1. התובע ומשפחתו התגוררו בשכירות בבית הנתבעים, בהתאם להסכם שכירות שנחתם בין הצדדים.

לטענת התובע, הפקיד בידי הנתבעים סכום כסף מזומן, "לפנים משורת הדין" לדבריו, והנתבעים סרבו להחזיר לידיו את הכסף עם סיום תקופת השכירות. לפיכך הגיש התובע תביעה זו, ועתר אף לחיוב הנתבעים על תיקונים שביצע בבית ושלדבריו הנתבעים מחוייבים לשאת בעלויותיהם.

התובע העמיד את תביעתו על סך 5,000 ₪ וזאת מבלי שפירט את התיקונים שאת עלויותיהם הוא תובע ואף לא צירף חשבוניות על תשלומן. התובע אף לא פירט מהו סכום הפיקדון שהוא תובע את החזרתו.

1. הנתבעים טענו להגנתם, כי מדובר בפיקדון אשר הופקד כמקובל וכמוסכם, להבטחת נזקים שעלולים להיגרם לנתבעים (המשכירים), לרבות בשל איחור בפינוי ונזקים שנגרמו לדירה.

הנתבעים הבהירו, כי מרבית הכסף שהופקד (1,200 דולר מתוך 2,000 דולר), הוחזר לידי התובע ורעייתו, וזאת לאחר שנוכו מהם הנזקים שנגרמו לנתבעים בגין תיקונים שנאלצו לבצע בדירה והפיצוי המוסכם עפ"י החוזה בגין האיחור בפינוי.

1. מטעם התובע העיד בפניי התובע עצמו, אשר חזר על טענותיו, והציג לי פירוט בכתב של התיקונים שביצע ושאת עלויותיהם הוא תובע מן הנתבעים.

התובע חזר על טענותיו בכתב התביעה, אישר כי 1,200 דולר מתוך כספי הפיקדון הוחזרו לו וכעת הוא תובע את ההפרש (800 ₪) וכן את הנזקים שנגרמו לו בביצוע התיקונים שפורטו (שעלותם מסתכמת ב – 1,995 ₪), ומסר כי אכן איחר בפינוי, אך לדבריו היה זה משום שעד שהגיע השלב בו הוחלט סופית כי החוזה לא יחודש והוא יפנה את דירתו, לא היה סיפק בידו להזמין הובלה ליום שישי (המועד בו אמור היה לפנות את הדירה) אלא רק ליום ראשון.

רעייתו של התובע לא הגיעה להעיד.

1. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים שניהם.

הנתבעים חזרו על הטענות שפירטו בכתב ההגנה.

ביחס לתיקונים שאת עלותם דרש התובע טענו הנתבעים כי בהסתמך על ניסיון העבר, הבהירו לתובע כי הם יהיו נכונים לשאת רק בתיקונים אשר אותם יאשרו מראש. הנתבעת ציינה כי ביחס אותם תיקונים אותם אישרו הנתבעים מראש (תיקון בעלות 523 ₪ של פיצוץ בצינור, תיקון בעלות 250 ₪ של תקלת חשמל, ותיקון נוסף בעלות של 100 ₪ שהתובע לא פירט) – אכן נשאה בעלויותיהם בכך שקיזזה את העלויות מסכום הכסף אותו גבתה מן התובעים, כמפורט בנ/1 – אשר צורף כנספח לכתב ההגנה, ומהווה מכתב גמר חשבון שנמסר לתובע ורעייתו ביום 10.8.15, יחד עם יתרת הפיקדון שהוחזרה לידי התובעים – כאשר באותו מכתב סוכמו העלויות בגינן חוייבו התובעים , והתחשיב שהוביל להחזרת 1,200 דולר מתוך כלל הפיקדון.

הנתבעים הדגישו, כי לא הסכימו לדחות את מועד הפינוי, ולמעשה כלל לא התבקשו להסכים לדחיית מועד הפינוי מיום שישי ליום ראשון, וכי בכל השיח שהתנהל בינם לבין התובע עובר לפינוי התובע כלל לא מסר להם מתי בדעתו לפנות את הדירה אלא שב והדגיש כי לא יפנה עד שיקבל את כספו חזרה.

1. לאחר ששמעתי את הצדדים , באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות ברובה המכריע.
2. ראשית אציין, כי לאור הרשמותי מן הנתבעים, מצאתי ליתן אמון מלא בדבריהם, אשר ברובם אף נתמכו בראיות בכתב ובתכתובת שהתנהלה בין הצדדים (ראה המסמכים אותם סימנתי נ/1-נ/9).
3. אין חולק, כי התובע הפקיד בידי הנתבעים 2,000 דולר אשר שימשו כפיקדון ביד המשכירים.

אין בידי לקבל את טענת התובע כי עשה כן "לפנים משורת הדין" ולפיכך חייבים הנתבעים להחזיר לו את הסכום.

הפקדת פיקדון בידי המשכירים, להבטחת זכויותיהם לאחר תום תקופת השכירות, היא מעשה מקובל והגיוני, הנעשה כדבר שבשגרה בכל הסכם שכירות, כאשר המשכירים נוקטים אמצעים שונים (החל מפיקדון בכסף, דרך ערבויות בנקאיות או אחרות, וכלה בשיקים ושטרות ביטחון למיניהם), וזאת על מנת להבטיח את זכויותיהם ולהותיר להם אפשרות נוחה למימוש לפיצוי בגין נזקים, ככל שייגרמו ע"י שוכר הדירה, או עקב איחור בפינוי.

גם אם אקבל את טענת התובע כי הסכם השכירות לא כלל מלכתחילה חיובו בהפקדת הסכום האמור כפיקדון (הוראות הסכם השכירות התובע קובעות הפקדת צ'ק ביטחון על סך 20,000 ₪), וגם אם מדובר – כפי שהעיד התובע בפניי - בהסכמה מאוחרת לחתימת הסכם השכירות – אין מחלוקת כי תכלית הפקדת הסכום היתה כאמור להבטיח את קיום התחייבויות השוכר והבטחת נזקיהם של המשכירים, הנתבעים.

בנסיבות אלו, סבורני כי ככל שנגרמו לנתבעים נזקים, הם אכן היו רשאים לנכותם מסכום הפיקדון שהוחזר לידי התובע.

1. כעת יש לבחון האם אכן היו הנתבעים רשאים לקזז מסכום הפיקדון שהוחזר את הסכומים אותו ניכו ממנו.
2. הפיקדון הוחזר כאמור, לאחר שנוכה ממנו סכום של 800 דולר.
3. עפ"י הפירוט המופיע בנ/1 קוזזו מהפיקדון סך של 600 דולר בגין הפיצוי המוסכם בחוזה לאיחור בפינוי (300 דולר ליום), עלויות בגין תיקונים שונים לרבות פריצה והחלפת מנעול שנאלצו הנתבעים לבצע משלא החזיר להם התובע את המפתחות לדירה.
4. אציין מייד, כי חלק מעלויות אלו הינן עלויות אשר לדעתי לא היה מוצדק לחייב בהם את התובעים – כיוון שמדובר בנזקים הנובעים משימוש סביר בנכס (החלפת טוש אמבטיה במקלחת ילדים, ידית טוש חלודה). ואולם, בפועל לא ניכו הנתבעים את מלוא העלויות מהפיקדון, אלא עיגלו את הסכום לטובת התובעים כך שעלויות זניחות אלו ממילא לא השפיעו על התחשיב הסופי.
5. במקביל לניכוי הסכומים האמורים, נזקפו לזכות התובעים בתחשיב שנערך בנ/1 מספר תיקונים אשר אושרו ע"י הנתבעים – ובהם חלק מן התיקונים אשר את עלויותיהם תובע התובע היום.
6. עמדתי היא, כי הנתבעים היו רשאים לקזז את הסכומים הללו מסכום הפיקדון שהוחזר לידי התובעים.
7. כפי שציינתי לעיל, תכליתו של הפיקדון היא להבטיח כי המשכירים לא ייצאו נפסדים מנזקים הנגרמים להם ע"י השוכרים בגרימת נזק לרכוש או באיחור בפינוי.
8. התובע העיד בפניי כי האיחור בפינוי נבע מאילוץ שנכפה עליו לדבריו ע"י הנתבעים. יחד עם זאת, התובע לא טען, ולא כל שכן שלא הוכיח, כי האיחור בפינוי היה מוסכם, או למצער, כי הודיע לנתבעים כי יאחר בפינוי, ויפנה את הדירה ביום ראשון במקום ביום שישי.

מתכתובת הסמסים שהוצגה לי וסומנה נ/2-נ/9 עולה בבירור כי במסגרת השיח שהתנהל בין הצדדים, שב התובע ודרש את החזרת כספו והדגיש כי יפנה את הדירה רק לאחר שיקבל אותו. מן התכתובות לא ניתן ללמוד, ולו ברמז על כוונת התובע לפנות את הדירה ביום ראשון.

1. התנהלות זו של התובע גרמה לנתבעים נזקים משום שעד לרגע הפינוי בפועל לא יכולים היו לדעת כי אכן ביום ראשון תהיה הדירה פנויה וניתנת להשכרה לשוכרים אחרים, והם היו תלויים בחסדיו של התובע ונאלצו להמתין עד הפינוי בפועל על מנת להיווכח שהתרחש.
2. לא זו אף זו, אף במועד הפינוי לא החזיר התובע את המפתחות לידי הנתבעים, ואלו, כאמור, נאלצו לפרוץ את הדלת ולהחליף את המנעול. יטען הטוען, כי עד לרגע החזרת המפתחות כלל לא התבצע פינוי.
3. בנסיבות אלו – ומשממילא לא מצאתי את סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה כמופרז – סברתי כי הנתבעים היו רשאים לנכות את עלות הפיצוי המוסכם מסכום הפיקדון שהופקד בידיהם, והם הסתפקו בקיזוז הפיצוי המוסכם בגין שני ימי איחור, כאשר ייתכן וניתן היה לטעון כי רשאים היו לקזז שלושה ימי איחור (שישי – ראשון כולל).
4. אשר לעלויות האחרות שקוזזו – פריצת והחלפת הצילינדר להבנתי היתה מתחייבת ומן הדין להשיתה על התובע משלא פינה את הדירה, וכך גם היה מוצדק לקזז את העלויות העיקריות שפורטו במסמך (הזזת נקודת גז והחלפת אסלה סדוקה) ומשממילא לא שמעתי כל טענה ביחס אליהן מן התובע.
5. העלויות אותן לדעתי לא היה מקום לקזז הינן, כאמור, זניחות, וממילא אינן משפיעות על התחשיב הסופי ומשעוגל הסכום ע"י הנתבעים לטובת התובע.
6. לפיכך אני סבורה כי הפיקדון הוחזר, בניכוי הוצאות אשר ניתן היה לנכות ממנו, ולפיכך דין תביעת התובע בהקשר זה להידחות.
7. אשר לתביעת התובע להחזר כספי בגין תיקונים שביצע.

ראשית, כפי שציינתי בתחילת דבריי, התובע לא תמך את תביעתו בכל חשבונית או קבלה (למעט חשבונית בגין פתיחת סתימה בסך 472 ₪ אותה הציג במעמד הדיון.

1. לגופו של עניין, במעמד הדיון פירט התובע 5 הוצאות בגינן הוא תובע החזר (ראה הפירוט במסמך אותו הגיש התובע במהלך הדיון וסומן ת/1):
2. 523 ₪ בגין תיקון צינור שהתפוצץ.
3. 350 ₪ בגין התקנת מנגנון חדש לשירותים.
4. 472 ₪ בגין תיקון סתימה בביוב.
5. 250 ₪ בגין תיקון קצר חשמלי.
6. 400 ₪ בגין התקנת צילינדר.
7. אשר לסכומים המפורטים בסעיפים א, וד' – הללו נזקפו לטובת התובע בתחשיב שנערך ע"י הנתבעים וסומן נ/1 ולפיכך למעשה שולמו ע"י הנתבעים.
8. אשר לסכום המפורט בסעיף ה' – התובע העיד בפניי כי נאלץ להחליף צילינדר, לאחר שהנתבעים סירבו למסור לידיו את מפתח המאסטר על מנת לאפשר לו לשכפל מפתחות נוספים לדירה. לפיכך, ועל מנת שיוכל לפתח מפתח לבנו, נאלץ להחליף את הצילינדר.

הנתבעים אישרו כי אכן סירבו לאפשר פיתוח מפתחות נוספים משמסרו שניים לידי התובע וסברו כי די בכך.

1. אשר לסכומים המפורטים בסעיפים ב'-ג', הנתבעים טענו בפניי כי עקב ניסיון העבר עמדו על כך שכל הוצאה שתוצא תאושר מראש על ידיהם, הנתבעים לא אישרו הוצאות אלו, ולפיכך אינם סבורים כי יש לחייבם בהשבתם.
2. אשר לסכום המפורט בסעיף ב' הנ"ל, הרי שלא הוצגה בפניי כל ראייה לביצועו ולכך שהתובע נשא בו, ומה היתה הסיבה לתיקון (האם היה מדובר בבלאי סביר שנגרם עקב שימוש בשירותים או שמא נזק שהתובעים אחראים אלו) ובנסיבות אלו לא סברתי כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא זכאי להחזר הסכום האמור.
3. שונה דעתי ביחס לסכומים המפורטים בסעיפים ג', וה'.

ביחס לסעיף ג' – שעניינו תיקון הסתימה במטבח – דעתי היא כי מדובר בתיקון אשר היה על הנתבעים, כבעלי הבית, לשאת בו, ולא היה מקום להתנגדותם לעשות כן.

בנסיבות אלו, ומשכאמור הוצגה לי ראייה כי הסכום אכן שולם למטרה זו, מצאתי לחייב את הנתבעים לשאת בעלות בסך 472 ₪.

ביחס לסעיף ה' – שעניינו החלפת הצילינדר - עמדתי היא כי התנגדות הנתבעים לאפשר שכפול מפתח נוסף לתובעים היתה קטנונית ובלתי מוצדקת. לו חששו הנתבעים כי ייעשה שימוש לרעה במפתח המאסטר על מנת לשכפל עותקים רבים מידי של המפתח, יכולים היו לשכפל בעצמם מפתח נוסף, אך עמידה על כך שייוותרו בידי המשפחה השוכרת שני מפתחות בלבד (רק לשני בני הזוג, מבלי לאפשר שכפול מפתח נוסף לילד), הינה בלתי ראויה בעיניי וחייבה את התובע להוציא הוצאות על מנת לאפשר שכל אחד מבני הבית שנדרש לכך יאחז במפתח משלו.

בנסיבות אלו, מקום בו אין מחלוקת כי התובע הוציא 400 ₪ למטרה זו, הרי שאף שלא הומצאה לי חשבונית על כך, מצאתי לחייב את הנתבעים לשאת בסכום.

1. סוף דבר, אני דוחה את התביעה ברובה, ואולם מחייבת את הנתבעים לשלם לידי התובע סך של 872 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
2. בשל התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות.
3. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ו, 01 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.