מבוא

1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר נבון) מיום 13/01/19 ומיום 14/01/19 בת"א 41006-01-16, במסגרתן קבע בית משפט קמא על פי הנטען על ידי המבקשים כי חבותם של המבקשים והמשיבים 2-3 בפיצויי המשיבה 1 על פי פסק דין שניתן ביום 29/11/18 הינה ביחד ולחוד, וזאת בניגוד לקבוע בפסק הדין.

2. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 29/11/18. בהחלטה מיום 17/02/19 דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב ביצוע מן הטעם כי מדובר בפסק דין כספי שמימושו לרוב הפיך על דרך ההשבה.

התשתית העובדתית הרלוונטית

3. ביום 02/01/11 התקשרה המשיבה 1 עם המבקשים בהסכם מכר, לפיו רכשה המשיבה 1 מהמבקשים בית מגורים בזכרון יעקב (להלן: "ההסכם" ו-"הבית" בהתאמה). בטרם קבלת החזקה בבית בסוף חודש מרץ 2011, איש לא התגורר בבית ובנייתו נעשתה באמצעות קבלנים, ביוזמתם ובניהולם של המבקשים, שהציגו עצמם כבעלי ניסיון בתחום הנדל"ן. לטענת המשיבה 1 בסמוך לאחר קבלת החזקה בבית החלו להתגלות בו ליקויי בנייה שונים שהלכו והחמירו, לרבות, דליפות מים מחלונות הבית וחדירת מים לתוך הבית.

4. המשיבה 1 פנתה למבקשים ולקבלן שעבד מטעמם על מנת שיבצעו את התיקונים הנדרשים ומשאלו לא טיפלו בליקויים לשביעות רצונה, הזמינה המשיבה 1 חוות דעת מומחה מטעמה והוסכם כי הקבלן יבצע את התיקונים בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמה. המשיבה 1 טענה כי הקבלן ביצע תיקונים חלקיים בלבד וטען כי מירב הליקויים בדו"ח המומחה אינם טעונים טיפול ממשי. בהמשך, הליקויים בבית הלכו והחריפו דבר שגרם לה לעגמת נפש רבה.

5. משכך, הגישה המשיבה 1 תביעה נגד המבקשים בגין הפרת הסכם. התביעה נתמכה בחוות דעת המהנדס מר רמי חזז שקבע בחוות דעתו מיום 18/11/15 כי סך עלויות תיקון הליקויים בבית, כולל פיקוח הנדסי ומע"מ עומד על 189,485 ₪, וכן העריך כי זמן ביצוע התיקונים הוא 4 שבועות במהלכם תהיה הפרעה למגורים. המשיבה 1 העמידה את התביעה לצורכי אגרה על סך של 200,000 ₪.

6. המבקשים הגישו כתב הגנה בו טענו כי לצורך בניית הבית הם נקשרו עם קבלן בנייה (קבלן מפתח) ו.ע טנוס חברה לבניין ופיתוח בע"מ. לטענתם, הם לא שימשו כקבלני בניה בקשר לפרויקט והדבר היה ידוע היטב למשיבה 1. עוד טענו המבקשים כי הם התקשרו עם המשיבה 1 לאחר שזו השלימה את מלוא בדיקותיה וכי על פי ההסכם המשיבה 1 רכשה את הבית כפי מצבו הפיזי (AS IS). בנוסף, טענו המבקשים כי מלוא זכויותיהם כלפי הקבלן הומחו למשיבה 1, ומשכך היה עליה למצות זכויותיה בקשר לליקויים הנטענים כנגד הקבלן ויתר בעלי המקצוע. המבקשים טענו כי הם לא התרשלו כלפי המשיבה 1 ולא הפרו כל חובה חקוקה, ומשכך אין להטיל עליהם כל חיוב לתקן או לפצות את המשיבה 1 בגין הליקויים. ובכל מקרה נטען כי הסכומים שנתבעו מוגזמים וחסרי בסיס, המשיבה 1 לא עשתה די על מנת להקטין נזקיה ויש לייחס לה אשם תורם מכריע .

7. המבקשים הגישו גם הודעה לצדדים שלישיים, כנגד ו.י טנוס חברה לבניין פיתוח בע"מ אשר לטענתם שימשה כקבלן המפתח של הפרויקט (להלן: "צד ג' 1") וכנגד א. מעבר לחלון עבודות אלומיניום עבדאללה ג'אגה אשר לטענתם תכננה וביצעה את פרטי האלומיניום בפרויקט (להלן: "צד ג' 2") (להלן ביחד: "המשיבים 2-3"). במסגרת ההודעות לצדדי ג' טענו המבקשים כי הליקויים הנטענים, נגרמו עקב רשלנותם של המשיבים 2-3 והפרת חובות חקוקות המוטלות לפתחם. לטענתם, במסגרת ההסכם שנערך בינם לבין המשיבים 2-3 התחייבו האחרונים לשאת בכל נזק או ליקוי שיגרם תוך כדי או עקב העבודות, והתחייבו לפצות את המבקשים בגין כל נזק, ליקוי או תביעה שתוגש כנגדם על יד צד ג' כלשהו.

8. צד ג' 1 הכחיש את הטענה לפיה הוא שימש כקבלן מפתח של הפרויקט, וטען, כי לא מתקיים קשר סיבתי בין העבודות שביצע, לבין הנזקים הנטענים. לטענתו, הוא לא התרשל ולא הפר כל חובות חקוקות וככל שנגרמו ליקויים ונזקים, הם נובעים ממעשי המבקשים ועקב רשלנותם. בנוסף, טען צד ג' 1 כי התחייבותו היא כלפי המבקשים שפיקחו בעצמם על העבודות ונתנו הסכמתם מראש לביצוע כל שלב ושלב בבנייה.

9. צד ג' 2 טען אף הוא כי אין כל קשר סיבתי בין העבודות שביצע לבין הנזקים הנטענים. לטענתו, הוא לא התרשל ולא הפר כל חובה חקוקה המוטלת עליו וככל שנגרמו ליקויים ונזקים, הם נגרמו כתוצאה ממעשי המבקשים ועקב רשלנותם. עוד טען צד ג' 2, כי מעולם לא נחתם כל הסכם בינו לבין המבקשים לפיו הוא מתחייב לפצות ולשפות אותם בגין נזק, ליקוי או תביעה כלשהי שתוגש נגדם. בכל מקרה טען צד ג' 2 כי הוא ביצע את העבודות לשביעות רצונם של המבקשים ושולמה לו מלוא התמורה בגין העבודות.

10. בפסק דין מיום 29/11/18 קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבה 1 כנגד המבקשים וכן את ההודעות לצדדים שלישיים שהגישו המבקשים נגד המשיבים 2-3; וכך קבע בפסק דינו:

"36. מן המקובץ עולה כי סך הפיצוי המגיע לתובעת (המשיבה 1) הוא כהלן:

פיצוי בהתאם לחוו"ד המומחה מטעם בית המשפט 93,000 ₪ (כולל פיקוח ומע"מ);

נזק לא ממוני - עגמת נפש סך של 4,000 ₪;

דיור חלופי – 3,000 ₪;

ובסה"כ 100,000 ₪ במעוגל.

בסך זה על הנתבעים (המבקשים) לפצות את התובעת (המשיבה 1) בגין אחריותם, ועל הצדדים השלישיים לפצות את הנתבעים (המבקשים) כפי שפורט לעיל. אחריותו של צד ג' 2 אשר ביצע את עבודות האלומיניום מסתכמת בסך של 9,300 ₪ (ראה ס' 6(7) לחוות הדעת) ובצרוף מע"מ סך של 11,000 ₪ במעוגל. את יתרת עלות תיקון הליקויים בסך 82,000₪ יש להטיל על צד ג' 1. כן יישאו הצדדים בפיצוי המגיע לתובעת עבור הדיור החלופי ועגמת הנפש בסך כולל של סך של 7,000 ₪, באופן כזה שצד ג' 1 יישא בסך של 6,000 ₪ וצד ג' 2 ב 1,000 ₪ הנותרים.

37. התובעת נשאה בהוצאות, אשר אל נוכח התוצאה אליה הגעתי, על הצדדים השלישיים להשיבן בגין חוות דעת של המומחה ד"ר בן עזרא, בגין חלקה של התובעת בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט מר אריה דבורצקי וזאת בנוסף לאגרת ביהמ"ש בגין הגשת התובענה.

38. סוף דבר,

התביעה כנגד הנתבעים מתקבלת כמפורט לעיל ואף ההודעה כנגד הצדדים השלישיים מתקבלת במלואה.

אני מורה לצדדים השלישיים לשלם לתובעת כדלקמן - צד ג' 1 ישלם לתובעת סך של 88,000 ₪ וצד ג' 2 ישלם לתובעת סך של 12,000 ₪. הסכומים יישאו בהפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (20/1/16) ועד ליום התשלום בפועל.

כן יישאו הצדדים השלישיים ביחד ולחוד בהוצאות התובעת, בסך 13,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 17,500 ₪.

הצדדים השלישיים אף ישלמו לנתבעים (המבקשים) ביחד ולחוד, הוצאות בסך 5500 ₪ ושכ"ט עו"ד 8500 ₪.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל."

11. ביום 13/01/19, ומשלא פרעו המבקשים ו/או המשיבים 2-3 את פסק הדין ולא שילמו למשיבה 1 את הפיצוי שנפסק לזכותה, הגישה המשיבה 1 לבית משפט קמא בקשה לחתימה על פסיקתא לצורך ביצוע פסק הדין בהוצאה לפועל, בזו הלשון:

"בהתאם לפסק הדין מיום 29.11.18, על הנתבעים ועל הצדדים השלישיים לשלם לתובעת יחד ולחוד סך של 130,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין עד ליום התשלום בפועל".

12. בהחלטה מיום 13/01/19 קבע בית משפט קמא כי אין מקום לחתום על הפסיקתא, מאחר והסכומים הנקובים בה אינם מתאימים לאמור בסעיף 38 לפסק הדין, ובכל מקרה אין צורך בחתימת הפסיקתא, שכן מפסק הדין ברור כי המבקשים חבים בתשלום נזקי המשיבה 1 ביחד ולחוד עם המשיבים 2-3. ובלשון בית משפט קמא:

"אין מקום לחתום על הפסיקתא המצורפת שכן הסכומים הנקובים בה אינם מתאימים לאמור בסעיף 38 המפורט לפסק הדין. אף אין בכך צורך שכן הסעיף האמור ברור ומפורט וכאמור בפסק הדין הנתבעים חבים ביחד ולחוד עם צדדי ג' לתובעת את הסכומים הנקובים בו."

13. בעקבות החלטת בית משפט קמא מיום 13/01/19 הגישו המבקשים ביום 14/01/19 תגובה לבקשת המשיבה 1 לחתימה על פסיקתא, במסגרתה ביקשו לדחות את הבקשה, מאחר ולטענתם זו אינה משקפת את קביעות פסק הדין, לפיהן, המשיבים 2-3 לבד הם החייבים בתשלום הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה 1.

14. בעקבות תגובת המבקשים, ניתנה החלטת בית משפט קמא מיום 14/01/19 בה צוין כדלקמן:

"רשמתי לפני תגובת הנתבעים אף שזו כלל לא התבקשה.

מפנה להחלטתי מיום 13/01/19.

בכך מוצה הדיון בבקשה".

תמצית טענות הצדדים

15. המבקשים מיאנו להשלים על החלטות בית משפט קמא מיום 13/01/19 ומיום 14/01/19 והגישו את בקשת רשות הערעור דנן. לטענתם, החלטות בית משפט קמא לחייב את המבקשים ביחד ולחוד עם המשיבים 2-3 בפיצוי המשיבה 1 מהווה שינוי של פסק הדין, שלא ניתן לעשותו על דרך הגשת פסיקתא לחתימת בית משפט קמא שכבר "קם מכיסאו", אלא בדרך של הגשת ערעור על פסק הדין. משכך, נטען כי החלטות בית משפט קמא מיום 13/01/19 ומיום 14/01/19 ניתנו בחריגה מסמכות ומהוות עיוות דין.

עוד טענו המבקשים כי ככל שבית משפט קמא סבר כי נפלה טעות בפסק הדין היה עליו לפעול בהתאם לסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") ולתקן את פסק דינו תוך 21 ימים ממועד מתן פסק הדין. משלא עשה כן, מנוע בית משפט קמא מלתקן את פסק דינו במסגרת בקשה לחתימת פסיקתא שהינה למעשה בקשה לתיקון פסק הדין. בכל מקרה נטען כי טעה בית משפט קמא שעה שמסר את החלטתו מבלי לקבל את תגובת המערערים.

לגופו של עניין, טענו המבקשים כי טעה בית משפט קמא עת קבע בהחלטתו מיום 13/01/19 כי בפסק הדין נקבעה כביכול חבות ביחד ולחוד של המבקשים והמשיבים 2-3, שכן בפועל בפסק הדין נקבעה הפרדה ברורה בין חבות המשיבים 2-3 כלפי המשיבה 1 ובין חבות המשיבים 2-3 כלפי המבקשים.

לאור כל האמור, מבקשים העותרים לקבוע כי בית משפט קמא לא היה מוסמך לתקן את פסק הדין.

16. המשיבה 1 סבורה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, אין תקומה לבקשת רשות הערעור על החלטות בית משפט קמא שלא ניתן בהן כל סעד ודאי ובוודאי לא סעד אופרטיבי, שכן בית משפט קמא דחה על הסף את בקשת המשיבה 1 לחתימה על פסיקתא, משגרס כי פסק הדין ברור באופן שאינו מחייב חתימה על פסיקתא.

מכל מקום טענה המשיבה 1 כי אין בהחלטות בית משפט קמא כדי לשנות את מערך החיובים של המבקשים לפי פסק הדין, וזאת הן, על רקע קביעות בית משפט קמא בסעיפים 14, 36 ו-38 לפסק הדין בהם נקבע במפורש כי חובת הפיצוי של המשיבה 1 חלה על המבקשים והן על רקע הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין, המאפשרת למשיבה 1 ממילא לפרוע את נזקיה מהמבקשים (הנתבעים) וממשיבים 2-3 (הצדדים השלישיים) "יחד ולחוד", שכן מדובר בחיוב נזיקי שהוא פרי עוולה של מזיקים במשותף.

עוד טענה המשיבה 1 כי בניגוד לטענת המבקשים בית משפט קמא לא תיקן בפועל את פסק הדין, אך גם אם ניתן היה לראות בהחלטותיו משום "תיקון" הרי שזה מוצדק לגופו של עניין, בהינתן קביעות וממצאי פסק הדין, לפיהם המבקשים הם המוכר כהגדרתו בחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 בהיותם אלה שהתקשרו עם המשיבה 1 בהסכם מכר. ובכל מקרה, נטען כי בית המשפט העליון הכיר בתוקפה של פסיקתא מבהירה ופסיקתא מתקנת לצד פסיקתא משקפת.

17. המשיבים 2-3 לא הגישו תגובה לבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

18. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה 1 לבקשה ובתיק בית משפט קמא, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור, ולגופו של עניין לדחות הערעור, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

19. עיקר טענות המבקשים בערעור הוא כי הבקשה שהגישה המשיבה 1 לבית משפט קמא לאחר מתן פסק הדין מהווה למעשה בקשה לתיקון פסק דין שהוגשה במסווה של בקשה לחתימה על פסיקתא, וכי ההבהרה שנתן בית משפט קמא בהחלטתו מיום 13/01/19 לפיה החיוב נשוא פסק הדין הינו חיוב ביחד ולחוד, מהווה תיקון מהותי של פסק הדין שנעשה בחוסר סמכות.

20. עיקרון יסוד בשיטתנו המשפטית הוא כי בית המשפט מסיים את מלאכתו וממצה את סמכותו עם מתן הכרעתו בהליך שבפניו. לאחר מתן פסק הדין אין בידי בית המשפט סמכות להידרש פעם נוספת לנושא ההתדיינות, להוסיף על החלטתו, לגרוע ממנה או לתקנה אלא במסגרות המותרת לו בחוק, על דרך תיקון טעות, כמשמעות הדבר בסעיף 81 לחוק בתי המשפט או במסגרת הבהרה לפסק הדין שניתנת לבקשת ראש ההוצאה לפועל לצורך ביצוע פסק הדין, מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל").

21. תיקון טעויות שמותר לבית המשפט לבצע בפסק דינו נוגע לטעויות סופר טכניות שאירעו מחמת פליטת קולמוס או השמטה מקרית, טעות לשון, טעות בחישוב והוספת דבר באקראי. לעומת זאת, הבהרת פסק דין בהתאם לחוק ההוצאה לפועל מעניקה לבית המשפט סמכות לתת הסבר ופירוש לפסק הדין ככל הנדרש לשם ביצועו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. יחד עם זאת, אין בבקשת הבהרה כזו כדי להסמיך את בית המשפט להוסיף על פסק הדין או לתקנו אלא להבהיר אותו בלבד. ראה: ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5) 462 (2003). הוספת עניינים מהותיים לפסק הדין הקשורים להכרעה השיפוטית שכבר ניתנה, ניתן לעשותה רק על דרך הגשת ערעור. ראה: ע"א 159/90 סולל בונה בע"מ נ' ברק אור בע"מ, פ"ד מז(4) 17 (1993).

22. בענייננו, החלטת בית משפט קמא מיום 13/01/19 משקפת הסתירה קיימת בין שני חלקי פסק הדין שניתן על ידו, ומבהירה אותה: מחד – במסגרת גוף פסק הדין הוטלה אחריות וחבות בפיצוי המשיבה 1 הן על המבקשים והן כל המשיבים 2-3 (סעיף 36 לפסק הדין); מאידך – הסיפא של פסק הדין שמהווה את החלק האופרטיבי, קובעת כי תשלום הפיצוי שנפסק יבוצע במישרין על ידי המשיבים 2-3 (סעיף 38 לפסק הדין). לנוכח הניסוח בו נקט בית משפט קמא בסיכום פסק דינו, עולה כי קיים קושי ליישב את האמור בגוף פסק הדין עם הסיפא, שכן שני חלקיו של פסק הדין, אם לשפוט על פי לשונם, אינם מתיישבים אחד עם השני. על כן, אין מנוס מן המסקנה כי בית משפט קמא טעה בניסוח פסק דינו, והשאלה היא איזה חלק מתוך שני חלקיו של פסק הדין הוא הנכון ואיזה חלק הוא המוטעה. ובהתאם עולה השאלה אם נוסח החלטתו של בית משפט קמא מיום 13/01/19 מהווה תיקון או הבהרה החורגת מסמכות ואם לאו.

23. לכשעצמי סבורני כי הרישא של פסק הדין, קרי גוף פסק הדין שמטיל למעשה אחריות משותפת על המבקשים והמשיבים 2-3 היא הנכונה וכי הסיפא שלו נרשמה באופן בו נרשמה בטעות. דברים אלה עולים מפורשות ממקרא פסק הדין כמכלול, ואשר במסגרתו ניתח בית משפט קמא את אחריות המבקשים לנזקי המשיבה 1, וקבע כי המבקשים חבים בפיצוי המשיבה 1 והם יהיו זכאים לשיפוי מצדדי ג'. מסקנה זו, עולה בקנה אחד גם עם החלטת בית משפט קמא מיום 13/01/19, בה הבהיר בית משפט קמא את פסק דינו, כי החיוב על פי פסק הדין הינו ביחד ולחוד, וזאת אגב דחיית הבקשה לחתימת פסיקתא.

24. לאור האמור, סבורני כי לא נפל בהחלטות בית משפט קמא נשוא הערעור פגם המחייב התערבות של ערכאת הערעור.

סוך דבר

25. סיכומו דל דבר ומן הנימוקים שפורטו, הערעור נדחה.

26. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה 1 בסך של 2,500 ₪.

27. הגזברות תעביר מתוך סכום הפיקדון שהפקידו המבקשים, למשיבה 1 באמצעות בא כוחה, את סכום ההוצאות שנפסק לזכותה בסך של 2,500 ₪. יתרת הפיקדון תוחזר על ידי הגזברות למבקשים באמצעות בא כוחם.

28. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד אדר ב' תשע"ט, 21 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.