

1. לנוכח כל האמור, השאלה הצריכה הכרעה היא, זכותו של מי מבין הטוענים לזכות במסמך עדיפה – האם זכותם של "קדם" ומר רימון, או שמא זכותו של "בית אריאלה"?

על מי מוטל נטל השכנוע?

1. אני סבור, כי הואיל ואין מחלוקת, כי המסמך היה בחזקתו של מר רימון, שהעבירוֹ לצורך מכירה פומבית ל"קדם", וכי המסמך נתפס ע"י המשטרה ב"קדם", הרי שבמקרה זה, "בית אריאלה" הוא "המוציא מחברו", ו"עליו הראיה" להוכיח, כי יש לו זכות במסמך, וכי זכותו עדיפה על זו של המחזיק בו ("קדם" / מר רימון).
2. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו, וכן לאחר שעיינתי בתיק החקירה המשטרתי, נחה דעתי, כי דין בקשת "קדם" ומר רימון להתקבל, ואילו דין בקשת "בית אריאלה" להידחות.
3. ראשית – הואיל ואין מחלוקת, כי המסמך היה ברשות בית אריאלה במשך שנים רבות, יש לשאול כיצד יצא מחזקתה מלכתחילה?
4. הגב' פוזנר, מנהלת "בית אריאלה" טענה בבקשתה ובתצהירה, כי המסמך הוּצָא מ"בית אריאלה" שלא כדין (ס' 7 לתצהירה). בחקירתה בבית המשפט אישרה גב' פוזנר, כי אינה יודעת מתי המסמך יצא מחזקת "בית אריאלה" (פרו', עמ' 3, ש' 1), וכן אישרה, כי עד למועד פרסום קטלוג המכירה הפומבית, כלל לא ידעה שהמסמך חסֶר (שם, ש' 27). גב' פוזנר אף הודתה בחקירתה, כי אין בנמצא רישום מסודר של הפריטים באוספים הנמצאים בחזקת "בית אריאלה":

"ש. כשאתם מקבלים אוסף אתם עושים רישום של הפריטים?

ת. זה לא קורה במקרים רבים. אין רישום מדויק של כל הפריטים באוסף שוורץ...

ש. יש רשימת מלאי בקבלת אוסף?

ת. אין לי באופן כללי, לא מקבלים אוספים כאלה. לכן אני לא יכולה להשיב" (שם, ש' 15-19; ההדגשה הוספה).

1. אקדים ואציין, כי תשובותיה אלו של הגב' פוזנר, מעמידות בחֵסֶר את עמדת "בית אריאלה" מלכתחילה, הואיל ומצטיירת תמונה של היעדר תיעוד שיטתי של נכסים המצויים ברשותה בכל הנוגע לפריטי אוספים. חֵסָר זה פועל לחובת "בית אריאלה".
2. "קדם" טוען, כי בוצעו מכירות פומביות של פריטים שהיו באוספי "בית אריאלה" לציבור הרחב, וייתכן כי המסמך היה בין חפצים אלו. "בית אריאלה" דוחה טענה זו (תצהיר גב' פוזנר, ס' 18-19). בהקשר זה אמרה גב' פוזנר בחקירתה:

"ש. שאלת את בעלי הספריה הקודמים לגבי זה [לגבי מכירות פריטים לציבור הרחב].

ת. האם אמרו שמעולם לא נערכה מכירה של אף פריט מארכיונים באופן כללי" (שם, עמ' 3-4, ש' 31 עד 1 בהתאמה).

1. כשנשאלה גב' פוזנר מדוע אותם מנהלי ספריה קודמים לא הגישו תצהיר בעניין השיבה:

"אני לא יודעת" (שם, עמ' 4, ש' 8).

1. עיון במכלול החומרים שהוגשו לי מלמד, כי גב' פוזנר עצמה אינה עומדת באופן ודאי ובביטחון מלא מאחורי ההצהרות האמורות. בחקירתה לפניי בהקשר זה אמרה:

"מידי פעם אנו רואים שמוכרים מסמכים שהיו שייכים לנו" (שם, עמ' 3, ש' 29-30).

1. בחקירתה במשטרה מיום 26.1.2016 אמרה גב' פוזנר כך:

"בשנים בהם אני עובדת במקום שמעתי מדי פעם שמסמכים שהיו בארכיונים של בית אריאלה נמכרים במכירות פומביות, בנוסף שמעתי כאשר נכנסתי לתפקידי ש... [השם הוסר על ידי מטעמי צנעת הפרט-דשג"ר], עושה דברים שהם לא כשרים, אבל לא הייתה לי סיבה לעשות עם זה משהו" (ההודעה סומנה 3, ש' 6-8).

1. המסקנה המתבקשת מכל אלה היא, כי "בית אריאלה" לא החזיק רישום מדויק לגבי הפריטים המצויים במלאי האוסף הרלבנטי למסמך שלפנינו, לא תעד "תנועות" של פריטים אל האוסף וממנו, ועובדיו אף היו מודעים לכך שבוצעו מכירות של פריטים שהיו שייכים ל"בית אריאלה", לרבות מודעות לאפשרות של מעשים "לא כשרים" מצד גורמים הקשורים ל"בית אריאלה". אין מדובר במצב דברים חד פעמי, אלא בהתנהלות מתמשכת של "בית אריאלה" לאורך שנים רבות.
2. לפיכך עולה, כי התנהלות "בית אריאלה" לא הייתה התנהלות מסודרת בכל הנוגע לתיעוד האוסף הרלבנטי למסמך נשוא הבקשות שלפניי, והוא לא הצליח להראות, כיצד יצא המסמך מידיו מלכתחילה.
3. מכאן, ועד למסקנה כי "קדם" ומר רימון מחזיקים בנכס שלא כדין, הדרך ארוכה, והיא לא נעברה על-ידי "בית אריאלה" בהליך זה.
4. ויודגש – אינני מטיל ספק באמינות גרסתה של הגב' פוזנר ואינני מטיל דופי בתפקודה המקצועי, אלא סבור, שעל-פי גרסתה שלה, קיימים פערי מידע גדולים – גדולים מדי – ביחס לקורותיו של המסמך ביחס למועד ולאופן שבו יצא מחזקת "בית אריאלה".
5. שנית - לעומת פערי המידע הגדולים עליהם הצבעתי בטענות "בית אריאלה", הרי שקיימים פערי מידע קטנים בהרבה בכל האמור בגרסת "קדם" ומר רימון, בכל האמור לנסיבות רכישת המסמך על-ידי מר רימון. אבאר.
6. מר רימון טוען, כי רכש את המסמך מסוחר העוסק בתחום זה בשנת 1997 תמורת 1,800 דולר. יצוין כי הדברים לא עלו בתצהיר, אלא במכתבו של מר מרון ארן מ"קדם", שנשלח לעו"ד שי מרום, ב"כ "בית אריאלה" ביום 29.11.2015, (סומן 12 בתיק החקירה המשטרתי). במכתב מציין מר ארן כך:

"הפריט נרכש בישראל לפני שנים רבות (כנראה מכירה פומבית), ע"פ רישום הבעלים נרכש בפברואר 1997, הוא שילם עבורו 1,800$. הבעלים רשם על כל הפריטים שרכש את מחיר הרכישה ואת מועדה" (ההדגשה הוספה).

1. בחקירתו ציין מר רימון בתשובה לשאלתי:

"רשמתי עלות ותאריך. יכול להיות שזה נמחק כי זה היה רשום בעיפרון" (פרו', עמ' 2, ש' 8; ההדגשה הספה).

1. בנוסף טען מר עידו ארן, נציג "קדם" בדיון:

"אמרתי שנדמה לי שהיה רשום שהוא קנה את זה לפני 20 שנה בערך, יכול להיות שזה עדיין רשום. היה רשום משהו על כל המסמכים. יכול להיות שמחקנו את זה" (שם, עמ' 5, ש' 18-20; ההדגשה הוספה).

1. יודגש, כי בגב המסמך, בתחתית העמוד נרשם בעיפרון: "-.1800 $ 2.97", והדבר מתיישב עם הנטען במסומן 12, לפיו המסמך נרכש בחודש פברואר (2) 1997 עבור 1,800 דולר.
2. אמנם, בסעיף 13 לתצהירו ציין מר רימון:

"המסמך נשוא תצהירי זה נרכש על ידי במסגרת פעילות האספנות שלי לפני כעשרים שנים, ועל פי מיטב זכרוני, הוא נרכש מסוחר העוסק בתחום זה, אולם אין בידי, מטבע הדברים, לאור הזמן הרב שחלף ממועד הרכישה והעובדה שמאז רכשתי עשרות אלפי מסכמים, פרטי העסקה ואלו לא נשתמרו אצלי" (ההדגשות הוספו).

1. בנוסף, אמר בחקירתו לפניי:

"אני חושב שקניתי את זה מסוחר שפעיל בתחום. אני לא יכול [לומר] בוודאות שזה מסוחר כי אני לא זוכר" (פרו', עמ' 2, ש' 13).

1. לכאורה, יש בכך להחליש מגרסתו של מר רימון, ואולם אינני סבור, כי בנסיבות העניין יש להגיע למסקנה שכזו.

הטעם הראשון לכך הוא טענתו, כי רכש את המסמך בפברואר 1997 תמורת 1,800 דולר, כאשר טענה זו מקבלת חיזוק מהכיתוב בעיפרון בכתב יד בגב המסמך כפי שציינתי לעיל. ניתן לומר כי הכיתוב בגב המסמך מהווה תיעוד, גם אם חלקי, של עסקת רכישתו ע"י מר רימון.

הטעם השני לכך הוא, ש"בית אריאלה" לא חלק על כך שמר רימון הינו אספן מוכר וידוע בתחומו זה עשרות שנים, הנמצא בשנות השמונים לחייו. העובדה שמר רימון לא זכר את פרטי העסקה הספציפיים ולא המציא תיעוד מדויק יותר ביחס אליה, הם סבירים בנסיבות אלו של חלוף הזמן, היקף פעילותו האספנית וגילו כיום.

הטעם השלישי לכך הוא, כי אף הגב' פוזנר עצמה, לא פקפקה בכך שמר רימון רכש את המסמך:

"ש. יש לך שמץ חשד שהמבקש לא שילם תמורה למסמך?

ת. לא" (פרו', עמ' 4-5, ש' 31 עד 1 בהתאמה; ההדגשה הוספה).

1. לנוכח כל האמור, לא מצאתי להידרש לחוות הדעת שהוגשה, שכאמור, אינה מעלה או מורידה ביחס למוצאותיו של המסמך והקשר שלו ל"בית אריאלה". כמו כן, לא נדרשתי לשאלת תנאֵי רכישת המסמך ע"י מר רימון על-פי "תקנת השוק", שכן ממילא, גב' פוזנר, לא חלקה על כך שהמסמך נרכש על-ידו.
2. סוף דבר. אני קובע כי יש להשיב את המסמך נשוא הבקשה ל"קדם". לפיכך, על הספריה הלאומית, שהמסמך מופקד אצלה, להשיב את המסמך האמור לידי "קדם" בהתאם להחלטה זו.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, ט"ז סיוון תשע"ו, 22 יוני 2016, בהעדר הצדדים.