בפני בקשה לפסיקת שכר טרחה למבקש, עו"ד שניידר (להלן: "המבקש"), בקשר עם תביעה שהוגשה על ידו בשם החברות והמשיבים 3-5 (להלן: "המשיבים") בת.א. 18906-03-15 (מחוזי ת"א) כנגד ריקושט 3000 בע"מ ובעל מניותיה (להלן: "ריקושט"), בה ייצג בין השאר את החברות בפירוק.

הרקע העובדתי

1. ביום 9.3.15 הגישו המשיבים והחברות, באמצעות המבקש, תביעה כספית כנגד ריקושט לבית המשפט המחוזי בתל אביב על סך 10 מיליון ₪, בגין נזקים נטענים שנגרמו להם על ידי ריקושט וזו התבררה בפני כב' השופט פרגו (להלן: "התביעה").
2. ביום 2.5.16 ניתן צו פירוק נגד החברות ועו"ד אינסל מונה מנהל מיוחד לחברות (פרוטוקול מיום 2.5.16).

קודם למתן צווי הפירוק מונה עו"ד הופטמן ככונס נכסים לחברות מטעם בנק הפועלים בע"מ (להלן: "כונס הנכסים"), אשר הגיע לפשרה עם ריקושט באשר לזכויות התביעה שהיו לחברות כנגד ריקושט. הסכם הפשרה נחתם ביום 5.5.15, אך לא אושר על ידי בית המשפט.

מאחר ואחד הנכסים המשמעותיים של החברות היה זכויות התביעה כנגד ריקושט, התיר בית המשפט לחברות, במסגרת הדיון בצווי הפירוק, להמשיך בהליכי התביעה באמצעות המבקש "ובלבד ששכר טרחתו לא יושת על קופת הפירוק". כמו כן בית המשפט הורה למנהל המיוחד לבחון את הליכי התביעה ולהגיש דו"ח לבית המשפט. יצויין כי באותו שלב, המבקש ייצג בתביעה את בעל המניות בחברות, מר אייל וייסמן (להלן: "וייסמן"), את החברות שבפירוק ושתי חברות נוספות בשליטתו (המשיבות 4 ו-5), שאינן בפירוק.

1. ביום 12.9.16 הוגש הדו"ח מטעם המנהל המיוחד (במסגרת בקשה 41) (להלן: "הדו"ח) שמסקנותיו הן כי יש מקום לאפשר את המשך ניהול התביעה, בכפוף למספר תנאים מצטברים, שהעיקרי שבהם הוא מחיקת וייסמן כתובע בתביעה.
2. בהתייחס לשכר טרחתו של המבקש צוין בדו"ח כי קודם למתן צווי הפירוק לחברות, הסכימו המשיבים והחברות לשכור שירותיו של המבקש, כששכר טרחתו ייקבע על בסיס הצלחה בשיעור 35%. על פי המלצת המנהל המיוחד, יש להעמיד את שכר הטרחה בשיעור 25% מהסכומים שישולמו בפועל על ידי ריקושט לקופת הפירוק. למבקש תינתן עדיפות בקבלת תשלום זה.

בסיומו של הדו"ח התבקש בית המשפט לאשר את המשך ניהול הליכי התביעה אך ורק בהתאם לתנאים שפורטו ובהעדר הסכמה, המליץ המנהל המיוחד לסיים את ההליכים בפשרה עם ריקושט.

1. בטרם ניתנה החלטה בדו"ח, נוהל מו"מ בין המנהל המיוחד וב"כ הכנ"ר, מצד אחד, לבין ריקושט, מצד שני, וביום 14.11.16 הוגשה בקשה לאישור הסכם פשרה (בקשה 43) עליה חתמו המנהל המיוחד, כונס הנכסים, ב"כ הכנ"ר וב"כ ריקושט (וייסמן והחברות הנוספות שבבעלותו לא היו צד להסכם). על פי ההסכם המוצע, הסכום שריקושט תשלם לחברות שבפירוק יעמוד על סך 950,000 ₪, הערובה להוצאות בסך 200,000 ₪ שהופקדה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, תועבר לקופת הפירוק וההסכם יחול על החברות והמשיבים.
2. ביום 22.11.16 הוגשה על ידי המבקש בשם וייסמן תגובה לבקשה לאישור הסכם פשרה בה הועלתה על ידו התנגדות נחרצת לבקשה לאישור הסכם הפשרה ונכתב כי: "הסכם הפשרה הינו הסכם פסול מיסודו, לא מוסרי, לא צודק ולא ראוי והבקשה דנן הינה בקשה לא רצינית, שגויה משפטית, מופרכת ומבזה את ההליך המשפטי". בתגובה זו פורטו נימוקים שונים לפיהם יש לדחות את הבקשה.
3. נוכח ההתנגדות, נקבע דיון בבקשה לאישור הסכם הפשרה שהתקיים ביום 30.11.16, בו הסכימה ריקושט להוסיף לסכום הפשרה סך נוסף של 250,000 ₪ כך שהסכום יעמוד על 1.2 מיליון ₪ ובלבד שההסכם ייחתם גם על ידי המשיבים. המבקש בשם וייסמן עמד על התנגדותו להסכם הפשרה גם לאחר שריקושט שיפרה את הצעתה שיפור משמעותי. לאור זאת, הביע בית המשפט עמדתו כי לא ניתן לאשר את ההסכם, בהעדר הסכמה מצד וייסמן והחברות הנוספות, שאינם בהליכי חדלות פירעון. לפיכך, ביקש המנהל המיוחד למחוק את הבקשה לאישור הסכם הפשרה והיא נמחקה.
4. בו ביום הגיש עו"ד אינסל בקשה למתן החלטה בהמלצותיו בדו"ח שהן, כאמור, להמשיך את הליכי התביעה בתנאים שפורטו, לשכור שירותיו של המבקש לייצג את החברות שבפירוק ולקבוע את שכר טרחתו.

יצוין כי דיוני ההוכחות בתביעה נקבעו למועדים 20 ו-21 לדצמבר 2016.

1. הכנ"ר הצטרף לעמדת המנהל המיוחד כי יש להתיר המשך הליכי התביעה אך התנגד להמלצת המנהל המיוחד לקבוע את שכ"ט המבקש בשיעור 25% בצירוף מע"מ (תגובה מיום 8.12.16 בבקשה 41).
2. ביום 18.12.16, לאחר קבלת תגובות והבהרות מהמנהל המיוחד והכנ"ר, ניתנה החלטה המתירה את המשך ניהול התביעה ואושרה ההסכמה אליה הגיעו המנהל המיוחד והמבקש, ביחס לשכר טרחתו של המבקש בגין ניהול התביעה בשיעור 15% בצירוף מע"מ מהסכום שייפסק, אם בפשרה ואם בפסק דין, ככל שייפסק".
3. ביום 20.12.16 היה אמור להתקיים דיון הוכחות בתביעה בפני השופט פרגו. המבקש התייצב לדיון והודיע על הסכמה אליה הגיע עם ריקושט, אותה ימציא לבית המשפט בהמשך.
4. ביום 27.12.16 הגיש המבקש לתיק זה בקשה דחופה לאשר את הסכם הפשרה החדש אליו הגיע עם ריקושט, ממנו עולה כי ריקושט תשלם למשיבים ולחברות 1.3 מיליון ₪, מתוכם סך 450,000 ₪ יועברו ישירות למבקש לצורך החזר הוצאות מימון התביעה, כולל שכ"ט המבקש.

עוד צוין בבקשה כי עו"ד אינסל מסרב לאשר את הסכם הפשרה ודרש מהמבקש "להמשיך ולנהל את התיק" ולאור סירובו של המבקש לכך, פיטר אותו מייצוג החברות בפירוק בתביעה.

לפיכך, התבקש בית המשפט גם לתת הוראות בדבר "פיטוריו" של המבקש ובכלל זה, הסדרת שכר טרחתו, עד לאותו שלב.

לאחר קבלת תגובת המנהל המיוחד, נקבעה הבקשה לדיון דחוף.

1. בדיון שהתקיים ביום 1.1.17 הביע המנהל המיוחד התנגדות נחרצת להסכם הפשרה עליו חתם המבקש עם ריקושט והובא לידיעת בית המשפט כי כבר בחודש ספטמבר 2016 וייסמן פתח בהליכי פשיטת רגל (פש"ר 63353-09-16, לבקשתו) ועו"ד חזני מונה כמנהל מיוחד לנכסיו (תגובה מטעם כונס הנכסים מיום 28.12.16). בעקבות כך הושגה הסכמה (לה היה שותף גם עו"ד חזני) לפיה הסכם הפשרה עם ריקושט שהוגש במסגרת בקשה 43, יאושר, תוך הגדלת הסכום ב-100,000 ₪ דהיינו לסך 1.3 מיליון ₪, בכפוף לשהות שתינתן לעו"ד חזני לבדוק את הסכם הפשרה ולהגיש את עמדתו.

לאחר גיבוש נוסח סופי וחתימת כל הצדדים, ביום 23.1.17 אושר הסכם הפשרה וניתן לו תוקף של פסק דין.

1. ביום 6.2.17 הגיש המבקש, בתיקי הפירוק של החברות, בקשה לפסיקת שכר טרחה בשיעור של 25% מסכום הפשרה המוסכם עם ריקושט, בצירוף מע"מ.

זו הבקשה שבפניי.

נימוקי הבקשה

1. בנימוקי הבקשה צוין כי ערב מועד ההוכחות ולאור העובדה כי התביעה עמדה בסיכון ממשי של דחייה על הסף, עקב הודעת המשיבים, ברגע האחרון, כי אין ביכולתם לשלם את המחצית השנייה של האגרה, המבקש פעל בדחיפות על מנת להשיג פשרה שתמנע נזק פוטנציאלי לקופת הנושים. על בסיס הסכום אותו הצליח המנהל המיוחד לקדם במסגרת מו"מ בין כל הצדדים במהלך הדיון מיום 30.11.16 (1.2 מיליון ₪), הושגה פשרה חדשה מול ריקושט בסכום של 1.3 מיליון ₪ שישולם על ידי ריקושט וסיום כל ההליכים בין הצדדים.

עוד פירט המבקש את הטיפול המשפטי הממושך והמורכב שניתן על ידו בתביעות הרבות שהתנהלו בין ריקושט לבין המשיבים והחברות או מי מהם, על פני שלוש שנים אינטנסיביות, בהסתמך על הסכם שכר הטרחה שנכרת, טרם הפירוק, בשיעור 35% מהתוצאה. עוד ציין כי הוכנו על ידו תצהירים, חוות דעת ואלפי מסמכים.

בסעיף 29 לבקשה צוין:

"כמו כן, לא למותר לציין, כי במועד השגת הסכם הפשרה התביעה נגד ריקושט (בבית המשפט המחוזי בת"א) עמדה כבר לפני סיום – נותרו רק 2 דיוני הוכחות וכתיבת סיכומים – כך שלמעשה מרבית העבודה (למעלה מ-80%) כבר הושלמה לפני הסכם הפשרה".

בסיומה של הבקשה נכתב כך:

"32. לאור כל האמור לעיל, בהתחשב בהסכם שכה"ט עליו הסתמך הח"מ ואשר על בסיסו התבצעה מרבית העבודה (שכ"ט של 35%) בהתחשב בדו"ח המנהל המיוחד (שכ"ט מובטח של 25%) ואפשרות להגיש תביעת חוב (על 10% נוספים) ובהתחשב בהחלטת בית המשפט מיום 18.12.16 (שכ"ט מובטח של 15%) מתבקש כבוד בית המשפט לפסוק לח"מ שכ"ט כולל וסופי (ללא הגשת תביעת חוב נוספת) של 25%+מע"מ.

ההתנגדות מטעם המנהל המיוחד

1. המנהל המיוחד רואה במהלכים של המבקש התנהלות פסולה, בניגוד למוסכם עם המנהל המיוחד ולמצופה מהמבקש כשלוחו, שמספק שירותים משפטיים לחברות שבפירוק, כשהמבקש מצוי לכל אורך הדרך בניגוד עניינים אינהרנטי, שמצא ביטוי בהסכם הפשרה התמוה שערך עם ריקושט, בו ניתנה עדיפות ללקוחו וייסמן, תחת החברות שבפירוק.
2. לאורך כל הדרך התעקש המבקש להמשיך ולנהל את התביעה והתנגד לכל פשרה בטענה שסיכויי התביעה טובים ובסכומים נכבדים, כשהצעות הפשרה הן בסכומים נמוכים וכי ניתן לקבל מריקושט עשרות מונים יותר.

לאחר שבית המשפט לא אישר את הסכם הפשרה (פרוטוקול מיום 30.11.16), המנהל המיוחד הורה למבקש לנהל ולקדם את התביעה.

אלא מאי?

בחלוף כשלושה שבועות בלבד מאותו דיון, התקשר המבקש בהסכם פשרה עם ריקושט בסכום של 1.3 מיליון ₪, מבלי שקיבל לכך אישור מראש של המנהל המיוחד.

והחמור מכך, הסכם הפשרה אותו גיבש המבקש קבע כי סך 450,000 ₪ מתוך הכספים שתשלם ריקושט, יוחזרו ב"דלת סיבובית" לוייסמן, מבלי שהוא מגלה שוייסמן נמצא בהליכי פשיטת רגל וכי ניתן נגדו צו כינוס כבר בחודש ספטמבר 2016. לא זה המנדט שניתן למבקש בקשר לתביעה, כשכל ה"תרומה" של המבקש מסתכמת לסך של 100,000 ₪, כאשר חלק נכבד מסכום הפשרה נועד לתשלום שכר טרחתו והשבת הכספים לוייסמן במסלול עוקף הליכי פשיטת הרגל.

התנגדות כונס הנכסים לבקשת שכר הטרחה

1. כונס הנכסים מציין כי המבקש מפרט באריכות את הפעולות שנקט כנגד ריקושט, אך אינו מגלה מהם הסכומים שקיבל עד כה בגין הליכים אלה. לשם דוגמא, במסגרת אחד ההליכים קיבל המבקש 136,500 ₪. כמו כן וייסמן טען כי שולמו על ידו למבקש מאות אלפי שקלים. למרות שוייסמן פתח בהליכי פשיטת רגל, לא הביא הדבר לידיעת בית המשפט, מקום בו היה מחויב לעשות כן.

תשובת המבקש

1. המבקש יוצא כנגד עמדת המנהל המיוחד כי יש להימנע מפסיקת שכר כלשהו. לדבריו, יש בידיו הסכם שכר טרחה חתום שקבע את שכרו על בסיס הצלחה בשיעור של 35% ואף קיימים לו שעבודים להבטחת שכרו זה.

לדבריו, המנהל המיוחד לא הסתייג משכר טרחתו ולא רק שאישר שכ"ט בשיעור 25% בצירוף מע"מ כשכ"ט מובטח, אלא גם אישר שיוכל להגיש תביעת חוב בשיעור של 10% בצירוף מע"מ נוספים, אשר לאור השעבודים הרשומים לטובתו, מהווים גם הם, סכום מובטח.

לדבריו, הוא הסתמך על אישור המנהל המיוחד לשכר טרחתו ועל החלטת בית המשפט מיום 2.5.16 (במסגרת הדיון בבקשת הפירוק) ועל בסיס זה המשיך לפעול בתיק.

לא ניתן להעלות טענות בסוף ההליך לאחר שהושלמה העבודה, שלא היה להן זכר במהלכו.

המבקש יזם את כל ההליכים כנגד ריקושט והכין בפועל את כל התשתית המשפטית לכך. זכויות התביעה הן הנכס היחיד שנותר לחברות בפירוק.

1. בזכות התנגדותו של המבקש להסכם הפשרה עם ריקושט אליו הגיע המנהל המיוחד בסכום של 950,000 ₪, שופר הסכום ל-1.2 מיליון ₪ ובהסכם הפשרה האחרון, לסך 1.3 מיליון ₪.
2. אין לקבל את טענות המנהל המיוחד בדבר "ניגוד עניינים אינהרנטי". המבקש ייצג את המשיבים והחברות מהיום הראשון, וייסמן והחברות שבפירוק הינם בעלי אינטרסים זהים, בעל הזיכיון הוא וייסמן עצמו "כשהחברות משמשות כמבנה הטכני להפעלת החנויות". כמו כן וייסמן הצהיר במפורש כי הוא ממחה את כל זכויותיו האישיות (ככל שייפסקו) לטובת קופת הפירוק. הנושים של וייסמן הם נושי החברות שבפירוק והחובות אותם חובות ולכן אין כל ניגוד עניינים.
3. הסכם הפשרה היה מחויב המציאות והכרחי מאחר וערב דיון ההוכחות התברר כי הגורם שהיה אמור לשלם את המחצית השנייה של האגרה, חזר בו מהסכמתו.
4. המבקש לא ידע על בקשת פשיטת הרגל שוייסמן הגיש.

תגובת הכנ"ר

1. שכר הטרחה שאושר למבקש הינו בשיעור 15% (החלטה מיום 18.12.16) וזהו הסכום המכסימלי שניתן יהיה לפסוק לו.
2. המטרה העיקרית בגינה נשכר המבקש הינה ניהול תביעה אזרחית, נפרדת, על סכום של 10 מיליון ₪ כנגד צד ג'. בפועל הסכם הפשרה הניב לקופה סכום של 1.3 מיליון ₪, דהיינו 13% מסכום התביעה ויש להפחית את שיעור שכר הטרחה בהתאם. אף אותו אין מקום לפסוק, מאחר שוייסמן, לקוחו של המבקש, טרפד פעם אחר פעם כל הסכמה אליה ניסו הצדדים להגיע.

בדיון מיום 24.4.17 בבקשה לפסיקת שכר הטרחה

1. המבקש טען בדיון כי הסתמך על המלצת המנהל המיוחד בדו"ח לאשר לו שכ"ט בשיעור 25% ועוד 10% בדרך של הגשת תביעת חוב, נוכח הסכם שכר הטרחה (בשיעור 35%) שנכרת עובר למתן צו הפירוק כנגד החברות. על בסיס זה המשיך לפעול במשך חודשים רבים.
2. המנהל המיוחד טען כי המבקש הפר את חובת האמון שיש לו כלפי החברות בפירוק, כשראה לנגד עיניו את האינטרסים של וייסמן ולא של החברות בפירוק. ראייה לכך ניתן למצוא בדבריו שוייסמן הוא הנפגע העיקרי ממעשי ריקושט ואילו החברות שבפירוק הן בגדר גופים טכניים בלבד.
3. כונס הנכסים חזר על טיעוניו כי המבקש קיבל כבר שכר טרחה, בגין ניהול התביעה. הפשרה שהושגה, שלטענת המבקש הינה בלתי הגיונית ובלתי מספקת הפכה להיות הפשרה הנכונה. פסיקת שכר טרחה בסך של כ-250,000 ₪, כפי שהמבקש דורש לקבל, תפגע בקופה.
4. ב"כ הכנ"ר טען כי המבקש הולך שולל על ידי וייסמן שהסתיר ממנו דבר היותו בהליך פש"ר. כוונת הצדדים, בעת שאושר שכר טרחה בשיעור 15%, הייתה שהקופה תתעשר באופן משמעותי מעבר להצעת הפשרה בסך 1.2 מיליון ₪ שהייתה קיימת קודם לכן, ושלא אושרה.
5. במהלך הדיון נעשו מאמצים לסיים את המחלוקת ללא צורך בהכרעה שיפוטית, אך דבר לא צלח.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתגובות ובתשובות ושקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשתו של המבקש לפסיקת שכר טרחה, וזאת מהטעמים הבאים:
2. יש לחלק את דרישת שכר הטרחה לתקופות שונות, על ציר הזמן.
3. התקופה עד מתן צו הפירוק;
4. התקופה ממועד מתן צו הפירוק עד למועד מתן ההחלטה הקובעת את שכרו של המבקש (18.12.16).
5. התקופה שממועד קביעת שכרו עד לסיום הליכי התביעה.
6. בתקופה שקדמה למועד מתן צו הפירוק - אין מקום להידרש לבקשה לפסיקת שכר הטרחה בגין השירותים שניתנו לחברות שבפירוק, טרם מתן צו הפירוק ותרופתו של המבקש הינה בדרך של הגשת תביעת חוב. לכן טענותיו של המבקש כי ביצע עבודה מרובה, מרביתה לפני מתן צו הפירוק, וכי הוא זכאי לקבל מהחברות שבפירוק שכר טרחה בשיעור 35% - מקומן אינן במסגרת הבקשה שבפניי.
7. בתקופה שממועד מתן צו הפירוק ועד להחלטה מיום 18.12.16 - בפרק זמן זה לא ניתנה על ידי בית המשפט כל החלטה באשר לשכר טרחתו של המבקש, כמייצג החברות שבפירוק. המבקש מנסה להיבנות מהחלטת בית המשפט בפרוטוקול הדיון מיום 2.5.16 בו ניתן צו הפירוק כנגד החברות שבפירוק (עמ' 8) שם נקבע:

"אני מתירה את המשך ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי בת"א בת.א. 18906-03-16 שהוגש על ידי שתי החברות הנ"ל ומתירה לעו"ד שניידר לייצג את החברות בהליך זה בתנאים המוסכמים עם החברות, ובלבד ששכר טרחתו לא יושת על קופת הפירוק".

(ההדגשה הוספה - ע.ו.נ).

בהמשך הורה בית המשפט על מינוי עו"ד אינסל כמנהל מיוחד שיבחן את התביעה ויגיש דו"ח לבית המשפט.

1. מהאמור לעיל עולה כי בשלב זה, בית המשפט הורה מפורשות שקופת הפירוק של החברות לא תישא בשכר טרחתו של המבקש, וזאת עד שיתקבל דו"ח מטעם המנהל המיוחד שבו תיבחן ההיתכנות והכדאיות בהמשך ניהול התביעה, כאשר שכר הטרחה ייקבע על ידי בית המשפט, לאחר קבלת המלצות המנהל המיוחד. יודגש כי בפרק זמן זה, המבקש המשיך לייצג את וייסמן ואת החברות הנוספות (משיבות 4 ו-5) בהליכי התביעה ובהליכי הפירוק של החברות.
2. זאת ועוד. מהחלטת השופטת יעקובוביץ' מיום 17.5.15 בתביעה עולה, כי וייסמן התחייב בפני בית המשפט לשאת בכל הוצאות הליך התביעה ואף בכך יש נימוק נוסף לדחות את דרישת שכר טרחתו של המבקש מקופת הפירוק של החברות, עד למועד קביעת שכרו.
3. המבקש הדגיש בבקשתו ובתגובתו כי אושר לו על ידי המנהל המיוחד שכר טרחה בשיעור 25% בצירוף מע"מ ואין הוא יכול להתנער מכך.

לא ניתן לקבל טענה זו.

ראשית, המנהל המיוחד אינו מוסמך לאשר שכר טרחה אלא רק להמליץ עליו והגורם המוסמך היחיד לאשרו הוא בית המשפט.

שנית, בדו"ח המליץ המנהל המיוחד על המשך ניהול התביעה בכפוף למספר תנאים מצטברים שהם: מחיקת וייסמן כתובע בתביעה; זכויות התביעה נתונות לחברות בפירוק בלבד, הפירות שיצמחו מהתביעה ישולמו אך ורק לקופת הפירוק ובמידה והתביעה תתקבל, יועבר לקופה גם הסכום שהופקד על ידי המשיבים כערובה להוצאות משפט בסך 200,000 ₪. בסיום הדו"ח התבקש בית המשפט לאשר את המשך ניהול התביעה אך ורק בהתאם לתנאים שפורטו ובהעדר הסכמה, המליץ המנהל המיוחד לסיים את ההליכים בפשרה עם ריקושט.

התנאים הנ"ל, שהתנה המנהל המיוחד להמשך ניהול התביעה, לא התקיימו ואף הועלתה כנגדם התנגדות נחרצת מצד המבקש. לכן לא ניתן לטעון כי הושגה איזושהי הסכמה בין המנהל המיוחד לבין המבקש באשר לשכר טרחתו של המבקש.

יוסף עוד כי ב"כ הכנ"ר התנגד לשיעור שכר הטרחה שהוצע על ידי המנהל המיוחד (25% בצירוף מע"מ) (ראה תגובתו מיום 8.12.16 בבקשה 41) ובית המשפט לא אישר, בשום שלב, שכר טרחה בשיעור זה.

1. מיום הגשת הדו"ח (12.9.16) ועד ליום 18.12.16, בו אושר שיעור שכר טרחתו של המבקש, התנהלו משאים ומתנים שונים, עליהם יורחב בהמשך, בניסיון לייתר את ניהול התביעה ובכל פעם מחדש, העלה המבקש התנגדות (מטעמו של וייסמן) לסיים את ההליך בפשרה, מנימוקים שונים.

בפרק זמן זה, לא אושר למבקש שכר טרחה כלשהו על ידי בית המשפט.

1. לאחר הדיון שהתקיים ביום 30.11.16, בו נדון אישור הסכם פשרה עם ריקושט, ולאור התנגדות נחרצת מצד המבקש, לא אושר הסכם הפשרה.

בו ביום ביקש המנהל המיוחד ליתן החלטה בהמלצותיו בדו"ח דהיינו, המשך ניהול התביעה בתנאים שצוינו על ידי המנהל המיוחד וקביעת שכר טרחתו של המבקש.

1. בתקופה שמיום 18.12.16 ועד לאישור הסכם הפשרה - לאחר קבלת תגובות, אושר ביום 18.12.16 המשך ניהול התביעה ושכ"ט המבקש בשיעור 15% בצירוף מע"מ, ולמחרת היום, הגיע המבקש לפשרה עם ריקושט, כפי שצויין.

בדיון שהתקיים ביום 1.1.17, אושר הסכם פשרה עם ריקושט לפיו ישולם על ידה לקופת פירוק החברות סכום של 1.3 מיליון ₪, בתנאים שהוסכמו על ידי המנהל המיוחד, כונס הנכסים והכנ"ר ולא בתנאי הסכם הפשרה אליו הגיע המבקש.

1. יוצא, איפוא, כי שכר הטרחה שאושר ביום 18.12.16 מתייחס לפועלו של המבקש מכאן ואילך לתקופה של כשבועיים ימים עד לאישור הסכם הפשרה, שלמעשה סיים את כל ההליכים המשפטיים בין המשיבים לבין ריקושט, כאשר קודם לכן לא אושר למבקש כל תשלום שכ"ט מתוך קופת הפירוק.
2. עוד עולה מהשתלשלות האירועים כי יום אחד לאחר שאושר שכר טרחתו של המבקש, הוא פנה לנהל מו"מ עם ריקושט, שכן ביום 20.12.16, התייצב בפני השופט פרגו ודווח על הסכם הפשרה שהושג.
3. לטענת המבקש הוא נאלץ לפנות לנתיב של מו"מ מאחר והתברר לו כי צד ג' שהתחייב לשלם את המחצית השנייה של האגרה (לפני ישיבת ההוכחות שהייתה קבועה ליום 20.12.16), חזר בו ולכן לא הייתה לו כל ברירה, אלא להגיע להסכם פשרה עם ריקושט.

אין בידי לקבל טענה זו.

לו אכן כך היו פני הדברים, היה על המבקש להודיע על כך למנהל המיוחד ולכנ"ר, ובמקרה כזה, המנהל המיוחד היה פונה בבקשה מתאימה לבית המשפט.

1. ומה עשה המבקש?

פנה לב"כ ריקושט ולטענתו השיג הסכם פשרה טוב יותר לחברות שבפירוק, שכן ריקושט נאותה להגדיל את סכום הפשרה מ-1.2 מיליון ₪ (על פי הסכם עם המנהל המיוחד) ל-1.3 מיליון ₪ (על פי ההסכם עם המבקש).

האומנם?

1. עיון בהסכם הפשרה החדש (נספח א' לבקשה 46) מלמד כי אמנם ריקושט הסכימה להגדיל את הסכום שישולם על ידה מסך של 1.2 מיליון ₪ ל-1.3 מיליון ₪ אך לא היה בכך כדי להעשיר את קופת החברות.

נהפוך הוא.

בהסכם הפשרה צוין כי ריקושט תשלם 850,000 ₪ למנהל המיוחד ו-450,000 ₪ למבקש "לטובת החזר הוצאות מימון התביעה, כולל תשלום שכ"ט עו"ד שניידר בהתאם להחלטת בית משפט של פירוק, באמצעות העברה לעו"ד שניידר".

דהיינו, המבקש ומרשו וייסמן יקבלו לידיהם ישירות, באמצעות המבקש, 450,000 ₪, סכום שאמור היה להשתלם לקופת החברות שבפירוק.

1. אין צורך להכביר מילים ביחס לפסול שבמעשיו של המבקש, כאשר ביום 30.11.16 התנגד נחרצות להסכם פשרה אליו הגיעו המנהל המיוחד, הכנ"ר וכונס הנכסים, כשהוא טוען שלתביעה יש סיכויים טובים להתקבל וסכום הפשרה מזערי ביחס למה שניתן לקבל מניהול התביעה, וכעשרים יום לאחר מכן, ויום אחד לאחר שאושר שכר טרחתו, מגיע להסכם שהתמורה בגינו עולה אך ב-100,000 ₪, הפרש מזערי ביחס לסכום התביעה, כשתוספת זו אינה מיועדת כלל לקופת הנושים אלא למבקש ולמרשו וייסמן (החזר הוצאות מימון התביעה), על חשבון נושי החברות שבפירוק.

עצם העמדת התנאי של העברת 450,000 ₪ מכספי הפשרה ישירות למבקש, יש בה כדי להצביע על ניגוד עניינים ואף העדפת נושים, כשהמבקש מעדיף את האינטרס של וייסמן על פני האינטרס של החברות, אף הן שולחותיו בהליך התביעה, ושדרוג וייסמן ממעמד של נושה נדחה למעמד של "נושה מובטח", לפני כלל הנושים.

1. כך גם לגבי תשלום שכר טרחה ישירות למבקש, מקום בו כל הכספים היו אמורים להשתלם לחברות שבפירוק ותשלום שכר טרחתו של המבקש היה אמור להשתלם, בהתאם לסדרי הנשייה ולאחר קבלת אישור בית המשפט, אף אם הוסכם כי תינתן עדיפות לתשלום שכר טרחתו.
2. יש לזכור כי המבקש מונה מטעמו של המנהל המיוחד לייצג את החברות שבפירוק ואת האינטרסים שלהן. לכן היה עליו להביא לידיעת המנהל המיוחד כי קיים קושי להפקיד את המחצית השנייה של האגרה (לו אכן זה היה המצב), ולהביא לידיעתו, מבעוד מועד, כי הוא מנהל מו"מ עם ריקושט.
3. טענת המבקש כי לא היה כל ניגוד עניינים בין האינטרסים של החברות שבפירוק לבין האינטרסים של וייסמן, מאחר שחובותיו של וייסמן נובעים מערבותו לחובות החברות ולכן נושיו הם נושי החברות, אינה יכולה לעמוד, מקום בו המבקש פעל לטובת האינטרס הבלעדי של וייסמן, בסתירה לאינטרס של הנושים, כשפעל להשיג לוייסמן "החזר הוצאות מימון התביעה", זאת מבלי להביא את הדבר לידיעת המנהל המיוחד.
4. בנסיבות אלה, המנהל המיוחד היה רשאי לבטל את הסכם העסקתו של המבקש לייצג את החברות שבפירוק.
5. יש לזכור כי הסכם הפשרה שהושג על ידי המנהל המיוחד, הכנ"ר וכונס הנכסים (ע"ס 1.2 מיליון ₪) לא קיבל את אישורו של בית המשפט אך ורק בשל התנגדותו של המבקש בשם וייסמן (שהסתיר כי הוא מצוי בהליכי פשיטת רגל) ורק בעקבות כך, נשכרו שירותיו של המבקש על ידי המנהל המיוחד, כדי להמשיך בניהול התביעה, תוך אימוץ עמדתו שסיכויי התביעה הם טובים וניתן להשיג בדרך זו סכומים גבוהים הרבה יותר עבור קופת החברות שבפירוק. אלמלא ההתנגדות הנ"ל, היה ניתן תוקף לאותו הסכם פשרה ושירותיו של המבקש כמייצג החברות שבפירוק לא היו נשכרים כלל. במקרה זה, ריקושט אמנם הייתה משלמת לקופת החברות 100,000 ₪ פחות, אך קופת החברות הייתה חוסכת לעצמה שכ"ט בשיעור 15% בצירוף מע"מ, דהיינו סך 195,000 ₪ בצירוף מע"מ.
6. לא יכולה להיות מחלוקת שכוונת הצדדים בהתקשרותם בהסכם שכר הטרחה עם המבקש הייתה כי המבקש יקדם את הליכי התביעה מעבר לשלב בו היו מצויים ביום אישור הסכם שכר הטרחה (18.12.16). אמנם הסכם שכר הטרחה מתייחס גם למקרה של פשרה בתביעה, אך לא הייתה כוונה שיום לאחר קביעת שכר טרחתו, ובטרם חלה כל התקדמות בהליך התביעה, יתקשר המבקש עם ריקושט בהסכם פשרה בתנאים פחות טובים ויזכה לשכר טרחה, בגין כך.
7. את ההסכם יש לקיים בתום לב ובמקרה שבפני נראה כי מעשיו ופועלו של המבקש, לפחות החל מיום 30.11.16, אינם מקיימים תנאי זה.
8. לא נעלם מעיני כי בעקבות התנגדותו של המבקש בדיון מיום 30.11.16 סכום הפשרה עלה מסך של 950,000 ₪ לסך של 1.2 מיליון ₪, אותו הסכימה ריקושט לשלם. עם זאת, אין בכך כדי להצדיק פסיקת שכר טרחה למבקש, בנסיבות שבפניי, כפי שפורטו. זאת, על אחת כמה וכמה כששולמו למבקש סכומים על חשבון שכר הטרחה בגין ניהול התביעה, אותם לא הביא לידיעת בית המשפט.

התוצאה

1. התוצאה הינה שאני דוחה את הבקשה לשכר טרחה שהוגשה על ידי המבקש.

בהתחשב בתרומתו להעלאת סכום הפשרה, כאמור, אין אני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו אב תשע"ז, 07 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.