לפניי תביעתה של התובעת לתשלום סך של 8,926 ₪ בגין דמי השתתפות עצמית שהיה על הנתבעת לשלם לטענתה בשל הפעלת פוליסת ביטוח עבודת קבלניות שהוצאה לנתבעת ואשר הייתה בתוקף מיום 03.01.2007 ועד ליום 31.12.2007 (להלן: "הפוליסה").

הצדדים הסמיכוני לפסוק במחלוקת ביניהם על דרך הפשרה לפי ס' 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 והובהר לצדדים כי פסק הדין ישקול גם שיקולי צדק.

עניינה של התובענה הינו כיסוי ביטוחי שניתן לנתבעת בקשר עם תביעה שהוגשה, בין היתר, גם נגדה ע"י מר מוחמד מחאריק (להלן: "העובד") בקשר עם תאונת עבודה שאירעה, כנטען על ידו, ביום 28.06.2007.

בכתב התביעה שהגיש העובד נטען כי הוא עבד בחברת א.א. פיגומים בע"מ ועבודתו ביום התאונה בוצעה באתר הבנייה של הנתבעת ובעלי מניותיה בקרית גת.

בית המשפט מינה מומחה בתחום העיניים לבדיקת נכותו של העובד ובחוות הדעת נקבע כי לעובד לא מגיעים אחוזי נכות בגין התאונה.

ביום 24.08.2010 נמחקה התובענה שהגיש העובד.

ביום 02.09.2010 הגיש העובד בקשה לביטול פסק הדין אך עד למועד כתיבת פסק דין זה לא ידוע מה עלה בגורל הבקשה והצדדים בתיק שלפנינו לא מסרו מידע ביחס לכך וההחלטות שניתנו בתביעה שהגיש העובד אינן פתוחות לעיוני.

עיינתי בכתבי הטענות והבאתי בחשבון, לצד שיקולי הצדק, את השיקולים הבאים:

1. ההסתברות הנמוכה כי התובעת נטלה על עצמה את הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה וטיפלה בתביעה שהגיש העובדה מבלי שהנתבעת יודעת על קיומו של האירוע. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי לא ניתן לדעת באיזה אירוע מדובר וכך גם עולה ממכתבו של בא כוחה לב"כ התובעת. חלוף הזמן אכן משפיע על היכולת לאתר כיום נתונים ביחס לאותו אירוע אולם העובדה כי התובעת נתנה כיסוי ביטוחי ובוודאי לא פעלה על תקן של מתנדבת תומכת באפשרות כי בזמן אמת הנתבעת, שהיא זו שנתבעה ע"י העובד, היא ולא התובעת, היא זו שפנתה לתובעת וביקשה להפעיל את הפוליסה. אין כל הסבר הגיוני אחר לכך כי התובעת נתנה כיסוי ביטוחי לתובענה שהגיש העובד.
2. חלוף הזמן מאז סיום הטיפול בתובענה שהגיש העובד ועד לפנייה הראשונה לנתבעת בדרישה לשלם את דמי ההשתתפות העצמית. כאמור, ביום 24.08.2010 נמחקה התובענה שהגיש העובד. ניתן להניח ברמה גבוהה של וודאות כי התובעת ידעה על פסק הדין. בנסיבות אלו היה עליה לפנות מיידית לנתבעת ולדרוש את תשלום דמי ההשתתפות העצמית. לכתב התביעה צורף מכתב של התובעת
3. ההתכתבות בין הצדדים. מעבר למכתבה של התובעת מיום 02.09.2013 נשלח לנתבעת מכתב דרישה נוסף ביום 02.09.2014. גם ביחס למכתב זה אין תיעוד על הגעת המכתב ליעדו. לאחר מכן שלחה התובעת לנתבעת מכתב נוסף ביום 22.01.2015. המכתב עצמו לא צורף אך הוא נלמד ממכתבו של ב"כ הנתבעת מיום 28.01.2015. במכתב זה של ב"כ הנתבעת נטענה טענה להתיישנות וכן נטען כי אין בידי הנתבעת "כל תיעוד או אזכור כי אכן התקיימה תאונה כזו". התובעת לא הציגה מכתב תשובה למכתב זה. נאמר עם זאת כי ביום 09.12.2015 פנתה ב"כ התובעת לב"כ הנתבעת והתייחסה לעניין ההתיישנות. התשובה נעדרת התייחסות לעניין קרות התאונה עצמה וניתן להניח כי אם הייתה ניתנת לנתבעת תשובה עניינית לעצם קרות התאונה ניתן היה להסדיר את העניין ללא צורך בהליכים משפטיים.
4. התיישנות ושיהוי. בכתב ההגנה טענה הנתבעת להתיישנות. דין הטענה להידחות. עילת התביעה נולדה ביום בו החלה התובעת לשאת בתשלומים בקשר עם התובענה שהגיש העובד. הוראת התשלום הראשונה הינה מיום 06.04.2009. התביעה הוגשה בינואר 2016 ולא חלפה אפוא תקופת ההתיישנות. לעומת זאת, הגשת התביעה באיחור כה ניכר ביחס למועד בו החלה התובעת לשאת בתשלומים ובאיחור ניכר גם ביחס למועד בו נמחקה התובענה שהגיש העובד אכן נגועה בשיהוי ושיהוי זה מצדיק הפחתת הפיצוי בגין הסכום המגיע לתובעת.

לנוכח כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 5,000 ₪ כתשלום חלקי של ההשתתפות העצמית.
2. סך של 375 ₪ בגין אגרת המשפט.
3. סך כולל מע"מ של 1,000 ₪ בגין שכר טרחת ב"כ התובעת.

התשלומים יבוצעו לידי ב"כ התובעת עד ליום 01.11.2018 והם לא יישאו הפרשי הצמדה וריבית אלא במידה ולא ישולמו במועדם. במקרה כזה יישא התשלום האמור בס"ק א' הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 22.01.2015 ושאר התשלומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום והכל עד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ' תשרי תשע"ט, 29 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.