1. לפניי תביעה כספית, בסדר דין מהיר, בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 29.04.2015, בין כלי רכב, מ"ר 72-430-79 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 29-394-76 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע (להלן: "המשאית") (ולהלן: "התאונה").

2. המחלוקת בין הצדדים היא הן בשאלת חלוקת האחריות לקרות התאונה, הן בשאלת אי מיצוי בירור המחלוקת בין הצדדים קודם להגשת התביעה לנוכח אי משלוח מכתב דרישה מקדים טרם הגשת התביעה, והן בשאלת היקף הנזק.

3. התקיים לפני דיון במסגרתו, שבתחילתו הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית לפיה ב"כ הצדדים יטענו את טיעוניהם מבלי לשמוע עדים, וכי הם יסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ללא גבולות וללא הנמקה, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

4. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהג המשאית אחראי ברשלנותו לקרות התאונה, כאשר לנהגת רכב התובעת אשם תורם, היוצר אחריות, בשיעור של 20%.

הגם שב"כ הצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

לעניין האחריות לקרות התאונה

4.1. ב"כ הנתבעת מסכים, במסגרת טיעוניו, כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג המשאית, אלא שלטענתו יש להטיל על נהגת רכב התובעת אשם תורם בשיעור מרבי לנוכח העמדת רכב התובעת באופן המפריע לתנועת כלי רכב.

מנגד, סבורה ב"כ התובעת כי גם אם יימצא אשם תורם מצדה של נהגת רכב התובעת הרי מדובר באשם תורם מזערי.

רכב שבולט לתוך נתיב הנסיעה מהווה חלק בלתי נפרד מתנאי הדרך. מאחר שרכב התובעת בלט באמצעות פינתו אל נתיב הנסיעה של המשאית, לאחר שנהגת רכב התובעת העמידה את הרכב בצד הדרך, היה על נהג המשאית ליתן את דעתו לתנאי דרך זה, ובכלל זה, לבליטתו של רכב התובעת, ולנקוט בזהירות טרם התקדמותו בנסיעה, ולא לגלות שוויון נפש ולנסוע בכל מחיר, דבר שגרם להשתפשפות בין כלי הרכב.

לכן, האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג המשאית.

עם זאת, לנהגת רכב התובעת אשם תורם בכך שהעמידה את רכבה באופן שפינת רכב התובעת בלטה אל נתיב הנסיעה והפריעה לזרימת התנועה באופן חופשי.

על כן, אני קובע כי שיעור אשמה התורם של נהגת רכב התובעת הוא 20%. למען הסר ספק אומר כי בנסיבות העניין אשמה התורם של נהגת רכב התובעת הינו יוצר אחריות.

לעניין אי מיצוי המחלוקת בין הצדדים קודם להגשת התביעה

4.2. לא מצאתי כי התובעת שלחה לנתבעת דרישה לתשלום נזקיה עובר להגשת התביעה, והדבר אף לא הוכח על ידי ב"כ התובעת.

למעשה, אין כל אינדיקציה לכך שמכתב הדרישה המקדים נשלח לנתבע, אם נשלח, הגיע ליעדו עובר להגשת התביעה.

לא מן הנמנע, כי אם מכתב הדרישה היה נשלח ומתקבל אצל הנתבעת, הרי שהתובענה כלל לא הייתה באה אל העולם.

לפיכך, מסקנתי היא כי בנסיבות העניין הגשת התביעה נעשתה על דרך של שימוש לרעה בהליכי משפט, ולכן אין התובעת זכאית לקבל הוצאותיה בגין הליך זה לרבות שכ"ט עו"ד.

לעניין המחלוקת בהיקף הנזק

4.3. מאחר שהנזק נתמך בחוות דעת שמאי, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את היקף הנזק הנטען, ואף לא ביקש לחקור את שמאי התובעת על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו.

לפיכך, אני מקבל את התביעה חלקית, כפי האמור בפתח סעיף 4 לעיל.

5. הנתבע ישלם לתובעת, תוך 30 יום, סך של 6,586 ₪, שהינו 80% מסכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ז, 06 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.