הצד השלישי אביסרור משה ובניו עבודות בנין ופיתוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד שלמה עמיאור

לפניי תביעתם של התובעים לתשלום הפיצוי המוסכם בסך של 74,000 ₪ בהתאם להסכם המכר שנחתם בינם לבין הנתבעים.

כמו כן לפניי הודעתם של הנתבעים לצד השלישי במסגרתה הם עותרים לכך כי הצד השלישי יישא בכל תשלום שבו הם יחויבו, אם יחויבו, לשלם לתובעים.

דין התובענה להידחות וכפועל יוצא מכך גם דין ההודעה לצד השלישי להידחות וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקולים:

בעמ' 4, שורה 2 במקום "ותקן" יש לרשום "ולתקן".

בעמ' 6, שורה 24 לאחר המילה "דברים" יש להוסיף את המילה "שלא" וזאת על פי הגיונם של דברים.

בעמ' 35, שורה 5 במקום "הפרישה" יש לרשום "הפרשה".

בעמ' 37, שורה 6 במקום "באון קציני" יש לרשום "באופן רציני".

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה

1. עדותו של התובע 1 בחקירתו ולפיה "אני זה שמשתמש במחסן. אף אחד לא מפריע לי להשתמש במחסן" (עמ' 16) מסבירה היטב מדוע הסעד לו עותרים התובעים אינו צודק ועל כן לא ניתן להיעתר לו. זאת לצד העובדה כי ס' 5 ה' להסכם המכר שנחתם בין הצדדים קובע כי "הממכר נמכר במצבו כיום AS IS".
2. לענייננו. התובעים הינם הבעלים הרשומים של דירה ברח אברהם מאפו 3/5, באר שבע והידועה כתת חלקה 5 בחלקה 36 בגוש 38139 (להלן: "הדירה"). התובעים נרשמו כבעלי הדירה ביום 30.10.2012.
3. הנתבעים הינם מי שהיו הבעלים של הדירה קודם שמכרוה לתובעים בהתאם להסכם מכר שנחתם ביום 08.07.2011 (להלן: "ההסכם").
4. הצד השלישי הינה מי שמכרה להוריהם של הנתבעים את הדירה ע"פ הסכם מכר מיום 12.03.1998. הנתבעים נכנסו בנעליהם של הוריהם ונרשמו כבעלים של הדירה קודם שמכרוה לתובעים.
5. אין מחלוקת כי הוריהם של הנתבעים רכשו את הדירה מהצד השלישי כאשר היא כוללת מחסן ששטחו 1.7 מ"ר (להלן: "המחסן"). אין גם מחלוקת כי עקב טעות הוצמד המחסן לדירה אחרת בבניין והידועה כתת חלקה 3 שהייתה בבעלותם של אחרים. אין גם מחלוקת כי במהלך השנים, ונראה שעוד קודם למכירת הדירה לתובעים, נעשו פעולות שונות בניסיון לתקן את הטעות ולהסדיר את הרישום כך שהמחסן יוצמד לדירה (להלן גם: "תיקון הרישום") אולם העניין הוסדר רק לאחר שהוגשה התובענה בתיק זה. כיום, ולכל המאוחר ביום 24.08.2017, הוסדר הרישום והמחסן מוצמד לדירה וזאת כפי שעולה מנסח רישום מיום 24.08.2017 (ת/4) שהוגש בדיון האחרון.
6. בכתב התביעה טענו התובעים כי הנתבעים התחייבו לתקן את הטעות הנוגעת לרישום המחסן כצמוד לתת חלקה 3 וזאת עד ליום 08.09.2011 שהוא המועד שנקבע למסירת החזקה בדירה לידי התובעים. אין מחלוקת כי במועד בו קיבלו התובעים את החזקה בדירה נמסרה לידיהם החזקה במחסן והם נוהגים בו מנהג בעלים מאז ועד היום חרף העובדה כי עד לאחרונה המחסן היה מוצמד לדירה אחרת. התובעים טענו כי הפרת ההתחייבות הינה הפרה יסודית המזכה אותם בפיצוי המוסכם הקבוע בס' 15 ב' להסכם, קרי בסך של 74,000 ₪.

התובעים טענו עוד כי בשנת 2012 חתמו על תצהיר בעניין תיקון הרישום אך דבר לא התקדם. עוד טענו התובעים כי פעולות הנתבעים היו נגועים בחוסר תום לב וגרמו להם לעוגמת נפש מרובה וכן נזק כספי בעקבות שנים של טרחה, חוסר מודעות (דומני כי הכוונה לחוסר וודאות – א.ה.), אי רישום הדירה על שמם ואי יכולת למכור את הדירה קודם לתיקון הרישום או לחלופין מכירתה במחיר הנמוך משמעותית ממחיר השוק (ס' 21 לכתב התביעה).

1. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן שנתמכה בתצהירה של הנתבעת 2 בלבד. הנתבעים אינם חולקים כמובן על הטעות שנעשתה ביחס לרישום המחסן כצמוד לתת חלקה 3 אך טענו כי במהלך כל השנים פעלו ללא לאות מול הצד השלישי (להלן: "הקבלן") על מנת לתקן את הרישום. הנתבעים טענו כי שווי המחסן הינו 9,000 ₪ והדגישו כי בנסיבות בהן סך של 80,000 ₪ מוחזק בנאמנות בידי בא כוחם הם אלו שמצויים במצב פחות טוב משל התובעים שלכל היותר הנזק שיכול להיגרם להם הינו סך של 9,000 ₪. הנתבעים התייחסו להליכי פשרה שהתקיימו (ס' 21 לבקשה).
2. בפתח הדיון שנקבע בקשר עם בקשת הרשות להתגונן ביקש ב"כ התובעים שיינתן פסק דין כנגד שאר הנתבעים שלא חתמו על תצהיר אך בהחלטה שניתנה בדיון דחיתי את הבקשה. שאר הנתבעים ציינו לאחר מכן לפרוטוקול כי הם חתומים על ההסכם והדגישו כי הנתבעת 2 היא שטיפלה בכל ההליכים הנוגעים לעניין והודיעו כי הם מסכימים להיחקר. הנתבעים 1-4 נחקרו. הנתבע 5 לא התייצב לדיון ועל כן לא נחקר. בתום הדיון הוסכם כי תינתן לנתבעים רשות להתגונן כגד התובענה והם יהיו זכאים להגיש כתב הגנה. קבעתי את התיק לשמיעת הראיות ובהחלטה שניתנה קבעתי כי ב"כ התובעים יהא זכאי לעיין בתיק בית המשפט המחוזי שמספרו 26029-04-12 (להלן: "ההליך המקביל") שהוא התביעה שהגישו הנתבעים כנגד הקבלן ואשר נמחקה מחמת חוסר מעש.
3. הנתבעים אכן הגישו כתב הגנה ופירטו בהרחבה את טענותיהם ובכלל זה טענו כי קודם לחתימה על ההסכם הסתמכו על מצג שווא שהוצג להם ע"י הקבלן וע"י נציגתו, חברת מ. אביעזר בע"מ (להלן: "אביעזר"), אשר טענו כי כבר הוגשה בקשה לתיקון הרישום וכי בתוך מספר שבועות יבוצע תיקון הרישום. עוד טענו הנתבעים כי עוד בשלב המו"מ הובהר לתובעים עניין הטעות ברישום המחסן והתובע 1 טען כי נושא הצמדת המחסן אינו העניין העיקרי בעיניו אלא הדירה עצמה. הנתבעים טענו כי במעמד החתימה הבהירה הנתבעת 2 לתובעים שוב כי תעשה כל שביכולתה על מנת לזרז את תיקון הרישום אך הדגישה כי אין לה אפשרות מעשית לפעול בנושא מאחר והנושא הוא באחריותו של הקבלן.

באשר לפיצוי המוסכם הנוגע למחסן טענו הנתבעים כי עיין זה עלה לראשונה במעמד החתימה והם לא היו מוכנים ולא מודעים להשלכות הנובעות מכך. הנתבעים טענו כי ב"כ התובעים ניסח בחטף את ההתחייבות שצוינה בהסכם ולפיה על הנתבעים להביא לתיקון הרישום בתוך 60 יום וזאת למרות שהיה ידוע לתובעים ולבא כוחם כי אין לנתבעים כל אפשרות מעשית לבצע את התיקון בעצמם ולבטח לא בפרק הזמן האמור. הנתבעים טענו כי חרף בקשת בא כוחם מב"כ התובעים להמתין עם רישום הזכויות בדירה על שם התובעים אלו לא שעו לבקשה ובכך מנעו את תיקון הרישום במועד מוקדם וטענו כי התובעים עיכבו את ההליך כולו.

כך או אחרת, הנתבעים טענו כי משראו כי הטיפול בעניין מתעכב הגישו כנגד הקבלן תביעה בהליך המקביל אך חרף הכרה של הקבלן באחריותו לתיקון הרישום גם דבר זה לא הועיל. התובעים טענו כי הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם לא נועד להבטיח רק את תיקון הרישום אלא גם את קבלת אישורי המיסים הנדרשים לשם רישום הזכויות וטענו גם להפחתת פיצוי מוסכם.

עוד טענו הנתבעים כי התובעים לא פעלו בהתאם לחובתם להקטין את הנזק. עוד טענו הנתבעים כי ניסוח ההסכם כפי שנוסח מהווה טעות וטענו גם כי הסעיף נוסח כך מתוך הטעיה שהטעו אותם התובעים (ס' 60-61 לכתב ההגנה). עוד טענו הנתבעים כי התנהלותם של התובעים מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט שנועדה להביא לזכייה בפיצוי מוסכם ומהווה עשיית עושר ולא במשפט וטענו גם כי התובעים פעלו בחוסר תום לב הן קודם לחתימה על ההסכם והן לאחריו ופסקו מלשתף פעולה בעין תיקון הרישום.

1. הנתבעים הגישו הודעה לצד שלישי כנגד הקבלן וטענו כי ככל שקיימת הפרה יסודית הנובעת מאי תיקון הרישום הרי שהקבלן הוא אחראי לאי ביצוע הרישום ולנזקי התובעים ככל שישנם הן לנוכח מצג השווא שהציגה בפני הנתבעים והן לנוכח פעולותיה הרשלניות בביצוע תיקון הרישום ובכלל זה העסקת קבלני משנה ו/או עובדים לא מיומנים ולא מקצועיים. הנתבעים טענו כי הקבלן לא עשה כל שביכולתו על מנת לגרום לרישום התיקון ולמנוע את הגשת התביעה.
2. הקבלן טען כי דין ההודעה לצד השלישי להימחק ו/או להידחות על הסף בהיעדר עילה ולגופו של עניין. הקבלן טען כי לא ברור מה עשו הנתבעים על מנת לקיים את התחייבותם כלפי התובעים כאמור בהסכם. הקבלן טען כי עשה כל שנדרש ממנו על מנת לתקן את הרישום ובכל מקרה העובדה כי אותו שלב הרישום טרם תוקן אינה אמורה להביא לכך כי הכספים כקבוע בהסכם מוחזקים בנאמנות. הקבלן טען כי הטעות ברישום נעשתה ע"י אביעזר וכל פניה שהתקבלה אצל הקבלן הועברה לטיפולה של אביעזר. עוד טען הקבלן כי הן לתובעים והן לנתבעים לא נגרם כל נזק כתוצאה מהטעות ברישום ומהעיכוב בתיקון הרישום.
3. בדיון שנקבע לשמיעת הראיות נחקרו התובע 1 והנתבעים 1-4. הנתבעים והקבלן ויתרו על חקירת התובעת 2 תוך שהם ציינו כי הוויתור אינו מהווה הודאה באמיתות הדברים שנאמרו בתצהיר. הנתבע 5 שוב לא התייצב לדיון ולא נחקר. נקבע דיון נוסף לחקירתו של השמאי מטעם הנתבעים ושל עו"ד דניאל ריבק שהיה בא כוחם בהליך המכירה לתובעים ונתן תצהיר מטעמם של הנתבעים וכן לחקירתו של הנתבע 5.
4. מאחר והנתבע 5 לא התייצב לדיון הנוסף שנקבע נמשך תצהירו מהתיק. עו"ד ריבק והשמאי מטעם הנתבעים ובתום בדיון ביקשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב והם אכן עשו כן.
5. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלות הבאות:
6. האם הפרת התחייבותם של הנתבעים לתיקון הרישום הינה הפרה יסודית, אם לאו.
7. במידה ומדובר בהפרה יסודית – האם יש מקום לפסוק את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם או שמא יש מקום להפחיתו.
8. במידה ומדובר בהפרה שאינה יסודית – האם נגרם לתובעים נזק ואם כן – מה שיעורו.
9. האם התובעים הם אלו שגרמו לעיכוב בתיקון הרישום ואם כן – מה מידת אחריותם לעיכוב בתיקון הרישום.
10. הכרעה במחלוקות בין הצדדים מחייבת התייחסות לעניינים שונים ובכלל זה המצג שהוצג לנתבעים קודם לחתימת ההסכם, הדברים שנאמרו במעמד חתימת ההסכם, גובה סכום הנאמנות בהתאם להסכם ופעולותיהם של הצדדים כולם ביחס לתיקון הרישום לאחר חתימת ההסכם. עם זאת, ראשית נסיר מדרכנו עניינים שאין צורך להכריע בהם ונתייחס בקצרה להליך המקביל.
11. טענות הנתבעים לטעות והטעיה במובן ס' 14 וס' 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "החוק") (ס' 60-61 לכתב ההגנה): שני סעיפים אלו מהווים חלק מפרק ב' לחוק שעניינו ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו. אין מחלוקת בענייננו כי ההסכם לא בוטל וגם לא התבקש ביטולו ועל כן אין צורך להכריע בטענות אלו בהקשר של הסעיפים האמורים. ידיעתם של הנתבעים אודות מצב הדברים הנוגע לתיקון הרישום תיבחן בקשר עם האמור בס' 18 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: "חוק החוזים התרופות") אך גם אם טעו הנתבעים ביחס למצב הדברים ביחס לתיקון הרישום אין צורך לקבוע כי טעות זו מזכה אותם באפשרות לביטול ההסכם שכן הם עצמם לא ביקשו זאת.
12. טענת הנתבעים לעשיית עושר ולא במשפט (ס' 63 לכתב ההגנה): דין טענה זו להידחות. גם אם התובעים יכלו לעשות יותר על מנת לקדם את תיקון הרישום אין בעובדה כי הגישו תביעה בקשר עם רישום שלא תוקן מאז שנת 2011 משום ניצול לרעה של הליכי משפט ובוודאי שאין בכך משום עשיית עושר ולא במשפט במשמע חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 וממילא שאין מדובר בענייננו בזכות שהתקבלה שלא כדין.

ואם כיוונו הנתבעים לכך כי הניסיון לזכות בפיצוי מוסכם הוא זכייה שלא כדין הרי שכמובן שגם טענה זו נדחית שהרי אם היה נקבע בפסק דין כי התובעים זכאים לפיצוי מוסכם או בכלל לפיצוי אין שום אפשרות כי נאמר שזכייה שמקורה בפסק דין שניתן ע"י בית משפט בישראל הינה זכייה שלא כדין.

1. הצעת הפשרה כאמור בס' 23 לכתב ההגנה: עניין זה אינו דרוש להכרעה וגם אם העלו התובעים הצעה כפי שנכתב הרי שאין הדבר מעיד על ויתור כלשהוא מצדם על כל טענה שעומדת להם. התובעים זכאים להציע הצעות שונות. הנתבעים זכאים לסרב. העובדה כי כך נעשה, אם נעשה, אינה נדרשת לצורך הכרעה.
2. חוות הדעת של השמאי מטעם הנתבעים: כותרת חוות הדעת הינה "הערכת שווי מקרקעין – דירת מגורים + מחסן". בס' 12 לחוות הדעת קובע השמאי כי שווי הדירה כולל מחסן צמוד ורשום הינו 745,000 ₪ ואילו השווי כאשר המחסן צמוד ובשימוש הבעלים אך אינו רשום הוא 730,000 ₪.

בחקירתו העיד השמאי כי שווי המחסן הינו 6,000 ₪ נכון למועד הקובע שהוא מועד החתימה על ההסכם. כאשר נשאל השמאי על הפער שנקבע בחוות דעתו הוא השיב כי "קרתה פה טעות של רישום, ושלב ראשון הוצאתי חוות דעת לפי 6,000 ₪. התבקשתי לבוא ולבחון מה מהות התיקון שקשור לאי הרישום התקין של המחסן".

חוות הדעת מתייחסת אפוא, כפי שהתברר בדיון, לעלות הנדרשת לשם תיקון לצו רישום הבית המשותף. משתוקן הרישום אין עוד צורך לעסוק בעניין זה. לכאורה, עלות התיקון רלוונטית לשאלת הקטנת הנזק אולם בנסיבות ענייננו לא מצאתי לייחס משקל לאמור בחוות הדעת שכן אין בחוות הדעת התייחסות למצב הדברים העובדתי שמנע את תיקון הרישום במועדו.

יתירה מזו, לא שוכנעתי גם כי העלות היא מה שהביאה לעיכוב בתיקון הרישום בנסיבות בהן שני הצדדים כאחד לא נדרשו לשלם לקבלן או לאביעזר דבר בקשר עם תיקון הרישום.

1. ההליך המקביל: ביום 18.04.2012 הגישו הנתבעים תביעה כנגד הקבלן. בתביעה התבקש בית המשפט לחייב את הקבלן לתקן את הרישום. בדיון הראשון שהתקיים מסר ב"כ הקבלן כי "אנחנו פועלים לתיקון הרישום...אני אבקש אורכה בת חודשיים ימים כדי להשלים את תיקוני הרישום". לצדדים ניתנו מספר תזכורות ע"י בית המשפט וביום 10.03.2013 הודיע ב"כ הקבלן כי מאחר והתברר לאביעזר כי "בוצעו רישומים נוספים בספרי המקרקעין על הזכויות בדירה...יש להמציא אישורים חדשים למפקחת".

בדיון נוסף שהתקיים ציין ב"כ הקבלן כי אכן נפלה טעות בהצמדת המחסן לדירה אחרת מהדירה נושא התובענה. בהחלטתו ציין בית המשפט כי "יש לאפשר לנתבעת במצב זה של הדברים להשלים את תיקון הרישום". ב"כ הנתבעים, התובעים שם כאמור, הגיש בקשה לחייב את הקבלן בפירוט הפעולות שביצעה. בדיון נוסף שהתקיים ביום 13.01.2014 מסר ב"כ הקבלן כי לנוכח העברת זכויות שבוצעו בשתי הדירות הרלוונטיות "יש צורך בהחתמת הדיירים החדשים בשתי הדירות כדי שיבוצע התיקון בטאבו...אנו תקווה כי נסיים את ביצוע התיקון בתוך החודשים הקרובים". לאחר שתי תזכורות שניתנו לצדדים החליט בית המשפט, בהחלטתו מיום 31.07.2014, למחוק את התובענה מחמת חוסר מעש. התובענה לא חודשה ולא הוגשה תובענה חדשה.

1. עניין נוסף שעלה מעדויות הנתבעים הינו כי העדה העיקרית מטעם הנתבעים היא הנתבעת 2. היא זו שטיפלה בכל העניינים הכרוכים בתיקון הרישום והיא זו שהייתה מעורבת יותר מכולם בהליכים הנוגעים להסכם המכר. שאר הנתבעים, אחיה של הנתבעת 2, סמכו את ידיהם עליה ובצדק ושוכנעתי די הצורך כי מעורבותם בעניינים השנויים במחלוקת הינה שולית יחסית אם כי הם כמובן אינם מכחישים כי חתמו על ההסכם. נתייחס לפיכך בעיקר לעדותה של הנתבעת 2. הנתבע 1, למשל, העיד כי "אנו באנו רק לחתום על ההסכם...לא התעניינתי במה שכתוב בהסכם, אני סומך על אחותי" וגם הנתבעים 3 ו- 4 העידו כי כל מה שכתבה הנתבעת 2 בתצהירה הוא נכון.

דיון והכרעה

המצג שהוצג לנתבעים ע"י הקבלן ונציגתו

1. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הסתמכו על מצג שווא שהוצג להם ע"י הקבלן וע"י אביעזר אשר טענו בפניהם כי כבר הוגשה בקשה לתיקון הרישום וכי "הדברים סגורים" "ובתוך מספר שבועות תיקון הטעות ברישום המחסן תסתיים" (ס' 5 לכתב ההגנה). כתמיכה בטענה זו צירפו הנתבעים את נספח 3 לכתב ההגנה. המסמך האמור הינו פנייה בדוא"ל מאת אביעזר לנתבעת 2 מיום 07.07.2011, קרי יום קודם לחתימת ההסכם ובה צוין כי "המחסנים נמצאים בטאבו לצורך בדיקה וחתימה". אין בפנייה זו אזכור של פרק הזמן הצפוי לסיום תיקון הרישום אולם עדותה של הנתבעת 2 בעניין זה מהימנה עליי לחלוטין והיא נתמכת גם בעדותו של התובע 1 ולפיה "נאמר שכל הרישום הוא הליך של כמה שבועות וזה עניין פרוצדורלי". לאחר שהתרשמתי ממהימנותה של הנתבעת 2 אין לי כל ספק כי הנתבעת 2 לא הייתה אומרת לתובע 1 כי מדובר בהליך שיארך מספר שבועות אם הדבר לא הה נאמר לה ע"י הקבלן ו/או ע"י אביעזר.
2. בחקירתה העידה הנתבעת 2 כי גם לפני החתימה על הסכם המכר פעלה רבות על מנת להביא את הקבלן לכדי תיקון הרישום (עמ' 19-20) והעידה כי "לא אמרתי שזה ייקח שבועיים, אמרתי שזה ייקח מספר שבועות כי זה מה ששולה (שולה אביעזר – א.ה.) אמרה לי...דיברתי עם שולה בתקופה הזו והיא אמרה לי שזה עוד שבוע – שבועיים, בהמשך הפסקתי לדבר עם שולה כי היא הבטיחה הבטחות סתם ולא קיימה שום הבטחה, ואז עברתי לדבר עם הקבלן באופן ישיר". עדותה של הנתבעת 2 מהימנה עליי לחלוטין והיא לא נסתרה. אמנם זולת אותה פנייה מיום 07.07.2011 לא הוצגו ראיות ביחס למצג השווא הנטען אך שוכנעתי די הצורך כי דבריה של הנתבעת 2 לתובע 1 משקפים מצגים שהוצגו לה, בתחילה ע"י אביעזר ולאחר מכן ע"י הקבלן.

אמרנו "מצגים" ולא "מצגי שווא" שכן בהיעדר עדות של מי שטיפלו בפועל בתיקון הרישום, קרי אביעזר, ולנוכח העובדה כי הרישום בפועל מבוצע ע"י המפקחת על המקרקעין, אין שום אפשרות לקבוע כי מדובר במצג שווא ולא ניתן לשלול את האפשרות כי אותם מצגים שהוצגו לנתבעת 2 ע"י אביעזר והקבלן אכן שיקפו את מצב הדברים כפי שהם ראו אותו באותה עת. גם במהלך הדיונים בהליך המקביל נמסר מפי ב"כ הקבלן, שבוודאי אין לחשוד בו כי מוסר דברים לא מדויקים שהרי שמו הטוב הולך לפניו, כי ההליך צפוי להסתיים בפרק זמן קצר יחסית ויש להניח כי גם בשלב שקדם לחתימה על ההסכם נמסר מידע דומה.

1. סיכומו של דבר, שוכנעתי די הצורך כי קודם לחתימת ההסכם סברה הנתבעת 2, בתום לב גמור, כי תיקון הרישום אכן צפוי להסתיים בתוך מספר שבועות וזה גם המידע שנמסר על ידה לתובע 1 במעמד החתימה על ההסכם.

הדברים שנאמרו לתובעים קודם לחתימת ההסכם

1. מהעדויות עלה כי הקשר בין הצדדים היה בין הנתבעת 2 לבין התובע 1. מעורבותה של התובעת 2 לא התבררה אך לצורך הדיון נניח כי ידיעותיה שלה הן כפי ידיעותיו של בן זוגה, התובע 1, וממילא שתצהיריהם של התובעים זהים לחלוטין.
2. בתצהיריהם לא התייחסו התובעים באופן מפורש למו"מ שקדם לחתימת ההסכם וטענו רק כי "התברר לי ולאשתי" כי המחסן הוצמד לדירה אחרת. לא הובהר בתצהיר כיצד התברר דבר זה ובחקירתו העיד התובע 1 כי "די צמוד לחתימת החוזה נודע לנו שהמחסן צמוד לדירה אחרת" ובהמשך העיד כי "עורך הדין שלי אמר לי". בחקירתה העידה הנתבעת 2 כי "שהתובע בא אלי עם אמו וראו את הדירה אמרתי שיש לי מחסן מטר וחצי שקיבלנו מתנה...התובע אמר שהבית הוא החשוב ומחסן זה לא עניין עיקרי". מכאן עברה הנתבעת 2 להעיד על מה שארע במהלך הפגישה בה נחתם ההסכם.
3. הנתבעת 2 אינה טוענת כי קודם לפגישה אמרה לתובע 1 כי קיימת טעות ברישום אולם ברור כי התובעים ידעו על כך וזאת בעקבות הייעוץ המשפטי שקיבלו מבא כוחם המלומד קודם לחתימה על ההסכם כפי שהעיד התובע 1 בחקירתו (עמ' 15). לצד זאת, עדותה של הנתבעת 2 ביחס לדברים שאמר לה התובע 1 ביחס לחשיבות המחסן מהימנה עליי לחלוטין והיא גם מתיישבת עם השכל הישר שהרי עסקינן במחסן ששטחו בסך הכל 1.7 מ"ר בעוד ששטח הדירה והמרפסת הם יחד 93.6 מ"ר כפי שעולה מנסח הרישום.

אין לומר כי המחסן הינו זניח כשלעצמו אולם לנוכח שטחו המצומצם יש היגיון רב כי התובע 1 אכן מסר לנתבעת 2 כי המחסן אינו העניין העיקרי מבחינתו וממילא שההסתברות כי התובעים קנו את הדירה בשל המחסן הינה הסתברות נמוכה, שלא לומר אפסית. התובע 1 העיד בחקירתו כי "ואנו רכשנו בגלל המחסן, כי אשתי הייתה הרה ואנו משפחה צעירה, כל משפחה עם ילדים מבינה את המשמעות של מחסן". גרסה זו נשמעת לא סבירה ואיני מקבל אותה.

1. טענת התובעים כי עניין הטעות ברישום המחסן הוסתרה בחוסר תום לב כאמור בס' 34 לסיכומי התובעים נדחית. הדבר גולה קודם לחתימת ההסכם וזה המועד הקובע. יתירה מזו, העובדה כי מחיר הדירה בטיוטת ההסכם זהה למחיר הדירה בהסכם תומכת באפשרות כי הצדדים הגיעו להסכמה על מחיר כאשר הנתבעים כבר יודעים על עניין המחסן ובכל מקרה העובדה כי לא היה שינוי במחיר הדירה מעידה כי הנתבעים לא ראו בעניים הטעות ברישום כעניין בעל משמעות כספית של ממש.

חילופי הדברים במעמד חתימת ההסכם והאופן שבו ראו התובעים את הטעות ברישום

1. בחקירתה בדיון הראשון העידה הנתבעת 2 כי "שהלכנו לחתום אמרתי לתובע שאני מנהלת משא ומתן ביחס לתיקון הרישום הנוגע מחסן כבר הרבה שנים. ובשנת 2010 קיבלתי משולה אביעזר מייל שאומר שכל הניירות נמצאים לא שמרתי את המייל...במעמד החתימה אמרתי לתובע את כל מה שאני מספרת עכשיו...אמרתי שאני יעשה הכל, כדי להביא לתיקון התקלה אין לי השפעה על זה".
2. בחקירתו העיד התובע 1 כי "הבנתי מהנתבעת 2 שההליך ייקח ברמה של שבוע עד לרישום וזה משהו טכני". איני נותן אמון בגרסה זו ובהמשך מסר התובע 1 גרסה שנשמעת הגיונית יותר ותואמת את עדותה של הנתבעת 2 ולפיה "נאמר שכל הרישום הוא הליך של כמה שבועות וזה עניין פרוצדורלי".
3. האמירה ביחס לפרק הזמן מספר שבועות תואמת את עדותה של הנתבעת 2 וגם את עדותו של עו"ד ריבק ויש לקבלה אולם לא שוכנעתי כלל כי הנתבעת 2 אמרה לתובע 1 כי מדובר בעניין פרוצדורלי וטענה זו גם אינה מופיעה בתצהירי התובעים וממילא גם שהיא נשמעת לא סבירה. אין לי שום ספק כי הנתבעת 2 לא אמרה כי מדובר בעניין פרוצדורלי בנסיבות בהן היא מנסה כבר במשך תקופה ארוכה להביא את העניין לידי סיום וללא הצלחה.
4. תיקון הרישום בפועל תלוי בגורמים רבים. הנתבעת 2 ידעה זאת. גם התובעים ידעו זאת ואם לא ידעו זאת הם יכלו לדעת זאת וחזקה על בא כוחם שאמר להם כי מדובר בהליך שהוא יחסית מורכב ודורש אישורים רבים ובכל מקרה הוא טעון אישור של המפקחת על המקרקעין ובוודאי שלא ניתן להגדירו כעניין פרוצדורלי שעה שהוא עוסק בזכויות במקרקעין. ידיעתו של התובע 1 כי הנתבעת 2 מנסה כבר שנים להסדיר את תיקון הרישום לא יכלה להביא אותו להבנה הנטענת על ידו ולפיה מדובר בעניין פרוצדורלי. בחקירתה העידה הנתבעת 2 כי "התובעים ידעו שיש בעיות טכניות עם רישום המחסן" אך לא ניתן לפרש זאת כאילו הכוונה היא כי תיקון הרישום הינו פרוצדורלי.
5. חרף אותם דברים שהיו ברורים דיים כפי ששוכנעתי נוסח ההסכם כך שהנתבעים התחייבו לגרום לתיקון רישום בתוך חודשיים ימים ולכך נגיע מייד אך הרקע לאותה התחייבות הוא כזה לפיו לא שוכנעתי כי התובעים ייחסו משקל מהותי למחסן אם כי אין חולק כי הם כמובן זכאים לרישום המחסן על שמם.

השינויים בנוסח ההסכם

1. מטעם התובעים הוגש גם תצהיר של הגב' מנדליכט לודמילה שהיא מזכירה במשרד ב"כ התובעים ואליו צורפה טיוטת ההסכם כפי שנשלחה לב"כ התובעים ע"י ב"כ הנתבעים דאז, עו"ד דניאל ריבק, ביום 03.07.2011. לא הוצגו טיוטות נוספות ונתייחס לטיוטה זו כטיוטה היחידה הרלוונטית. הצדדים ויתרו על חקירתה של הגב' מנדליכט, ובצדק.
2. השוואת האמור בטיוטה ובנוסח הסופי של ההסכם מעידה על כי ההתייחסות למחסן הוספה רק בנוסח הסופי וזאת במסגרת ס' 3 ד' להסכם ובמסגרת ההואיל השני להסכם. הטיוטה אינה מתייחסת כלל למחסן. שינוי נוסף נוגע לסכום שנקבע כי יישאר בנאמנות (ס 3 ד' לטיוטה ולהסכם).
3. בעניין שינוי הטיוטה נשמעה עדותו של עו"ד ריבק בלבד והתובעים לא ביקשו להעיד מטעמם את בא כוחם שללא ספק היה מעורב, ואין בכך כל פסול כמובן, בשינוי הטיוטה. בחקירתו העיד עו"ד ריבק כי "אני ידעתי זה זה (אי רישום המחסן – א.ה.) ביום חתימת ההסכם מולך או אולי ערב קודם. נאמר לי שהייתה טעות ברישום".
4. עו"ד ריבק העיד כי כאשר שלח את הטיוטה לא ידע על הטעות ברישום והעיד גם כי "השינוי בהסכם הנוגע למחסן בוצע במשרדך" ובהמשך העיד כי "לא זוכר שידעתי על עניין המחסן עד שהנתבעת 2 אמרה לי וזה היה בסמוך לחוזה...לא ידעתי על בעיה כזו. לא הסתרתי את זה בטיוטה". ועדותו לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין.

עו"ד ריבק העיד בחקירתו כי אינו מתמצא בהליכים הנדרשים לשם תיקון הרישום ועדותו מהימנה עליי לחלוטין. עו"ד ריבק שלל את האפשרות כי אמר שתיקון הרישום ייקח שבוע או שבועיים כפי שנשאל והעיד כי "לא אמרתי דבר כזה בוודאות. שמעתי מהנתבעת 2 כי הניירת הוגשה ע"י שולה אביעזר והיא אמרה לה שתוך מספר שבועות זה יסתדר. לא יכולתי גם להגיד דבר כזה כי אני לא מכיר את התהליך ולא מבין בזה". עדותו של עו"ד ריבק לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין. עוד העיד עו"ד ריבק כי היה זה ב"כ התובעים שתיקן את הטיוטה ועדות זו לא נסתרה.

הסכום המופקד בנאמנות

1. בפסקה השנייה בס' 3 ד' לטיוטת ההסכם צוין כי הסכום שיישאר בידיו הנאמנות של ב"כ התובעים במידה ולא יומצאו המסמכים הנדרשים על פי ס' 7 להסכם הינו 30,000 ₪. בפסקה השנייה בס' 3 ד' להסכם שונה הסכום לסך של 80,000 ₪ וכן הוסכם כי הסכום יישאר בידיהם הנאמנות של ב"כ הנתבעים.
2. בחקירתה בדיון הראשון העידה הנתבעת 2 כי הסכום האמור נועד להבטיח לא רק את תיקון הרישום אלא גם את המצאת אישורי המיסים.
3. בחקירתו העיד התובע 1 כי הסכום של 80,000 ₪ נועד "ברוב רובו להבטחת רישום המחסן להערכתי זה בשיעור של כ- 90 אחוז". אין לכך תמיכה כלשהיא בלשונו של ההסכם ואין שום חלוקה בין שני העניינים השונים שנועד הסכום להבטיח. טענת התובעים כי הסכום שהופקד בנאמנות נועד להבטיח קבלת פיצוי מוסכם כאמור בתצהיריהם לא הוכחה והיא גם אינה סבירה והיא אינה נלמדת מההסכם.
4. טענת התובע 1 בחקירתו לפיה "מבחינתי הסכום שנועד להבטיח את המחסן ולא לדבר אחר" נדחית לא רק בשל לשונו של ההסכם אלא גם בשל חוסר ההיגיון שבה. אם זו הייתה כוונת הצדדים מן הסתם שהסעיף היה מנוסח באופן אחר וקובע באופן מפורש כי במידה ותיקון הרישום לא יגיע לסיומו עד ליום מסירת החזקה כפי שנקבע יעבירו ב"כ הנתבעים את הסך של 74,000 ₪ לידי התובעים. לא כך נרשם בהסכם.
5. בחקירתו הוצגה לתובע 1 תיזה לפיה אם אכן נועד הסכום להבטיח את תשלום הפיצוי המוסכם היה צורך להכפיל את הסכום. לא ראיתי על מה נסמכת תיזה זו אך ברי כי במידה והסכום נועד היה להבטיח את תשלום הפיצוי המוסכם רק בקשר עם המחסן אין כל היגיון כי היה נשאר בנאמנות סכום נוסף של 6,000 ₪ בלבד לשם הבטחת המצאת אישורי המיסים ובפרט שעה שבטיוטה, שאינה מתייחסת כלל לעניין המחסן, נקבע סך של 30,000 ₪ בקשר עם המסמכים האמורים. עניין זה מלמד גם הוא כי אין ממש בטענת התובעים לעניין הסכום המופקד בנאמנות.
6. עדותו של עו"ד ריבק בחקירתו בעניין הגדלת סכום הנאמנות מקובלת עליי לחלוטין והיא תואמת את המקובל בהסכמי מכר מסוג זה. עו"ד ריבק העיד בחקירתו כי הסכום "שונה בכל מקרה, לפני החתימה, כי זה לא סכום מספיק, גם אתה ביקשת להעלות את הסכום וגם אני חשבתי שזה לא מספיק". איני משוכנע אמנם כי "זה לא קשור בכלל למחסן" כפי שהעיד עו"ד ריבק אך דבריו לפיהם הסך של 30,000 ₪ הוא נמוך מדי ביחס לסך העסקה וכי המקובל הוא 10% מסך העסקה משקפים את המקובל בהסכמים מעין אלו. עו"ד ריבק העיד כי "לא זוכר למה תיקנו" אך הזיכרון אינו רלוונטי לענייננו שכן הנוהג המקובל הוא אכן קביעת סכום בשיעור של 10% להבטחת המצאת האישורים הנדרשים לשם רישום הזכויות ע"ש הקונים.
7. המסקנה מכל האמור הינה כי לא הוכח שהגדלת הסכום המופקד בנאמנות מהווה ביטוי לכוונה כלשהיא של הצדדים לראות בהתחייבות לתיקון הרישום כהתחייבות שהפרתה היא יסודית.

פעולותיהם של הצדדים כולם ביחס לתיקון הרישום

1. הראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו מעידות די הצורך כי המעורבים כולם פעלו בשקידה סבירה על מנת לקדם את תיקון הרישום. אמנם במבחן התוצאה נדמה כי הקבלן, אשר תיקון הרישום היה באחריותו, באמצעות אביעזר שהינה שלוחתו, יכול היה לפעול באופן נמרץ יותר אולם מבחן התוצאה בענייננו משמעותו מוסרית ולא משפטית. תיקון הרישום מערב גורמים רבים, החל מבעלי שתי הדירות הרלוונטיות וכלה במפקחת על רישום המקרקעין.
2. עדותה של הנתבעת 2 כי עוד קודם לחתימת ההסכם ניסתה לגרום לתיקון הרישום וכך גם פעלה לאחר חתימת ההסכם (עמ' 20) מהימנה עליי והיא לא נסתרה. בעדותה פירטה הנתבעת 2 את הפעולות שעשתה והסבירה כי הבינה מאביעזר כי "זה היה קשור לכך שדיירים בבניין התחלפו" ועדות זו נשמעת סבירה. גם אם נאמר כי עדותה של הנתבעת 2 ולפיה דיברה מדי יום עם גב' שולה אביעזר כפי שהעידה היא אולי מעט מוגזמת הרי שבאופן כללי שוכנעתי כי הנתבעת 2 לא הזניחה את הטיפול בעניין ובשלב מסוים, וגם זאת בהיגיון, העבירה את הטיפול לעו"ד ריבק אשר המשיך לטפל והגיש תביעה כנגד הקבלן. הנתבעים גם הגישו תביעה כנגד הקבלן ואף כי בהמשך נמחקה התביעה מחמת חוסר מעש הרי שבהתחשב בהתחייבויות הברורות והחד משמעיות של ב"כ הקבלן כפי שנמסרו בדיונים בהליך המקביל סבורני כי לא היה טעם בהגשת תביעה נוספת באותו עניין והנתבעים היו זכאים לסבור כי הקבלן אכן יפעל לתיקון הרישום.

הנתבעת 2 התייחסה בחקירתה גם לנסיבות האישיות שהביאוה לאי חידוש התביעה ומצב כזה הוא אפשרי. הנתבעת 2 העידה כי "בשנת 2014 ובשנת 2015 זה נכון שלא הייתי נודניקית כמו בעבר ולא הצקתי לאף אחד" אך יש לזכור כי בשלב זה כבר היו הנתבעים מוצגים ע"י עו"ד ריבק שטיפל גם הוא בעניין. הנתבעת 2 העידה כי לאחר שחדל עו"ד ריבק מלשמש כעורך דין "אני לא התעסקתי בזה לבד" וגם לא פנתה לעורך דין אחר בשל שיקולים כלכליים ובנסיבות בהן ממילא הוגשה התובענה שלפנינו בסמוך לאחר מכן לא מצאתי לייחס זאת לחובת הנתבעים.

1. בחקירתו התייחס עו"ד ריבק לפעולות שעשה ועדותו מהימנה בעיניי. עו"ד ריבק אמנם העיד כי אינו מתמצה בתחום אולם דבר זה אינו פועל לחובתו שכן הפעולה שנדרשה ממנו הייתה, הלכה למעשה, להביא את הקבלן לטפל בעניין ואת זאת הוא ניסה לעשות כפי שעורך דין סביר ונבון היה עושה. עו"ד ריבק העיד כי בשנה שמאז חתימת ההסכם "הייתי לפחות עשר פעמים במשרדה של שולה אביעזר ברח' התדהר ברעננה, הייתי במשרדי אביסרור 3 פעמים לפחות, נסעתי לירושלים למפקחת על הטאבו יוכבד כדי לבדוק שהגיע לשם התיק" וראו גם עדותו בעמ' 40. סבורני כי הפעולות האמורות הן סבירות בסיבות העניין.
2. הוכח די הצורך, לרבות מהמסרונים ת/2, כי הנתבעים שיתפו פעולה וחתמו על המסמכים שנדרשו מהם (ראו עדותו של התובע 1 בעמ' 12). עם זאת, התובעים לא הוכיחו את טענתם כי עו"ד ריבק לא שיתף עמם פעולה (עמ' 13) וטענה זו גם אינה סבירה והיא אינה מתיישבת עם פניותיו הרבות של עו"ד ריבק לקבלן וכן לבית המשפט בהליך המקביל כפי שעלה מחומר הראיות.

לא שוכנעתי כלל, והנתבעים לא הוכיחו כי כך קרה, כי התובעים פעלו בכוונה על מנת להכשיל את תיקון הרישום על מנת לזכות בפיצוי כספי ולא שוכנעתי גם כי התובעים פעלו שלא כפי שהיה עליהם לפעול. אמנם, תמיד ניתן לעשות יותר אולם בהתחשב בכך כי הנתבעים הם שהתחייבו לגרום לתיקון הרישום דומני כי התובעים עשו די והותר.

1. לא מצאתי לייחס לחובת התובעים את העובדה כי הם פעלו לרישום זכויותיהם בדירה חרף כך כי התבקשו להמתין על מנת שלא לעכב את הרישום כפי שעלה מעדותה של הנתבעת 2 (עמ' 6). אם כי ניתן להניח ברמת סבירות גבוהה כי פעולה כאמור הביאה לעיכוב מה בתיקון הרישום הרי שפעולה כאמור היא פעולה לגיטימית בהחלט והיא מבטאת את החשיבות היתירה שברישום הזכויות. לא הייתה שום הצדקה להמתין עם רישום הזכויות בדירה בנסיבות בהן עד למועד בו בוצע הרישום, אוקטובר 2012, טרם הוסדר תיקון רישום המחסן.
2. ולמרות כל זאת, לא נוכל להתעלם מכך כי התובעים, הנתבעים, בעלי הדירה האחרת ועורכי הדין של הצדדים אינם הגורמים היחידים באותה שרשרת גורמים שאמורה כולה להתחבר על מנת שתיקון הרישום ייצא לפועל. מלבד הקבלן שזו אחריותו הכוללת ישנם עוד שני גורמים שלא הובאו לעדות והם בוודאי רלוונטיים ביחס לפעולות שנעשו או שלא נעשו בקשר עם הניסיונות לתיקון הרישום: אביעזר והמפקחת על המקרקעין.

בהיעדר ראיות ביחס לפעולותיהם של אלו לא ניתן לקבוע כי הנתבעים ו/או הקבלן יכלו לעשות יותר מכפי שעשו בפועל ולא ניתן לשלול כי הסיבה לעיכוב הינה באחריות מי מבין שני גורמים אלו. בנסיבות אלו אין אפשרות ואין הצדקה להטיל על הנתבעים את האחריות לעיכוב בתיקון הרישום.

הנטל להוכיח את התביעה מוטל על התובעים. איני מקבל את טענת התובעים בס' 31-32 לסיכומיהם שכן בנסיבות בהן ברור היה כי הנתבעים אינם אלו שאחראים בלעדית לתיקון הרישום, חרף התחייבותם לעשות כן, הנטל להוכיח במה כשלו הנתבעים מוטל על התובעים ולא להיפך.

1. ועוד, ס' 15 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כי "לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:

(1)  הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו;

(2)  הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק;

(3)  הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק;

(4)  הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;

(5)  הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין."

1. התובעים לא הוכיחו כי הקבלן היה אחראי מכוח חיקוק, להבדיל מאחריות בהתאם להסכם שבינו לבין הורי הנתבעים, לתיקון הרישום או לרישום בכלל. הטענה כי ביצוע הרישום ותיקון הרישום נמסרו לאביעזר שהיא קבלן עצמאי לעניין זה לא נסתרה ובנסיבות בהן לא הוכח כי הקבלן התרשל בבחירת אביעזר לביצוע תיקון הרישום ולא הוכח אחד מהחריגים האחרים הקבועים בס' 15 לפקודת הנזיקין אין הצדקה לשלול מהקבלן את ההגנה האפשרית שמעניק ס' 15 לפקודת הנזיקין. התובעים לא תבעו ישירות את הקבלן ובכל מקרה התובעים והנתבעים גם יחד לא העמיקו בעניין זה.

האם הפרת ההתחייבות הינה הפרה יסודית, אם לאו

1. ההתחייבות לגרום לתיקון הרישום מופיעה בהואיל השני להסכם.
2. ס' 15 א' להסכם קובע כי "הפרת התחייבות כלשהיא מן ההתחייבויות המוטלות לפי סעיפים 3,5,7,8 תחשב כהפרה יסודית של הסכם זה". הפיצוי המוסכם נקבע בס' 15 ב' להסכם. נבחן את לשון הסעיפים הרלוונטיים. נניח כמובן כי המחסן הוא חלק מהדירה.
3. ס' 3 להסכם: סעיף זה עוסק בעניין התמורה ובעניין החזקה. אין מחלוקת כי התמורה שולמה במלואה. אין גם מחלוקת כי החזקה נמסרה במועד, לרבות החזקה במחסן. ס' 3 ד' קובע כי החזקה תימסר כאשר היא נקיה מכל שעבוד, עיקול, צו הריסה וזכויות אחרות של צד ג'. על פי הפשט העובדה כי הזכויות במחסן היו רשומות, עד לתיקון הרישום, על שם אדם אחר במועד מסירת החזקה מביאה למסקנה כי הסעיף הופר. זאת על פי הפשט בלבד.

בפועל, אין כל טענה של צד שלישי לזכויות במחסן והתובעים לא הוכיחו כי מי שעל שמו היה רשום המחסן במעמד מסירת החזקה טען לזכויות כלשהן או ראה בעצמו בעל זכויות כלשהן.

הפרשנות, כל פרשנות, אינה יכולה להיות לשונית בלבד אלא עליה להיות גם תכליתית ובמובן זה המסקנה היא כי הסעיף לא הופר שכן לא הוכח כי צד שלישי כלשהוא טען לזכויות כלשהן במחסן.

יתירה מזו, הראיות מוכיחות כי מי שעל שמם היה רשום המחסן אף הסכימו וחתמו על בקשה ושני תצהירים במועדים שונים בקשר עם תיקון צו רישום הבית המשותף כך שמובן כי הם עצמם הכירו בכך כי אין להם כל זכויות במחסן.

גם בפסקה השנייה בס' 3 להסכם יש התייחסות למחסן אך זאת בהקשר של הסכום שיישאר בנאמנות. הוראה זו לא הופרה ושוכנעתי די הצורך כי עו"ד ריבק מחזיק בידיו את סכום הנאמנות. ב"כ התובעים העלה אפשרות אחרת כמובן אולם עדותו של עו"ד ריבק מהימנה עליי ובכל מקרה החזקת הסכום בנאמנות, ודוקו, התובעים הם שהפקידו את סכום הנאמנות בידיו של עו"ד ריבק, היא, בשלב זה, עניין שבין התובעים לבין עו"ד ריבק. לא הוכח כי הנתבעים קיבלו לידיהם סכום כלשהוא מתוך כספי הנאמנות.

הדברים שצוינו בס' 17 לסיכומי התובעים הם בוודאי נכונים אולם אין עניין לנו בפרשנות לרעת המנסח אלא בפרשנות תכליתית. זאת ועוד, משהוכחה מעורבות של התובעים, באמצעות בא כוחם, בניסוח ההסכם אין מקום לפרש את ההסכם לרעת הנתבעים.

המעורבות אינה חייבת לבוא לידי ביטוי בשינוי של כל פרט ופרט בהסכם ודי ביכולת להעיר הערות, ובא כוחם המלומד של התובעים בוודאי העיר, מתוקף מומחיותו את ההערות הנדרשות, כפי שיפורט עתה כך שמשהושלם ניסוח ההסכם ניתן לראות בו כמי שנוסח ע"י הצדדים שניהם והפרשנות של ההסכם צריכה להיעשות כמובן באופן תכליתי ובאופן שתואם את עדויות הצדדים.

1. ס' 5 להסכם: סעיף זה עוסק בעניין המיסים ובעניין החזקה. הוראות הסעיף לא הופרו. אין מחלוקת כי המיסים שולמו וכי החזקה נמסרה במועדה. יתירה מזו, ס' 5 ה' להסכם קובע כי "הממכר נמכר במצבו כיום AS IS". אמנם האמור אינו מאיין את ההתחייבות לגרום לתיקון הרישום אך הוא מעיד כי הצדדים שניהם ראו בהתחייבות כהתחייבות שהפרתה אינה יסודית שאם לא כן היו מציינים כי הדירה נמכרת בכפוף לתיקון הרישום. לא כך צוין והדבר מלמד כי כוונת הצדדים לא הייתה לראות בהתחייבות לתיקון הרישום כהתחייבות שהפרתה היא יסודית.
2. ס' 7 להסכם: סעיף זה עוסק בהמצאת המסמכים הנדרשים לרישום. המסמכים הנדרשים לרישום הזכויות נמסרו. אין מחלוקת אמנם כי תיקון הרישום נעשה במועד מאוחר יותר אולם בהתחשב באמור בס' 5 ה' להסכם כפי שפורט לעיל הרי שלצד ההתחייבות לתיקון הרישום, התחייבות המופיעה במבוא להסכם ולא בסעיפים שהפרת הוראותיהם היא הפרה יסודית, הוראות הסעיף קוימו והמסמכים המאפשרים את רישום הדירה, שנמכרה כאמור AS IS, נמסרו ועל כן הוראות הסעיף לא הופרו.
3. ס' 8 להסכם: סעיף זה עוסק בשינוי מצב הזכויות בדירה מיום חתימת ההסכם ואילך. הכוונה היא כמובן לשיניים שהם לרעת התובעים. זולת תיקון הרישום, שהוא כמובן שינוי לטובת התובעים ובהתאם להתחייבותם של הנתבעים, לא נעשה כל שינוי פיזי או משפטי בדירה והמסקנה היא אפוא כי הוראות הסעיף לא הופרו.
4. המסקנה מכל האמור הינה כי ההתחייבות לגרום לתיקון הרישום, גם על פי לשון ההסכם וגם על פי מיקום ההתחייבות במבוא להסכם ולא בסעיפים הרלוונטיים, אינה מהווה התחייבות שהצדדים ראו בהפרתה הפרה יסודית. כפי שציינתי בתחילת הדברים אין צורך להכריע בשאלת ההטעיה לה טענו הנתבעים ושוכנעתי מכלל העדויות כפי שיפורט עתה כי הצדדים שניהם, לרבות באי כוחם, לא ייחסו משקל מהותי לעניין זה של תיקון הרישום ושניהם היו משוכנעים כי העניין אכן יסתדר במהרה ולשניהם היה ברור, ובכל מקרה היה אמור להיות ברור, כי תיקון הרישום אינו תלוי רק בפעולות מצד הנתבעים אלא, בעיקר, בפעולות של צדדים שלישיים.
5. נראה להלן כי לא הוכח די הצורך כי הפעולות או אי הפעולות שנקטו הנתבעים בקשר עם תיקון הרישום הם אלו שמנעו את תיקון הרישום במועד. ועוד, העובדה כי ס' 1 להסכם קובע כי המבוא הינו חלק עיקרי ובלתי נפרד מההסכם כפי שנטען בס' 19 לסיכומי התובעים אינה הופכת את ההתחייבות לגרום לתיקון הרישום להתחייבות שהפרתה היא יסודית.
6. המסקנה האמורה נתמכת גם בעדותו של עו"ד ריבק שהשיב לב"כ התובעים כי "לא אני ולא אתה התייחסנו לסיפור של המחסן בהיבט המהותי, כי שנינו הבנו שהקבלן מסיים את הדבר הזה". עו"ד ריבק נשאל בחקירתו האם בזמן עריכת ההסכם הכוונה שלו הייתה שכל הזכויות שיש לאנשים בדירה צריכות להיות מועברות לקוני הדירה, קרי התובעים והוא השיב "לא. כשאנו נכנסנו למשרדך הטיוטה עמדה על הפרק ואת התחלת בגלל שנודע לנו על נושא המחסן והגשת הניירת התחלת לכתוב ולהוסיף דברים לגבי המחסן ונוצר מצב ששינינו לא ייחסנו חשיבות לנושא המחסן, סיפור המחסן התווסף במעמד החתימה".
7. בתום חקירתו העיד עו"ד ריבק כי "וכל מה שאתה טוען שהייתה כוונה לא היה דבר כזה...לא ייחסנו חשיבות לדבר...המחסן היה שולי, אתה הקלדת ואני "חלמתי" כנראה". דברים אחרונים אלו, שנדיר לשמוע אותם בטח בהליכים משפטיים, מחזקים מאוד את מהימנותו של עו"ד ריבק ותומכים במסקנה אליה הגעתי ולפיה הצדדים לא ראו בהתחייבותם של הנתבעים לגרום לתיקון הרישום התחייבות שהפרתה היא הפרה יסודית של ההסכם.
8. בהקשר זה יש טעם רב באמור בס' 29-30 לסיכומי הנתבעים ונדמה כי עדותו של ב"כ התובעים בעניין כוונות הצדדים היא בוודאי רלוונטית והעובדה כי התובעים לא ביקשו להעיד בעניין זה את בא כוחם פועלת לחובתם.
9. לנוכח האמור התובעים אינם זכאים לפסיקת הפיצוי המוסכם אותו הם תובעים ודין תביעתם להידחות.
10. למעלה מן הצורך אציין כי גם אם הייתי מגיע למסקנה כי ההתחייבות לגרום לתיקון הרישום היא התחייבות שהפרתה היא הפרה יסודית לא היה מקום לפסוק לטובת התובעים את מלוא הפיצוי הקבוע בהסכם.
11. לנוכח כל מה שנאמר עד כה ביחס לאופן שבו ראו התובעים את עניין המחסן ולאופן שבו ראו גם באי כוחם את עניין תיקון הרישום במעמד חתימת ההסכם אין שום הצדקה לקבוע כי הפרת ההתחייבות כאמור מזכה במלוא הפיצוי המוסכם.

ס' 15 (א) לחוק החוזים תרופות קובע כי "אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

אם אכן היו הצדדים מתכוונים לכך כי אי תיקון הרישום יהווה הפרה יסודית היה עליהם להבחין, בהסכם, בין מצב בו החזקה במחסן נמסרת לתובעים, מצב המשקף הלכה למעשה היעדר זכויות בפועל של צד שלישי לבין מצב בו בשל הרישום השגוי לא ניתן למסור את החזקה במחסן לתובעים במעמד מסירת החזקה בשאר הדירה, מצב המשקף הלכה למעשה טענה של צד שלישי לזכויות במחסן. מדובר כמובן בשני מצבים שונים באופן מהותי וכמובן שאין שום הצדקה לקבוע כי הפיצוי המוסכם יהא זהה בשני המצבים.

1. הפסיקה קובעת כי התערבות בפיצוי המוסכם שנקבע ע"י הצדדים צריכה להיעשות במקרים חריגים וכאשר לא קיים יחס סביר כלשהוא בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפותו. ראו לעניין זה את שנאמר בע"א 8506/13 וע"א 8535/13, זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ ואח'.
2. נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות התערבות בגובה הפיצוי המוסכם. לא מצאתי שום התאמה בין פיצוי בסך של 74,000 ₪ לבין הנזק שניתן היה לצפותו בשל האיחור בתיקון הרישום בנסיבות בהן הדירה נרכשה במצבה כפי שהיה רשום (ס' 5 ה' להסכם) ובהן לא הייתה כל טענה של צד שלישי ביחס לזכויות במחסן ואותם בעלי דירה שאליה הוצמד המחסן אף חתמו על הסכמה לתיקון צו רישום הבית המשותף.
3. לנוכח התוצאה אליה הגעתי ביחס לאי היותה של ההתחייבות לגרום לתיקון הרישום התחייבות שהפרתה היא יסודית התובעים אינן זכאים לכל פיצוי מוסכם ואין אפוא צורך לקבוע באופן תיאורטי מה היה גובה הפיצוי המוסכם הראוי בנסיבות ענייננו לו היה מדובר בהפרה יסודית.
4. בכתב התביעה עתרו התובעים לתשלום הפיצוי המוסכם בלבד ואף שהתייחסו לנזקים שנגרמו להם לשיטתם בס' 21 לכתב התביעה התובעים לא עתרו לפיצוי בגין נזק שנגרם בשל הפרה רגילה של ההסכם. ניתן היה אפוא לסיים את פסק הדין בנקודה זו לנוכח המסקנה אליה הגעתי אך למען שלמות התמונה נתייחס גם להיות הפרת ההתחייבות הפרה רגילה ולא יסודית של ההסכם ולנזקים הנטענים.

האם נגרם לתובעים נזק בר פיצוי ואם כן – מה שיעורו

1. אין מחלוקת כי במועד קבלת החזקה בדירה קיבלו התובעים את החזקה במחסן וכי הם עושים בו שימוש ונוהגים בו מנהג בעלים מאז ועד היום.
2. אין חולק כי הנתבעים הפרו את ההתחייבות הקבועה בהואיל השני של ההסכם. הפרה זו אינה הפרה יסודית אלא הפרה רגילה. ס' 10 לחוק החוזים תרופות קובע כי "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".
3. לא עלה בידי התובעים להוכיח כי נגרם להם נזק ממשי ולא שוכנעתי גם כי העיכוב בתיקון הרישום הסב להם עוגמת נפש כלשהיא. באשר לחוסר הוודאות הרי שהתובע 1 העיד בחקירתו כי "ברור שאני משתמש במחסן אבל אני חושש שמישהו יפרוץ לי למחסן מכוח זה שהוא הבעלים שלו. כמו שקרה במחסן אחר בבניין". אין ממש בחשש נטען זה ולא שוכנעתי כי החשש אמיתי. שוכנעתי די הצורך כי מי שהמחסן הוצמד לדירתם לא טענו מעולם כי יש להם זכויות המחסן וממילא שגם אם המחסן היה רשום ע"ש התובעים הדבר לא מבטיח כי לא יפרצו למחסן. אם היה צד שלישי כלשהוא מעלה טענות ביחס לזכויות שיש לו במחסן השייך לתובעים בוודאי שהתובעים היו מצרפים על כך ראיה או עדות כלשהיא. ואכן, בהמשך חקירתו העיד התובע 1 כי "אני זה שמשתמש במחסן. אף אחד לא מפריע לי לעשות שימוש במחסן". די בכך כדי לאיין את אותו חשש מאי וודאות כנטען ובכל מקרה לא הוכח כי חשש זה התממש.
4. באשר למניעה ממכירת הדירה הרי שהתובעים לא הוכיחו כי עניין זה עמד על הפרק בשלב כלשהוא וממילא שגם אם הם היו מבקשים למכור את הדירה ניתן היה למצוא פתרון משפטי הולם למצב שנוצר. מכל מקום, בוודאי שאין מקום לדון בנזק הקשור למצב תיאורטי שלא אירע כלל. פיצוי על נזק בפועל כשמו כן הוא. לא פיצוי על נזק תיאורטי שטרם בא לעולם ועתה כמובן שגם לא יבוא לעולם משתוקן הרישום.
5. באשר לנזק שנגרם בשל אי היכולת למחזר את ההלוואה המובטחת במשכנתא הרי שטענה זו נדחית לגופו של עניין ולא רק מאחר והיא מהווה הרחבת חזית אסורה שכן לא הועלתה בכתב התביעה אלא לראשונה בתצהירי התובעים ולאחר מכן בסיכומי התובעים (ס' 47 לסיכומי התובעים). הדירה נרשמה ע"ש התובעים ביום 30.10.2012 ולא הייתה כל מניעה מביצוע פעולות כלשהן ביחס להלוואה שנלקחה והרי ההלוואה נלקחה בהתעלם מהמחסן וכשם שההלוואה ניתנה לתובעים חרף העובדה כי המחסן לא היה מוצמד לדירה כך ניתן להניח כי ניתן היה לבצע פעולות שונות גם קודם לתיקון הרישום.
6. סיכומו של דבר, התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלשהוא בקשר עם ההפרה האמורה שאינה יסודית כאמור ועל כן אין הם זכאים לפיצוי גם במצב זה וזאת מעבר לכך כי הסעד שנתבע בכתב התביעה הוא פיצוי מוסכם ולא פיצוי בגין נזקים בפועל.

ס' 18 (א) וס' 3 (4) לחוק החוזים תרופות

1. ס' 18 (א) לחוק החוזים תרופות קובע כי "היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים".
2. הוכח די הצורך בענייננו כי הנתבעים לא ידעו כי תיקון הרישום יימשך זמן כה רב מעבר לפרק הזמן שנקבע בהסכם. התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים יכלו למנוע את המצב שנוצר וכי יכלו לעשות יותר מכפי שעשו בפועל במהלך השנים, ובכלל זה הגשת תביעה בהליך המקביל. במצב כזה התוצאה הצודקת הינה אכן כי ההפרה אינה עילה לפיצויים כפי שקובע הסעיף.
3. ועוד, ס' 3 (4) לחוק החוזים תרופות קובע כי הנפגע זכאי לאכיפת החוזה זולת אם "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין". נתייחס לזכות העקרונית לפיצוי בגין נזק שנגרם בשל הפרה רגילה כאל זכות לאכיפת הסכם.
4. בפסק הדין שניתן בע"א 5131/10, רחל אזימוב נ' אפרים בנימיני ואח' (להלן: "עניין אזימוב") מתייחס בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיאה השופטת א. חיות, לאמות המידה בנוגע להפעלת הכלל האמור וקובע כי "סייג זה הוא בעל הרקמה הפתוחה ביותר בהשוואה ליתר הסייגים המנויים בסעיף 3, והוא מצריך קביעת אמות מידה מתאימות, תוך התייחסות לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון ומתן הדעת למדיניות השיפוטית הראויה בהקשר זה". בית המשפט העליון הנכבד קבע בעניין אזימוב כי "אין מדובר ברשימת כללים אלא במענה הניתן בכל מקרה ומקרה בהתחשב בנסיבות הייחודיות לו" וקובע כי "בעת שקילת מכלול הנסיבות כאמור במאזני הצדק, יש להניח על כפות המאזניים גם היבטים של אשמה מוסרית. במסגרת זו תבחן התנהלותו של כל צד לחוזה כלפי משנהו כך למשל ייבחנו לגבי המפר חומרת ההפרה, המאמצים שעשה כדי להימנע לכתחילה מן ההפרה, המניעים להפרה וניסיונותיו לתקן או לצמצם את מימדי הפגיעה שגרמה ההפרה לנפגע ואילו לגבי הנפגע ייבחנו בין היתר אשמו התורם להתרחשות ההפרה וקיום החיובים שנטל על עצמו בחוזה. עוד יונחו על כפות המאזניים שיקולים הנוגעים לנזק שייגרם לנפגע אם לא ייאכף החוזה לעומת הנזק שייגרם למפר אם ייאכף (ראו שלו ואדר, 237-231). הנה כי כן, בהידרשו לשאלה האם האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין, על בית המשפט להחליט למי מהצדדים יגרם עוול גדול יותר הן במובן המעשי הן במובן המוסרי אם תתקבלנה טענותיו של הצד שכנגד (ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 677 (1997); ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, פ"ד מז(1) 588, 595-594 (1992) (להלן: עניין חושנג'י); עניין ינאי, 781-780)".
5. יישום האמור בפסק הדין שניתן בעניין אזימוב על ענייננו מביא למסקנה כי התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין הפרת ההתחייבות הקבועה בהסכם. הוכח די הצורך כי הנתבעים פעלו כפי יכולתם על מנת לקיים את התחייבותם, אשר מלכתחילה לא הייתה בשליטתם הבלעדית ומרגע שנרשמו הזכויות בדירה ע"ש התובעים לא הייתה בשליטתם בכלל.

התובעים גם הם שיתפו פעולה עם הניסיונות להסדיר את הרישום ואין לזקוף לחובתם כי הסדירו את רישום הזכויות בדירה על שמם חרף כך שהתבקשו להמתין עם רישום זה אולם העובדה כי שיתפו פעולה וביקשו באמת ובתמים להסדיר את תיקון הרישום אינה צריכה להיזקף לחובת התובעים כך שיחויבו בפיצוי.

הצדדים שניהם נקלעו, שלא בטובתם, למצב ביש שבו הם תלויים בגורמים רבים נוספים בתיקון הרישום ומצב כזה אינו מצדיק פסיקת פיצוי שיהיה בו משום פגיעה שאינה צודקת התובעים.

1. לעניין הצורך להגיע לתוצאה צודקת גם את הדברים שנאמרו בע"א 8143/14, יוסף חלפון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, מפי כב' השופט נ. הנדל כהאי לישנא: "ואחרון – ראשון. צדק מתקן פותח ומסיים, מילולית ומהותית, בצדק ובשיקוליו. ניתן לומר כי תורת התרופות היא המסע אחר התוצאה הצודקת. אכן, יש כללים. יש גם מציאות. למשל, סעיף 3(2) לחוק התרופות קובע כי בית המשפט לא יאכוף חוזה אם "אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי". לענייננו חשוב יותר סייג נוסף, הקבוע בסעיף 3(4), לפיו אין לאכוף חוזה כאשר "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין". יהיה אשר יטען כי הסעיף האמור אינו ברור, ואין בו להנחות את השופט בצורה מספקת. גם אם יש אמת בטענה זו, השאיפה לצדק תוצאתי גוברת. כך גם בקביעת התרופה בשדה החוזים באופן כללי. המשמעות היא כי גם במקרה דנא, על מרכיביו הייחודיים, התרופה חייבת להיות צודקת בהינתן שני הצדדים, על נסיבות המקרה".

סיכומו של דבר

1. לנוכח כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התובענה וכפועל יוצא מכך על דחיית ההודעה לצד השלישי.
2. חרף התוצאה לא מצאתי לעשות לחייב את התובעים בהוצאות הנתבעים וזאת מאחר ולא ניתן להתעלם מכך כי אף שהתובעים אינם זכאים לפיצוי בגין הפרת התחייבותם של הנתבעים העובדה היא כי הרישום תוקן בחלוף שנים ארוכות מיום חתימת ההסכם וזאת לא בעטיים של התובעים.

לא מצאתי גם לחייב את הנתבעים בהוצאות הצד השלישי וזאת מאחר ונדמה כי גם הצד השלישי יכלה לעשות יותר על מנת לקדם את תיקון הרישום. אף שלא הוכח כי הצד השלישי כשלה בטיפול בעניין ועל כן אין אפשרות לקבוע ממצא ביחס לרשלנותה הטענת הרי שבמישור המוסרי דומני כי מבחן התוצאה, ושוב נדגיש - במישור המוסרי בלבד, מצביע על כי הצד השלישי יכלה לפעול טוב יותר לתיקון הרישום.

1. הנתבעים ידאגו לתשלום המחצית השנייה של האגרה בהודעה לצד השלישי עד ליום 01.10.2018 ולאחר מועד זה יועבר החוב לגבייה במרכז לגביית קנסות.
2. התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ט, 16 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.