1. עפר המרכז שלג (1991 ) בע"מ

2. הרצל שלג

3. זהבה שלג המבקשים

-

1. תמר נאמן

2. יסכה נאמן

3. צפנת נאמן

4. מנורה מבטחים פנסיה בע"מ

5. איילון פנסיה וגמל בע"מ המשיבות

בשם המבקשים – עו"ד אמיר לוינשטיין

בשם המשיבות 1-3 – עו"ד צורי חסון

בשם המשיבה 5 – עו"ד טליה יונתן דגן

החלטה

הנשיא יגאל פליטמן

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט דורי ספיבק ונציגי הציבור גב' לאה חלה ומר רן ורדי; ע"ר 27638-12-15), אשר דחה את ערעור המבקשים על החלטת רשם בית הדין האזורי (הרשם אלעד שביון, להלן - הרשם; סע"ש 5639-02-15, סע"ש 6739-02-15 וסע"ש 6715-02-15) מיום 9.12.2015, שבה נדחתה בקשתם המשותפת של המבקשים והמשיבות 1-3 (להלן – המשיבות) לפיצול סעדים.

השתלשלות ההליך בבית הדין האזורי

1. ביום 3.2.2015 הגישו המשיבות תביעה נגד המבקשים ונגד המשיבות 4 ו-5, מנורה מבטחים פנסיה בע"מ ואיילון פנסיה וגמל בע"מ, שבמסגרתה עתרו לחייב את המבקשים לשלם להן הפרשי פיצויי פיטורים והפרשי פנסיה שלא הועברה לקרן הפנסיה, וכן לחייב את כל הנתבעים בתשלום הפרשי גמלת שארים ועוגמת נפש.
2. ביום 28.6.2015 הגישו המשיבות בקשה למחיקת המבקשים מחיובם בהפרשי גמלת השארים. זאת, לטענתן, בעקבות עיון מחדש בכתב התביעה ובשים לב שהמבקשים טרם הגישו את כתב הגנתם.
3. ביום 9.7.15 הגישה המשיבה 5 (להלן – חב' איילון) את התנגדותה לבקשה, שבה טענה, כי גם לולא היו המבקשים נתבעים מלכתחילה, היא הייתה עותרת, למצער לגבי המבקשת 1, לצירופה כנתבעת נוספת. חב' איילון הפנתה לנטען בכתב התביעה, לפיו המבקשים הם שהביאו ל"שבירת הרצף הביטוחי של המנוח" באמצעות הפסקת העברת ההפקדות הפנסיוניות לקרן הפנסיה איילון וחידוש ביצוע ההפקדות לקרן הפנסיה של מנורה מבטחים, המשיבה 4, ואז הפסקת העברת ההפקדות לקרן הפנסיה מטעם המשיבה 4 וחידוש ההפקדות שוב אצל חב' איילון. כל זאת, מבלי לבצע ניוד של הכספים הצבורים, כך שלמעשה בכל חידוש היה המנוח בגדר "עמית חדש" בקרן הפנסיה, על כל המשתמע מכך. בנסיבות אלו, טענה חב' איילון, המבקשים הם נתבעים נדרשים וחיוניים. כמו כן הוסיפה חב' איילון, כי לו יימחקו מהתביעה, עלול פסק הדין שיינתן לפגוע בעקיפין בזכותם החוקית של המבקשים כמעסיקים, וכך לא תיפתר בשלמות וביעילות המחלוקת שנפלה בין הצדדים.
4. המבקשים הודיעו, כי אין להם התנגדות למחיקה המבוקשת, מבלי שיהיה בכך משום ויתור על כל טענה או זכות הקיימת להם בקשר עם התביעה ובכלל.
5. המשיבות השיבו כי המבקשים נותרים בתובענה, גם אם אין להם עניין בסעד הנתבע בה. המשיבות הסבירו, כי המבקשים ביצעו את חובתם החוקית ושילמו למשיבות 4 ו-5 את מלוא הזכויות הפנסיוניות, ולכן אין כל סיבה לחייבם בתשלום הפרשי גמלת השארים, שכן מי שנהנה למעשה משבירת הרצף הביטוחי היו המשיבות 4 ו-5.
6. בהחלטתו מיום 24.7.2015 (להלן – ההחלטה הראשונה) קבע הרשם כדלקמן:

"לאחר שעיינתי בבקשת התובעים למחיקת הנתבעים 1-3 מחיובם בעבור הפרשי גמלת שארים, בתגובות ובתשובה, מצאתי, כי דין הבקשה להידחות.

כעולה מפרק ד' לכתב התביעה ומכתב ההגנה מטעם הנתבעת 5 (ראו, בין היתר, סעיף 4 השני לכתב ההגנה), הנתבעים 1-3 הינם צד נדרש לתובענה ואף אם הם לא היו נתבעים מלכתחילה, היה צורך בצירופם בהתאם לתקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב -1991 על מנת שיתאפשר לביה"ד לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה ובכלל זאת בתביעה לגמלת שארים."

הבקשה מושא הערעור והחלטת הרשם

1. ביום 9.8.2015 הגישו המשיבות והמבקשים בקשה משותפת לפיצול סעדים, באופן שהמבקשים יישארו בעלי דין לגבי רכיב פיצויי הפיטורים, ולגבי הסעד של הפרשי גמלת השארים הם ייוותרו בתביעה כנתבעים פורמליים בלבד. כמו כן התבקש בית הדין לעכב עד למתן ההחלטה את הגשת כתב ההגנה מטעם המבקשים ואת תשלום אגרת המשפט מטעם המשיבות. לטענת המשיבות והמבקשים, שיטת המשפט הישראלית היא שיטה אדברסרית, ועל כן בית הדין אינו רשאי למלא את החסר בכתב התביעה ולהעניק סעד שהתובע לא דרש במפורש בכתב טענותיו. המשיבות והמבקשים הוסיפו וטענו, כי אכן בית הדין יכול לצרף צדדים להליך כדי לפסוק ביעילות ובשלמות בכל השאלות העומדות במחלוקת, אולם הוא אינו רשאי לדרוש סעד במקום בעל הדין.
2. חב' איילון טענה בתגובה לבקשה, כי באותו עניין כבר ניתנה ההחלטה הראשונה, שבה נדחתה הבקשה למחיקת המבקשים מכתב התביעה, ומשעל החלטה זו לא הוגש ערעור, הרי שבית הדין סיים מלאכתו בנושא זה. עוד טענה, כי הכרעה בשלמות וביעילות בתביעה לגמלת שארים משמעותה, בין היתר, חיוב בעל הדין הראוי בתשלום הסעד הנתבע, וגם תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) שעניינה פיצול סעדים, אינה עוסקת במקרה שבו תובע תבע, בגין אותה עילה, סעד רק מחלק מהנתבעים וברצונו לשמור לעצמו אפשרות לנהל תביעה זהה בהמשך כלפי נתבעים נוספים. חב' איילון טענה, כי השיקולים הניצבים מאחורי בקשתם המשותפת של המבקשים והמשיבות הם שיקולים של חיסכון באגרה מחד וניסיון הימלטות מהתביעה מאידך, ואין מקום שבית הדין יאשרה. עוד טענה, כי בהתאם לכתב התביעה, מדובר בסעד שנתבע מכל הנתבעים ביחד ולחוד. אשר לטענות המבקשים והמשיבות בדבר אפיה האדברסרי של השיטה הישראלית, טענה חב' איילון, כי החופש האדברסרי הניתן לצדדים, מוגבל בין היתר על פי תקנות סדרי הדין. אשר לבקשת המבקשים להיקרא "נתבעים פורמאליים" טענה חב' איילון, כי בקשה זו עומדת בניגוד להחלטה הראשונה, ולפסיקת בתי המשפט שבה כבר נקבע כי המונח "נתבע פורמלי" אינו מוכר בתקנות.
3. המשיבות השיבו, כי הן אינן מעוניינות במחיקת המבקשים מהתביעה להפרשי גמלת השארים, אלא שהן סבורות שאין לחייבם בסעד הנתבע מכיוון שהם שילמו את כל התשלומים הנדרשים ובכך יצאו ידי חובתם. עילת התביעה היא רשלנות בתפקוד המשיבות 4 ו-5 בכך שלא דאגו לרצף ביטוחי, עילה שאינה קיימת כלפי המבקשים.
4. המבקשים חזרו בתשובתם על נימוקי הבקשה, והוסיפו כי התביעה תידון בשלמות שכן הם נותרים בתביעה והמבקש 2 מתחייב להעיד ולהשיב לשאלות בית הדין ובעלי הדין. עוד טענו, כי המשיבות 4 ו-5 אינן רשאיות לכפות הליך משפטי על המשיבות.
5. בהחלטתו מושא הערעור קבע הרשם, כי לא היה כל מקום לבקשה, נוכח האמור בהחלטתו הראשונה ולאור הטענות שהעלתה חב' איילון, שמהן עולה כי המבקשים הם צד נדרש בהליך. הרשם הבהיר, כי הכרעה מלאה ויעילה בהליך משמעה, בין היתר, קביעה האם התובעים זכאים לסעד הנתבע וממי מהנתבעים הם זכאים לקבלו. בנסיבות אלו, קבע הרשם, ומשלא הוגש ערעור על ההחלטה, די בכך כדי לדחות את הבקשה.

אשר לתקנה 26 קבע הרשם, כי הבקשה ל"פיצול סעדים" כך שהסעד של הפרשי גמלת שארים ייתבע מחלק מהנתבעים ומחלק אחר הוא לא ייתבע, אינה מתיישבת עם לשון הסעיף ופרשנותו, שכן המשיבות אינן עותרות לחלק מהסעד (שכן הן עומדות על מלוא הסעד) ואין מדובר בהליך שבו נתבעים חלק מהסעדים הנובעים מאותה עילת תביעה. עוד הפנה הרשם לכתב התביעה, שאותו ניסחו המשיבות עצמן באופן שהסעד שנתבע בגין הפרשי גמלת שארים, נתבע מכל הנתבעים, ללא הבחנה בין המבקשים למשיבות 4 ו-5. בנסיבות אלו, קבע הרשם, אין כל בסיס לבקשה לפיצול סעדים.

אשר לטענות בדבר שיטת המשפט האדברסרית קבע הרשם, כי גם שיטה זו כפופה לכללים פרוצדורליים, ובכלל זאת הוראות תקנה 26 לתקנות והצורך בניהול הליך יעיל ושלם שיביא לפתרון כל המחלוקות בתיק.

נוכח האמור דחה הרשם את הבקשה, והורה למבקשים להגיש כתב הגנה, ולמשיבות לשלם את אגרת המשפט.

הערעור לבית הדין האזורי

1. המבקשים הגישו ערעור על החלטת הרשם לבית הדין האזורי, אשר התנהל על דרך סיכומים בכתב, בהתאם לתקנה 103 לתקנות.
2. בפסק דינו מיום 9.12.2015 דחה בית הדין האזורי את הערעור, על יסוד תקנה 108(ב) לתקנות, מנימוקיו של הרשם בהחלטתו.

על האמור הוסיף בית הדין האזורי את הדגשים הבאים: ראשית, די בכך שהמבקשים לא ערערו על החלטתו הראשונה של הרשם שניתנה למעשה באותו עניין, כדי לדחות את הערעור על הסף; שנית, הזכיר בית הדין, ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה שלפניה מתנהל ההליך, והוא לא מצא שמתקיימות במקרה זה נסיבות המצדיקות התערבות שכזו; שלישית, אין כל יסוד לטענה שלפיה זכותם של בעלי הדין בדיון המתנהל בשיטה אדברסרית לנהל את ההליכים כהבנתם, באופן המונע מבית הדין אפשרות להתערב בקביעת זהות הצדדים להליך, אלא לבית הדין הסמכות ואף החובה לקבוע מיהם הצדדים הנדרשים לצורך בירור ההליך; רביעית, וחשוב מכל, אין כל הצדקה להתיר למבקשים "פיצול סעדים" כבקשתם, שכן משמעות החלטה כזו היא, הלכה למעשה, הותרת הזכות בידי המשיבות להגיש תביעה עתידית נוספת, בגין אותו הסעד שהן תובעות בתיק הנוכחי, כלפי המבקשים. בית הדין העיר, כי אפילו בהנחה שניתן לפרש את תקנה 26 באופן המתיר "פיצול סעדים" כפי שהתבקש במקרה זה, הרי שהצורך להימנע מהכרעות שיפוטיות סותרות, כמו גם יעילות הדיון והרצון להימנע מבזבוז זמן שיפוטי יקר, מחייבים שלא להיעתר לבקשה.

בית הדין חייב את המבקשים בהוצאות חב' איילון בערעור בסך 2,500 ₪.

בקשת רשות הערעור

1. בבקשת רשות הערעור שלפניי חזרו המבקשים על טענותיהם בבית הדין האזורי, והדגישו כי אמנם בית הדין רשאי, בהתאם לתקנה 18 לתקנות, להוסיף או למחוק בעל דין מההליך, אולם הוא אינו רשאי לקבוע את הסעד הנדרש מהתובע, ואינו רשאי לכפות עליו קיום הליך משפטי. עוד ביקשו להדגיש, כי עילת התביעה בעניין גמלת השארים לא נמחקה, אלא המבוקש הוא להעבירה לבעל דין אחר. עוד טענו, כי המונח נתבע פורמלי הוא מונח ידוע שנעשה בו שימוש תדיר בבתי המשפט. המבקשים הוסיפו וטענו, כי לא ייתכן כי מצד אחד כופה בית הדין קיום הליך משפטי כלפיהם, ומנגד הוא אינו מורה לחב' איילון להגיש הודעת צד ג' נגדם. המבקשים הבהירו, כי המשיבות אינן מכחישות שהמבקשים שילמו את מלוא תגמולי הביטוח עבור גמלת השארים, אלא חב' איילון בלבד טוענת שהמבקשים נושאים בכל זאת באחריות. בנסיבות אלו, לדידם של המבקשים, היה על חב' איילון להגיש בקשה להגשת הודעת צד ג' נגדם. כמו כן תהו המבקשים כיצד מצופה מהם לנהל הליך משפטי בסוגיה שלגביה אין כל מחלוקת בינם ובין המשיבות.

הכרעה

1. לאחר שנתתי דעתי לבקשת רשות הערעור ולחומר התיק, אני מחליט לדחותה, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבות. הלכה היא, כי רשות ערעור בערכאה שלישית תישקל במקרים חריגים המעוררים שאלה כללית, משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו: רע"א 2830/07 הר עוז נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה, ניתן ביום 15.8.2007; רע"פ 11055/04 פישר נ' שרון, ניתן ביום 7.12.2004; רע"פ 227/04 מכלוף נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 26.2.2004; רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד ל"ו(3) 123; רע"א 7857/08 הכשרת הישוב נ' אולפני קוליונל בע"מ, 22.2.2009).

לא מצאתי כי הבקשה שלפניי מהווה מקרה חריג כזה, החורג מעניינם הישיר של הצדדים, באופן המצדיק מתן רשות הערעור. הן הרשם בהחלטתו והן בית הדין האזורי בשבתו בערעור על החלטת הרשם, בחנו את טענות המבקשים והמשיבות מחד, ואת טענות חב' איילון מנגד, ומצאו כי לטובת הכרעה באופן יעיל וכולל בתביעה, הרי שהמבקשים הם צד נדרש בה, ואין מקום להתיר מחיקתם או הגדרתם כנתבעים פורמליים.

כמו כן נקבע בשתי הערכאות, כי היה על המבקשים להגיש ערעור על החלטת הרשם הראשונה, ומשלא עשו כן דין הבקשה להידחות.

שתי הערכאות התייחסו גם לטענת המבקשים בדבר שיטת המשפט האדברסרית, והבהירו כי אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין, בהתאם לתקנות, להורות על צירוף צד נדרש להליך או לדחות בקשה למחיקתו של צד נדרש כזה.

לא מצאתי כל עילה להתערבותו של בית דין זה, כערכאה שלישית, בקביעות אלו של בית הדין האזורי. מן הראוי כי טענותיהם של הצדדים המעורבים בהליך זה יתבררו במלואן במסגרת ניהול התביעה בבית הדין האזורי, לרבות שאלת חבותם של המבקשים באחריות כלשהי בגין אופן העברת התשלומים בגין גמלת השארים. מובן כי אין בהחלטה זו כדי למנוע מבית הדין האזורי לקבל כל הכרעה במסגרת פסק הדין, לאור הראיות והעדויות שיישמעו לפניו במסגרת ההליך.

כמו כן יוער, כי בהתאם למדיניות הנקוטה בבתי הדין לעבודה, ככלל יש להעדיף את בירור התביעה לגופה, וכלל זה נכון גם למקרה שלפניי.

1. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית הדין האזורי, ולמתן רשות הערעור.
2. סוף דבר - הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבות, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו שבט התשע"ו (25 ינואר 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.