03 אוקטובר 2016

לפני:

כב' הרשמת תמר עציון פלץ

החלטה

1. לפניי בקשה לחיוב המשיב (התובע), תושב הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהן של המבקשות (הנתבעות), מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: הבקשה ותקסד"א, בהתאמה).
2. הנתבעות טוענות כי יש להיעתר לבקשה לאור אי עמידתו של התובע בתשלום הוצאות שנפסקו לחובתו במסגרת הליך זה בסך של 3,000 ₪, בשל אי התייצבותו לדיון המוקדם (החלטת כב' השופטת זלמנוביץ-גיסין שניתנה במעמד הדיון ביום 7.7.216).

הנתבעות מוסיפות ומציינות, כי תביעה קודמת שהגיש התובע כנגד הנתבעת 1 נמחקה מחוסר מעש ללא חיוב התובע בהוצאות לטובת הנתבעת 1 (סע"ש 31997-11-13, בפני כב' השופטת אגסי, להלן: ההליך הקודם), וזאת, חרף העובדה כי הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה במסגרת ההליך הקודם, התייצבה לדיון שהתקיים ביום 27.10.2014 ואף ביצעה הליך גילוי מסמכים.

1. התובע מתנגד לבקשה וטוען, כי מטרתה לחסום את דרכו לבית הדין תוך פגיעה בזכות הגישה לערכאות ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. לטענתו, מצבו הכלכלי הקשה אינו מאפשר לו לשאת בשלב זה בתשלום ההוצאות שנפסקו לחובתו, ואילו התביעה כנגד הנתבעות מבוססת ובעלת סיכויים גבוהים ביותר, ועל כן הוא מבקש לשאת בתשלום ההוצאות עם סיומו של ההליך, באמצעות קיזוז שיעורן מן הסכום שייפסק לזכותו.

התובע מדגיש כי אי תשלום ההוצאות אינו מבטא זלזול בהחלטת בית הדין, אלא נובע מן המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלע בעקבות פיטוריו ללא הודעה מוקדמת.

דיון והכרעה –

1. הבקשה הוגשה ביום 5.9.2016, ימים אחדים לאחר שנכנס לתוקפו התיקון לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין)(תיקון), התשע"ו-2016, שעניינו לערובה לתשלום הוצאות, וכך הוא קובע:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"

(תקנה 117 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991, נכנסה לתקופה ביום 2.9.2016, להלן: תקנות בית הדין לעבודה, והתיקון לתקנות, בהתאמה)

1. טרם התיקון לתקנות הכריעו בתי הדין לעבודה בבקשות מסוג זה בהתאם לתקנה 519 לתקסד"א, שאומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969. יחד עם זאת נקבע בפסיקה, כי שומה על בתי הדין לתת משקל לעובדה כי בתקנות בית הדין לעבודה לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519, וכי עליהם להביא בחשבון גם את "המיוחד שבמשפט העבודה" (בש"א (ארצי) 768/06 חנה לביא נ' פררה סונט, ניתן ביום 26/11/06; דב"ע נה/218 – 3 עלי איוב אל-הדיה– שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391, 394).
2. לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה והתגובה בראי התקנות וההלכה הפסוקה השתכנעתי, כי דין הבקשה להתקבל מן הטעמים הבאים:
3. זכות הגישה לערכאות היא אכן זכות יסוד מן המעלה הראשונה. יחד עם זאת, וככל זכות, היא אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכויות הנתבעות.
4. התובע הוא תושב הרשות הפלסטינית ואינו תושב ישראל או תושב מדינה אחרת שאמנת האג חלה עליה. בנסיבות אלה, קובעת תקנה 117א לתקנות בית הדין לעבודה, כי יש להורות על חיובו בהפקדת ערובה, למעט אם התובע הציג ראשית ראיה להוכחת תביעתו; או שהראה כי הנתבעות תוכלנה להיפרע את הוצאותיהן ממנו ככל שהתביעה תידחה; או מטעמים מיוחדים אחרים המצדיקים לפטור את התובע מהפקדת ערובה.
5. בהחלטת בית הדין מיום 7.7.2016 חויב התובע, כאמור, בהוצאות בגין אי התייצבות לדיון בסך של 3,000 ₪, ונקבע כי עליו לשאת בהן "בתוך 30 ימים מהיום". התובע אינו כופר בטענה כי לא עמד בתשלום ההוצאות כנדרש, ואף אינו מבקש שהות נוספת על מנת לשאת בהן, אלא מבקש לדחותן לסיום ההליך לנוכח מצבו הכלכלי הקשה.

ודהיינו, לא זו בלבד שהתובע אינו מראה כי הנתבעות תוכלנה להיפרע את הוצאותיהן ממנו ככל שהתביעה תידחה, אלא מודה כי לא יהא באפשרותו לשאת בתשלום ההוצאות במקרה כזה.

1. זאת ועוד. בקשת התובע לדחות את תשלום ההוצאות לסיום ההליך מגלמת בקשה לשינוי ההחלטה המקורית שניתנה בדבר חיובו בהוצאות בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה לידיו (החלטה שהתובע לא ביקש לערער עליה), ומשכך לא ניתן להורות על שינוי ההחלטה במסגרת החלטה בבקשה להפקדת ערובה.
2. יתירה מכך, בתצהיר שהגיש לתמיכה בתגובתו לא פירט התובע אודות מצבו הכלכלי הקשה, והסתפק בטענה כללית כי "עקב מצבי הכלכלי הקשה אין ביכולתי לשלם את ההוצאות שהוטלו עלי במסגרת ההליך ואין ביכולתי להפקיד את הערובה המבוקשת" (סעיף 5 לתצהיר התובע).

זאת, בשעה שמדובר כאמור בהליך שני שמגיש התובע כנגד הנתבעת 1, בגין עילות דומות, תוך שהוא נושא בתשלום אגרה ושכר טרחת עו"ד (ומכל מקום לא נטען אחרת), ובשים לב לכך שההליך הקודם נמחק בשל מחדלו של התובע עצמו בניהול ההליך, תוך גרימת הוצאות לנתבעת 1, אשר עד כה לא שופתה בגינן.

1. ויודגש – בניסיון שלא לחסום את דרכו של התובע נדחתה ביום 22.3.2016 הבקשה להתנות את ניהולו של הליך זה בתשלום הוצאות על ידי התובע לאור מחיקתו של ההליך הקודם, ונקבע כי "התניית המשך ההליכים בחיוב התובע בהוצאות, עלולה לחסום את גישתו לערכאות, שהיא זכות יסוד" (החלטת כב' השופטת זלמנוביץ-גיסין מיום 22.3.2016). אולם כעת, לאחר חיוב התובע בהוצאות בגין אי התייצבות לדיון במסגרת ההליך דנן, נסוגה זכות הגישה לערכאות של התובע מפני זכות הקניין של הנתבעות, ולמצער מפני זכותה של הנתבעת 1.
2. אף בטרם התיקון לתקנות נקבע בהלכת פתחי אבו נאסר, כי ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות הפלסטינית חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע אך בשל היותו תושב הרשות, וכי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. במסגרת זו נקבע, כי בהנחה שסיכויי התביעה טובים, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו (הלכת פתחי אבו נאסר, שם, בסעיף 16 לפסק הדין).

בענייננו עומדות הנתבעות בנטל ההוכחה האמור.

1. לאור האמור השתכנעתי, כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה.
2. אשר לסכום הערובה אינני סבורה, כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסכום ההוצאות שהוטלו עליו במסגרת ההליך, וממילא אין בחיוב בהפקדת ערובה כדי לגרוע מזכותן של הנתבעות לפעול לגבייתן של ההוצאות על פי דין.
3. לפיכך, בעריכת האיזון שבין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכות הקניין של הנתבעות, ובשים לב לסכום התביעה ולכך שמדובר בשתי נתבעות, יפקיד התובע בקופת בית הדין ערובה בסך כולל של 2,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיו.

לא תופקד הערובה במועד שנקבע – תימחק התביעה בלא התראה נוספת.

1. לאור חיוב התובע בהפקדת ערובה, אין צו להוצאות בגין בקשה זו.

ניתנה היום, א' תשרי תשע"ז (03 אוקטובר 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.