1. זוהי תביעה – המתבררת בהליך של סדר מהיר – שעניינה יתרת חוב המגיעה לתובעת בגין אספקת דגים למסעדה שנוהלה על־ידי הנתבעים.

2. כהוראת תקנה 214 ט"ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, פסק־הדין יהיה מנומק בצורה תמציתית.

3. בתיק הוגש כתב הגנה מטעם הנתבע מס' 2 בלבד (להלן יקרא: "הנתבע"), ועל־כן ובהיעדר כתב הגנה מטעם הנתבעת מס' 1 (להלן: "החברה") ניתן ביום 21/04/2016 פסק־דין־חלקי המחייב את החברה בתשלום מלוא סכום התביעה בסך של – 53,067 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה) בצירוף הוצאות משפט בסך של – 663 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של – 6,209 ₪, אולם החברה הפסיקה את פעילותה העסקית כנלמד מהאמור בסעיף 8 לתצהיר הנתבע, ומכאן מובנת עמידת התובעת על תביעתה כנגד הנתבע.

4. בהתאם לנטען בכתב התביעה, הנתבע ערב בעל־פה לחובות החברה והוא התחייב באופן אישי לפירעון חובותיה של החברה כלפי התובעת ועל סמך טענה זו מבוקש לחייבו באופן אישי בסכום התביעה. הנתבע הכחיש בתוקף טענה זו.

5. למעשה, המחלוקת היחידה הנטושה בין הצדדים והמצריכה הכרעה עניינה בשאלה אם אכן הוכיחה התובעת כי ניתנה על־ידי הנתבע ערבות אישית, אם לאו.

6. יקל לשער כי המחלוקת בין הצדדים בשאלת התחייבותו האישית הנטענת של הנתבע לערוב לחובות החברה קמה לה בשל היעדרו של מסמך בכתב המתעד התחייבות שכזו מצדו של הנתבע.

7. כאמור לעיל, התובעת מבססת חיובו האישי של הנתבע על ערבות שניתנה על־ידו בעל־פה ועלי להכריע אם אכן התובעת עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה במשפט אזרחי והאם היא הוכיחה – לפי מאזן ההסתברויות –טענתה האמורה.

8. בסעיף 1(א) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 נקבע כי "ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי", ואילו בסעיף 3 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 נקבע כי "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה".

9. עינינו הרואות כי אין בחוק הערבות דרישה לקיומו של כתב לצורך השתכללותה של הערבות כאשר נקבע כי ערבות יכול ותיווצר גם בהתחייבות בעל־פה ובלא מסמך בכתב [ע"א 666/09 – בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מעריב – הוצאת מודיעין בע"מ ואח', תק-על 2011(3), 1177 (19/07/2011), בסעיף 16; ע"א 457/89 – זהבה כהן ואח' נגד שלמה שפילברג ואח', פ"ד מה (2) 177, בעמ' 183 ה'; וכן ע"א (ירושלים) 4279/03 – איתן הראל נ' אבנר לוי ואח', תק-מח 2003(4), 5492 (18/11/2003)].

10. יחד־עם־זאת, מאחר ו"יחסי ערבות אינם נוצרים מהרהורי הלב של הנושה" [ע"א 714/87 - נתן שר נ' קלמן (מרק) כהן, פ"ד מג(3) 159, בעמ' 162 ו'], נקבע בפסיקה כי נדרשת ראיה בכתב להוכחת התחייבות הערב [ע"א 457/89 הנ"ל, בעמ' 183 ו'] או ראיות פוזיטיביות אחרות להוכחת קיומה של ערבות [ע"א (תל-אביב-יפו) 1011/01 – ניצולת הקרטל בע"מ נ' דניר דננברג בע"מ, תק-מח 2003(3), 9359 (05/11/2003)].

11. וכך נקבע ע"י כב' השופטת אסתר קובו בעניין ניצולת הקרטל הנ"ל:

"באשר לפן המשפטי – אני סבורה כי על אף שמסמך בכתב אינו נדרש ליצירתה של ערבות כתנאי קונסטיטוטיבי, יש מקום לדרוש קיומו של מסמך בכתב כאמצעי להוכחתה של הערבות או ראיה פוזיטיבית אחרת מעבר לדברים בעל-פה שהועברו"

12. לעמדה זו הצטרף בית המשפט המחוזי בנצרת ב-ע"א (נצרת) 1080/07 – עוף אור שיווק 1995 בעמ ואח' נ' מירוני יהודה ואח', תק-מח 2008(2), 14744 (11/06/2008), בו ציין כב' השופט הווארי ש"הכללים אשר נקבעו בפסק דין של ניצולת הקרטל מקובלים עליי, גם אני סבור כי על המשיבים להביא ראיות משמעותיות כדי להוכיח את ערבותו האישית של המערער". כב' השופט עיילבוני, שהצטרף לחוות דעתו של כב' השופט הווארי, ציין בהקשר זה כי "תמים דעים אנכי כי הטוען לקיומה של ערבות אישית בבססו זאת על דברי פה, יידרש – לשם הוכחת טענתו זו – להציג ראיות פוזיטיביות, תרצה לומר: נטל מוגבר של הבאת ראיות; הן לאור סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמנית והן כיוון שערבות אישית היא מסוג ההתחייבויות שנעשות על דרך הנהוג והמקובל, בכתובין".

13. דעה זו – שעל־פיה נדרשת ראיה בכתב להוכחה שאכן ניתנה ערבות בעל־פה – מבוססת על דעתו של פרופ' גינוסר בספרו, חוק הערבות, תשכ"ז-1967, פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, גד טדסקי עורך, תשל"ט), שבעמ' 33 בו הוא מציין ש"כל עוד עומדת בתוקפה הוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני תידרש לפחות ראיה בכתב להוכחת התחייבותו של הערב, כי הנסיון מוכיח שהערבות שייכת לסוג העיסקאות שמן ׳המקובל והנהוג׳ לערכן בכתב" [ראו: עניין זהבה כהן הנ"ל, בעמ' 183 ו' – ז'; עניין ניצולת הקרטל לעיל; וכן חיבורו של יעקב קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009), חלק שלישי, בעמ' 1472].

14. המדובר אם כן במקרה שלנו הוא בדרישת כתב ראייתית ועל־כן "היעדר הכתב אינו משמיט את הבסיס מתחת לתקפה של הפעולה המשפטית, שהרי אין חובה לעשותה בכתב; והתובע על פיה יוכל לזכות בתביעתו, אם יוכיח את עשייתה בדרכים אחרות: בהודאת חוץ בכתב של הנתבע, או בהודאתו בעל־פה לפני השופט, או אפילו ב"ראשית ראיה" בכתב בלבד כשזו מושלמת בעדות בעל־פה" [חיבורו הנ"ל של קדמי, בעמ' 1451].

15. ומהי אותה "ראשית ראיה" הנדרשת לקיום דרישת הכתב הראייתית? נקבע שהכוונה היא למסמך שיצא מתחת ידי היריב, קרי: מסמך שנעשה על־ידי היריב או מטעמו [חיבורו הנ"ל של קדמי, בעמ' 1465], "שיש בו משום "תחילת הוכחה" של עשיית העסקה הנטענת" [שם, בעמ' 1466].

16. וזאת חשוב להדגיש, אם "ביקש בעל דין להוכיח קיומה של פעולה משפטית בעדות בעל־פה בניגוד להוראות הרישא של סעיף 80 – על היריב להתנגד להשמעת אותה עדות; ואם לא התנגד – ייראה כמי שוויתר על זכותו, והסכים להוכחת קיומה של אותה פעולה משפטית בעדות בעל־פה... ויודגש: בית־המשפט לא יעורר התנגדות בהקשר זה מיזמתו – וזו צריכה לבוא כל כולה מצידו של בעל הדין היריב" [חיבורו הנ"ל של קדמי, בעמ' 1467]

17. לדעתי יש לבחון קיומה של "ראשית הראיה בכתב" לאור מהות הקשר שבין הערב לבין החייב העיקרי, כאשר על־פי גישתי יש להקל בדרישת הראיה – הן מבחינת איכות הראיות הן מבחינת כמותן – באותם מקרים שבהם מתקיימים בין הערב לבין החייב העיקרי יחסי קרבה מיוחדים כמו למשל בני זוג או בעל מניות ומנהל בחברה פרטית, זאת מכיוון שבמקרים כגון דא קיימת הנחה שהערב נהנה, אם לא במישרין אז בעקיפין, מהכספים שניתנו לחייב העיקרי וכן משום ההנחה שהערב במקרים כאלו חפץ בטובתו של החייב העיקרי כאשר יחסי הקרבה ביניהם יוצרים שותפות באינטרסים ומשום כך לא יפליא אותנו אם הנתבע נטל על עצמו התחייבויות אישיות לפירעון החוב. כמובן, כל מקרה ייבחן על־פי נסיבותיו.

18. לעומת זאת, ולפי אותו עיקרון, ככל שהיחסים בין הערב לבין החייב העיקרי רחוקים יותר, דבר שיש בו כדי לבסס את ההנחה שלא הייתה זיקה בין הערב לבין הכספים שניתנו לחייב העיקרי, כי אז יש לנקוט משנה זהירות ולהקפיד בנושא "ראשית הראיה" בכתב הדרושה להוכחת קיומה של הערבות, זאת משום תוצאתה מרחיקת הלכת של הערבות מבחינתו של אותו אדם שלא נהנה בצורה כלשהיא מהכספים הניתנים לחייב העיקרי, ועל־כן במקרה זה יש לדרוש ראיות יותר איכותיות ובכמות מספיקה שיהא בהן כדי לשכנע שהנתבע אכן נטל על עצמו במודע התחייבויות אישיות לפירעון חובו של אחר.

19. נשאלת השאלה האם התובעת עמדה בחובת ההוכחה המוגברת החלה עליה בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל להוכיח כי הנתבע ערב בעל־פה לחובות החברה.

20. בהתאם לגרסת עדי התובעת, התחייבותו האישית של הנתבע – אשר מכוחה הוא נתבע – ניתנה על־ידו במהלך פגישה שהתקיימה עמו בחודש יולי 2013 בבית קפה של רשת "ארומה" שבטבריה (סעיפים 8 – 10 לכתב התביעה; וכן סעיפים 10 – 12 לתצהירו של מר ניסים מרד וסעיפים 4 – 6 לתצהירו של מר מנשה מרד).

21. הנתבע אינו חולק על קיום הפגישה הנטענת, אולם הוא מכחיש בתוקף שהוא ערב לחובות החברה (סעיפים 9 – 10 לתצהיר הנתבע), הגם שהנתבע אישר במהלך הישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 10/11/2016 שבפגישה "עלה הנושא של ערבות אישית", אך לדבריו הוא לא הסכים לחתום (עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 2 – 3).

22. גם לאחר החקירות הנגדיות נותרו גרסאות הצדדים מנוגדות וקוטביות: זה טוען שניתנה התחייבות אישית לפרוע חובות החברה, וזה כופר בתוקף בכך. גרסאות העדים מטעם שני הצדדים צלחו מבחן החקירה הנגדית מבלי שגרסה אחת קיבלה יתרון על פני השנייה מבחינת ההתרשמות הבלתי אמצעית.

23. אלא שבמכלול הדברים בחינת החומר הראייתי שהצטבר בתיק, וכזה שהיה אמור להיות בתיק אך לא הוגש והמשמעות הראייתית שיש לכך, יש בה להטות את הכף לטובת קבלת גרסת עדי התובעת ולהלן אפרט את השיקולים שהביאוני למסקנה זו: ראשית, למעט הכחשה כללית וגורפת של טענת התובעת, הנתבע לא פירט במסגרת תצהיר עדותו הראשית אודות מטרת הפגישה שהתקיימה בחודש יולי 2013 בבית קפה "ארומה", והוא לא נידב לנו מידע ענייני כלשהוא אודות הנושאים שעלו בפגישה האמורה, לפי גרסתו, ומה סוכם בין הצדדים במסגרתה (ראו סעיפים 5 ו- 10 לתצהיר הנתבע). היעדר גרסה ברורה ומפורטת מטעם הנתבע למה שהיה בפגישה האמורה רק מחזק את גרסת עדי התובעת.

24. שנית, הנתבע אישר, כאמור לעיל, במסגרת הישיבה המקדמית שהתקיימה בתיק כי בפגישה "עלה הנושא של ערבות אישית" (עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 2 – 3). הודאה זו גם היא מחזקת גרסת עדי התובעת. כידוע, בהתאם לתקנה 148 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, "עדותו והודעתו של בעל דין שנרשמו בקדם-משפט והחלטות השופט בקדם-משפט דינן כדין עדות, הודעה והחלטה במשפט".

25. שלישית, הנתבע ובא כוחו הודו לראשונה במהלך הישיבה המקדמית שהנתבע הקליט כל השיחות והפגישות עם עדי התובעת וכי ברשותו הקלטות לאותן שיחות (עמ' 1 לפרוטוקול, שור' 22; בעמ' 2 לפרוטוקול, שור' 3; וכן בשור' 21 – 24). על פני הדברים, מחדלו של הנתבע מצביע על ניסיון להסתיר ראיות חשובות ומהותיות משלא בא על ההקלטות זכר כלשהוא במסגרת גילוי המסמכים המוקדם שצורף לכתב ההגנה מטעם הנתבע ולא ניתן הסבר כלשהוא, בוודאי לא הסבר סביר המניח את הדעת, מדוע ההקלטות לא גולו על־ידי הנתבע במסגרת כתב הגנתו כמתחייב על־פי תקנה 214ח' לתקנות סדר הדין האזרחי.

26. ראה זה פלא, דווקא הקלטת השיחות בפגישה מחודש יולי 2013 – שבה לפי גרסת עדי התובעת נטל על עצמו הנתבע התחייבות אישית לפירעון חובות החברה – נעלמה ולא אותרה על־ידי הנתבע. בסעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית מתייחס הנתבע להיעלמות אותה הקלטה, כאשר לדבריו ההקלטה בוצעה באמצעות מכשיר הטלפון החכם הישן שהיה ברשותו ולאחר שרכש טלפון חכם חדש ביצע פעולת סנכרון לשם העברת המידע הקיים במכשיר הישן למכשיר החדש, אלא שלאחר הישיבה המקדמית התברר לו כי הקלטת הפגישה מחודש יולי 2013 לא נשמרה במכשיר החדש.

27. הסברו זה של הנתבע אינו מניח את הדעת ואינו מסביר את מחדלו שבאי־הצגת הקלטת הפגישה מחודש יולי 2013. הנתבע לא הציג ראיה כלשהיא להוכחת טענתו האמורה, ובכלל זה הוא לא הציג שום אסמכתא על רכישת מכשיר טלפון נייד חדש כטענתו לתמיכה בגרסתו האמורה. לא זו אף זו, הנתבע לא סיפק הסברים כלשהם מדוע לא היה ניתן להוציא את ההקלטה ממכשיר הטלפון הנייד הישן שבאמצעותו בוצעה ההקלטה ואשר בו נשמרה ההקלטה המקורית. הנתבע לא התייחס כהוא זה במסגרת תצהירו למקום שבו נשמר מכשיר הטלפון הישן ומה נעשה עמו לאחר רכישת מכשיר הטלפון הנייד החדש. בידוע הוא כי פעולת סנכרון הנתונים אמורה להביא ליצירת עותק נוסף של הקבצים במכשיר החדש אך אין בה כשלעצמה להביא למחיקת הקבצים מהמכשיר הישן, ומכל מקום לא נטען על־ידי הנתבע כי לאחר ביצוע פעולת הסנכרון נמחקו כל הקבצים שהיו שמורים במכשיר הטלפון הישן.

28. ואם בכך לא סגי, הרי שאם גרסה זו הייתה נכונה, כי אז מצופה היה כי ב"כ הנתבע יגיב למכתביה של ב"כ התובעת מיום 04/12/2016 ומיום 08/12/2016, אשר צורפו לתצהירו של מר ניסים מרד ושבגדרם התבקש הנתבע להמציא יתר ההקלטות, והיה עליו להביא בפני ב"כ התובעת את הגרסה שהועלתה (לראשונה) בסעיף 9 לתצהירו של הנתבע, אך ב"כ הנתבע בחר להותיר פניותיה של ב"כ התובעת בלא מענה משלא התייחס בכלל לפניותיה האמורות של ב"כ התובעת כפי שאישר זאת במהלך ישיבת ההוכחות (עמ' 15 לפרוטוקול, שור' 1). שתיקת ב"כ הנתבע בעניין זה והיעדר התייחסות לפניות ב"כ התובעת מכרסמים במשקל ובאמינות ההסבר שניתן רק מספר חודשים לאחר מכן. למותר לציין שגם כאשר הוגשה לבית־המשפט בקשה מטעם התובעת לחיוב הנתבע בהמצאת כל ההקלטות (בקשה מס' 3), לא הוזכרה גרסה זו בצורה כלשהיא במסגרת ההודעה שהוגשה ביום 05/01/2017 מטעמו של הנתבע, והדברים אומרים דרשני.

29. אין צריך לומר כי להקלטת השיחה בפגישה שהתקיימה בין נציגי התובעת לבין הנתבע בחודש יולי 2013 בבית קפה "ארומה" – שאין מחלוקת כי הייתה קיימת בידי הנתבע – נודעת חשיבות מרובה משהמדובר הוא בראיה משמעותית ביותר שהיה בה כדי להפריך מן היסוד גרסת עדי התובעת – אם אכן צודק הנתבע בגרסתו שהוא לא התחייב אישית לפרוע חובות החברה, או היה בה להוכיח גרסת עדי התובעת.

30. משלא קיבלתי הסברו של הנתבע בנוגע לסיבת אי־הצגת הקלטת השיחה של הפגישה מחודש יולי 2013, הרי שהתוצאה של מחדל ראייתי זה ובשים לב לחשיבות הראיה היא מתן חיזוק משמעותי לגרסת עדי התובעת, שכן בהלכה הפסוקה נקבע כי הימנעות מהבאת ראיה או עדות רלבנטית, מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה או עדות הייתה פועלת לחובת הנמנע [ראו חיבורו הנ"ל של המלומד י' קדמי, חלק רביעי, בעמ' 1891. עוד בעניין זה ראו: ע"א 465/88 – הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651, בעמ' 658 ה' – ז'; וכן ע"א 2275/90 – לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז (2) 605, בו חזר ביהמ"ש העליון על דברים שנקבעו בפסיקה קודמת בהקשר זה, שלפיה נקבע בין היתר ש"ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה" (שם, בעמ' 615 א')].

31. רביעית, הנתבע נמנע מלהעיד מטעמו את עו"ד אורי מס – שותפו של הנתבע בעסק ומי שהיה בעל מניות בחברה החייבת (עמ' 15 לפרוטוקול, שור' 3 – 4), שהיה יכול לשפוך אור על השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים משום שלפי גרסת עדי התובעת בזמן הפגישה בבית קפה "ארומה" שוחח הנתבע עם עו"ד מס על־מנת שהלה יכין כתב ערבות לחתימתו לעיגון התחייבותו האישית (סעיף 12 לתצהירו של ניסים מראד וכן סעיף 6 לתצהירו של מנשה מראד). כאן המקום לציין כי הנתבע אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי בא כוחו, עו"ד איל פרח, שוחח עם עו"ד מס "ושמע את התשובה שלו" (עמ' 16 לפרוטוקול, שור' 25). השכל הישר מורנו כי אם תשובתו של עו"ד מס שניתנה לבא כוח הנתבע הייתה משרתת גרסת הנתבע, כי אז יש להניח שהוא היה מתבקש לבוא להעיד מטעם הנתבע, בוודאי ובוודאי לאחר שהתגלה לנתבע כי הקלטת הפגישה ב"ארומה" הלכה לאיבוד כטענת הנתבע.

32. אינני מקבל טענת הנתבע כי משום ההיכרות הקודמת בין נציגי התובעת לבין עו"ד מס היה על התובעת לזמנו למתן עדות, זאת משום שבעניין הספציפי נשוא התיק דנן עו"ד מס נמצא בקרבה משפטית ממשית עם הנתבע מתוקף היותו שותפו לעסק ובעל מניות בחברה החייבת. על־כן, ההימנעות מהעדת עו"ד אורי מס אף היא נזקפת לחובת הנתבע ומחזקת גרסת עדי התביעה.

33. זאת ועוד, ניתן לגרוס כי נטל השכנוע במקרה זה הועבר מהתובעת אל הנתבע לאור הנזק הראייתי שנגרם על־ידו כשזה גרם ברשלנותו לאיבוד הקלטת הפגישה שבה לפי גרסת התובעת התחייב הנתבע לערוב אישית לחובות החברה [ראו ע"א 7416/12 – קופת חולים מאוחדת נ' פלוני, תק-על 2014(4), 4276 (04/11/2014), בסעיף 15: "נזק ראייתי שנגרם על ידי הנתבע יצדיק בנסיבות מתאימות העברת נטל השכנוע אל הנתבע להוכיח את העובדות אשר היו מתבררות לולא התנהגותו העוולתית". ראו גם: ע"פ 846/10 – סאלח בדוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2014(3), 2023 (14/07/2014), בסעיף 65]. אי־לכך, גם מטעם זה הנתבע הוא זה שהיה צריך להביא לעדות את עו"ד אורי מס על־מנת להרים את נטל השכנוע שעבר אליו.

34. ב"כ הנתבע ניסה להיבנות מתמלול הקלטה של פגישה שנערכה ב-02/07/2014 במשרדו של עו"ד אורי מס ובה השתתפו עדי התובעת והנתבע בנוסף לעו"ד אורי מס. מבלי להידרש לטענות ב"כ התובעת בעניין קבילות ההקלטה, זאת לאור המדיניות השיפוטית כפי שמצאה ביטוי בפסיקה בשנים האחרונות שבמעבר משאלת הקבילות לשאלת המשקל, אציין כי אין בהקלטה זו כדי לתמוך בגרסת הנתבע כפי שהוא טוען. המדובר בפגישה שנערכה על מנת לבחון אפשרות סילוק החוב בפשרה ושאלת הערבות עלתה אך בצורה אגבית. כפי שעולה מתמלול ההקלטה, בלא מעט מקרים דברי המשתתפים לא היו ברורים ועניין זה מפחית במידה רבה ממשקל ההקלטה כראיה הואיל ויתכן שנאמרו באותה פגישה דברים חשובים בקשר עם השאלה שבמחלוקת שלא היו ברורים למתמלל. יתירה מזו, דווקא בהקלטה זו ישנם חיזוקים לגרסת עדי התביעה: כך, למשל, גרסתו של העד מנשה בעמ' 11 לתמלול, שור' 9 – 15, שם הוא ציין בין היתר כי עו"ד אורי מס הבטיח שהנתבע יחתום על ערבות אישית, לא הוכחשה כהוא זה על־ידי עו"ד מס באותה פגישה. בעמ' 12 לתמלול, שור' 14 – 16, עומד העד ניסים על טענתו שהנתבע כן ערב אישית, ובעמ' 20 לתמלול, שור' 1, מציין העד מנשה שהוא סמך על הערבות. כמו־כן, מדברי הנתבע עצמו בעמ' 10 לתמלול, שור' 10 – 13, ניתן להבין שבעבר הוא כן התחייב אישית כלפי נציגי התובעת ("... אני אז שהתחייבתי ..."). ודוק, לא הייתה כאן הודאה מצד נציגי התובעת באי־קיומה של הערבות כפי שהנתבע טוען (סעיף 2 לסיכומיו), שכן נהיר הוא שדבריו של העד מנשה בעמ' 14 לתמלול, שור' 16 ו- 20, נאמרו בכדי "לזרום" עם הנתבע ובכדי להגיע לסוף הדברים ולראות מה הסכום אותו הוא מוכן לשלם מס"כ יתרת החוב, ועובדה היא שאותו מנשה חזר אח"כ באותה פגישה וציין שהוא סמך "גם על הערבות" (עמ' 20 לתמלול, שור' 1).

35. לסיכום, ב"כ הנתבע לא התנגד במסגרת ישיבת ההוכחות להוכחת התחייבותו של הנתבע לערוב אישית לחובות החברה כלפי התובעת באמצעות עדויות בעל־פה, ועל־כן, אין מניעה במקרה זה להוכיח את הערבות רק באמצעות עדויות בעל־פה וללא צורך בקיומה של ראיה בכתב. סבורני, שדווקא הדברים שנאמרו בפגישה מיום 02/07/2014 יש בהם כדי לספק אותה ראשית ראיה הדרושה לקיומה של הערבות, שבמקרה שלנו הינה דרישה מקלה לאור העובדה שהנתבע הינו בעל מניות ומנהל החברה החייבת, כאשר עו"ד מס לא הכחיש, לא מניה ולא מקצתיה, דברי העד מנשה שלפיהם הנתבע היה אמור להגיע אל עו"ד מס לצורך חתימה על ערבות אישית. מכל מקום, גרסת העדים מטעם התובעת קיבלה חיזוק ראייתי משמעותי לאור מחדליו של הנתבע שנמנע מהבאת ראיות חשובות, מהותיות ומשמעותיות כמפורט לעיל, שמילאו את החסר בקיומה של ראיה בכתב. לאור כל אלה, אני קובע כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה והוכיחה שהנתבע התחייב אישית לפירעון חובות החברה.

36. משאין מחלוקת בדבר סכום החוב – כאשר פסק־הדין־החלקי שניתן כנגד החברה במסגרת תיק זה הפך מזה כבר לפסק דין סופי וחלוט – אזי אני מקבל את התביעה גם כנגד הנתבע מס' 1 ומחייב אותו לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך של – 53,067 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום הגשת התביעה, ה-27.1.2016, ועד התשלום המלא בפועל.

37. כמו־כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של – 2,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של – 8,000 ₪ (כולל מע"מ).

38. מובהר בזאת כי חיובי הנתבע על־פי פסק־דין זה הנם חיובים ביחד ולחוד עם חיובי החברה על־פי פסק־הדין־החלקי מיום 21/04/2016, כאשר סכומי הוצאות המשפט ושכ"ט שפסקתי לעיל כוללים בתוכם את הסכומים שנפסקו על־פי פסק־הדין־החלקי מיום 21/04/2016.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ז, 09 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.