לפניי בקשה מטעם הנתבעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעתו של המוסד לביטוח לאומי, אשר לפיה נכותה הרפואית של התובעת, ילידת שנת 1959, עומדת על שיעור של 19%.

עניינה של התביעה בתאונת דרכים מיום 14.10.2013, אשר הוכרה כתאונת עבודה. וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה תחילה לתובעת נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות הצוואר, ונכות של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מתני. עם זאת, הועדה קבעה כי יש לייחס את מלוא הנכות לעבר הרפואי של התובעת, ולכן העמידה את הנכות בגין התאונה הנדונה על 0%. על החלטה זו השיגה המערערת לפני ועדה רפואית לעררים, וזו דחתה את הערר בציינה שוב את קיומו של עבר רפואי רלוונטי.

התובעת הגישה ערעור לבית הדין האזורי לעבודה, שם נקבע – בהסכמת הצדדים – כי עניינה של המערערת יחזור לוועדה הרפואית לעררים, זאת "על מנת שתשקול מחדש עמדתה בנוגע לניכוי מצב קודם בגין הנכות שנקבעה למערערת בהתייחס לליקויים בצוואר ובגב התחתון ותנמק קביעתה בהתאם להלכת מרגוליס".

וכך היה – התיק הוחזר לוועדה הרפואית לעררים, אשר קבעה כי "... בתיק הרפואי מ- 6.6.11 עד לתאונה הנדונה כשנתיים וחצי אין רישומים על הגבלה בתנועות בעמ"ש צווארי ומותני לכן הוועדה קובעת שהתאונה 20.5.11 גרמה להחמרה זמנית וחולפת בכאבים ולא מהווה סיבה לניכוי מצב קודם". הוועדה קבעה אפוא, כי מלוא הנכות שנקבעה לתובעת – 10% בגין עמוד שדרה מתני ו- 10% בגין הצוואר – מיוחסת לתאונה נשוא התביעה דנן.

על רקע זה, טוענת הנתבעת כי יש מקום להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל. לשיטתה, אין מחלוקת כי לתובעת עבר רפואי בגב התחתון ובצוואר, ויש לייחס למצער חלק מהנכות לעבר רפואי זה. עוד נטען, כי אין זה נכון שלא קיימים רישומים ומסמכים רפואיים מיום 6.6.2011 – הנתבעת מפנה לרישומים רפואיים עד לחודש נובמבר 2011. הנתבעת מוסיפה ומציינת, כי בתיק הרפואי מצויים רישומים מהשנים 2008, 2009 ו- 2010, אליהם לא התייחסה כלל הועדה הרפואית לעררים. עוד טוענת הנתבעת, כי בשנים האחרונות ניכרת בפסיקה גישה מקלה יותר בכל הנוגע למתן רשות להביא ראיות לסתור, כך למשל די בקיומו של תיעוד שלא היה לפני הועדה אשר טומן בחובו פוטנציאל להשפיע על מסקנתה. הגישה כיום – כך אליבא דהנתבעת – היא "להעדיף את הבירור על ידי מומחה מטעם ביהמ"ש, מומחה שניתן לחקור בביהמ"ש".

התובעת מתנגדת לבקשה. לגישתה, רשות להביא ראיות לסתור תינתן רק במקרים נדירים – מקום שבו הדבר נדרש למען עשיית צדק מטעמים מיוחדים שיירשמו. לא זה המקרה שלפנינו – כך סבורה התובעת. לדידה, מעיון בפרוטוקולים של הועדות הרפואיות עולה, כי הכרטיס הרפואי המלא של התובעת עמד לפניהן, והועדה הרפואית לעררים בהחלטתה האחרונה התייחסה להיעדרו של תיעוד רפואי המלמד על הגבלת תנועות (כך מאז התאונה משנת 2011). משכך, ולאור הכללים הנוקשים החלים במל"ל, המתנים קביעת נכות בקיומן של הגבלות תנועה, קבעה הועדה הרפואית את שקבעה, זאת לאחר שהתיק הוחזר אליה מבית הדין לעבודה לצורך תיקון הטעות שנפלה ב"סיבוב הקודם".

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, ולאחר בחינת החומר שצורף, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 קובע בזו הלשון:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

כפי שנפסק לא אחת, הרשות להביא ראיות לסתור את קביעתו של המוסד לביטוח לאומי אינה ניתנת כדבר שבשגרה (ראו רע"א 7666/15 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני (24.1.2016)). כך למשל, בית המשפט עשוי לאפשר הבאת ראיות לסתור במקום שבו נפל פגם בהליך שנוהל במוסד לביטוח לאומי, או במקום שבו חל שינוי מהותי במצבו של התובע או נתגלתה נכות נוספת לאחר קביעת המל"ל (ראו למשל בר"ע 634/85 עודה נ' "רותם" – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505 (1985); ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מח(4) 77 (1991)). דומה, כי לאורך השנים ניתן להצביע על הגמשה מסוימת באמות המידה למתן רשות להבאת ראיות לסתור, תוך חתירה לכך שבמקרים מתאימים קביעת הנכות תהא מושתתת על "בירור רפואי מוסמך ומקיף" (ראו והשוו רע"א 7666/15 הנ"ל). עם זאת, אין לומר כי הכלל בכגון דא הפך לחריג, וגם כיום "בקשה להבאת ראיות לסתור תתקבל רק במקרים חריגים" (רע"א 1254/17 ‏פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (13.2.2017)).

בענייננו, אין ספק כי לתובעת היו במשך מספר שנים תלונות מתועדות בנוגע לגב התחתון ולצוואר, זאת עוד לפני התאונה נשוא התביעה דנן (משנת 2013); כך, בחומר שלפניי קיימים בין היתר רישומים לגבי כאבי גב (לרבות הקרנה לרגל), הגבלת תנועות, טיפולים נגד כאב והפניות לפיזיותרפיה. בנוסף, לאחר התאונה הקודמת משנת 2011, היה רישום (נוסף) לגבי הגבלת תנועות, והתובעת עברה סדרה של טיפולי פיזיותרפיה וביקורים אצל רופא. על רקע זה, קשה להתעלם מן העובדה שחל היפוך מוחלט של מסקנת הועדה הרפואית – תחילה נקבע כי יש לייחס את מלוא הנכות לעברה הרפואי של התובעת, ואילו לאחר שהתיק הוחזר לוועדה הרפואית לבירור נוסף נקבע (על יסוד אותו תיעוד רפואי) כי יש לייחס את מלוא הנכות לתאונה נשוא התביעה שלפניי. זאת, בהתבסס על נימוק תמציתי, המתייחס אך ורק לתאונה מיום 20.5.2011, תוך ציון העובדה שמאז 6.6.2011 לא היה רישום על-אודות הגבלת תנועות. בנסיבות העניין, לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי, לא נחה דעתי כי סוגיית משקלו ונפקותו של העבר הרפואי לוּבְּנה עד-תום בוועדה הרפואי לעררים, ואני סבור כי מן הצדק שימונה מומחה רפואי, אשר יחווה דעתו תוך התייחסות למכלול החומר הרפואי, ואשר קביעותיו תוכלנה לעמוד במידת הצורך לביקורת בדרך של שאלות הבהרה וחקירה נגדית.

התוצאה היא שהבקשה מתקבלת. בנסיבות העניין, לא ראיתי ליתן צו להוצאות בשלב זה. מינוי המומחה ייעשה בהחלטה נפרדת.

ניתנה היום, ב' תמוז תשע"ז, 26 יוני 2017, בהעדר הצדדים.