לפני תביעת התובעת נגד הנתבעים, אב ובנו, על סך של 16,614 ₪ אשר לטענת התובעת הם חייבים לה, יחד ולחוד, בגין ביצוע עבודה שביצעה עבורם וסופקה להם.

התובעת היא חברה פרטית העוסקת בייצור מוצרי מתכת וביצוע עבודות מסגרות וריתוך.

הנתבע 1 הינו בעל עסק הנושא את השם המסחרי "אידו פרויקטים", אשר בזמנים הרלוונטיים לתביעה הזמין עבודות מסגרות וריתוך מהתובעת.

הנתבע 2, בנו של הנתבע 1, הוא בעל העסק הנושא את השם המסחרי "אידו אביעד משה עדי".

טענות הצדדים

טענות התובעת

קדמו להזמנה נושא תובענה זו הזמנות קודמות של הנתבע 1 מן התובעת והגם שכולן בוצעו על ידו מסר הלה את פרטי העוסק המורשה של הנתבע 2, הוא העסק ממנו הוזמנו העבודות אשר לשמן בוצעו ההזמנות האמורות מן התובעת.

בחודש ינואר 2015 הזמין הנתבע 1 מן התובעת עבודות מסגרות וריתוך לזרוע מנוף השייכת לחברת אגם גיל פרויקטים בע"מ (להלן: "אגם גיל").

עבודות המסגרות והריתוך בוצעו על ידי רתך של התובעת וחוייבו על ידה לפי שעות עבודה, כאשר עלות שעת עבודה תומחרה בסך של 200 ₪ לשעה לא כולל מע"מ.

לטענת התובעת היא ביצעה את העבודה לשביעות רצונם המלאה של הנתבעים בהיקף של 71 שעות ולפיכך בעלות כוללת של 16,641 ₪.

חרף זאת, טוענת התובעת כי לא קיבלה את התשלום עבור עבודה זו ומכאן התביעה דנן.

לטענת התובעת הנתבע 1 לא הכחיש כלל כי היא ביצעה את העבודות, אולם לטענתו החוב לא שייך לו ולנתבע 2 כי אם לאגם גיל, אשר העבודות בוצעו במנוף השייך לה.

התובעת טוענת כי היא זכאית לקבל את סכום התביעה מן הנתבעים, יחד ולחוד, הואיל וסיפקה להם את עבודות המסגרות והריתוך על פי הזמנתם, במחיר ראוי ומוסכם ולשביעות רצונם המלאה, אך בניגוד לכל דין הללו טרם שילמו את חובם לתובעת.

בפועלם זה, טוענת התובעת, הפרו הנתבעים את חוזה ההתקשרות בינם לבין התובעת הפרה יסודית.

לחילופין, טוענת התובעת כי היא זכאית לקבל את סכום התביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, באשר הנתבעים נהנו מפירות העבודה שהזמינו ממנה מבלי לשלם לה עבורה.

טענות הנתבע 1

לטענת הנתבע 1, אגם גיל פנתה אל התובעת לשם ביצוע עבודות מסגרות וריתוך לחיזוק זרוע מנוף השייך לה, ובמקביל ביצע הוא עבור אגם גיל עבודות תכנון התאמה להארכת הזרוע, ולאור קושי טכני בו נתקל ולבקשת אגם גיל, פנה אל התובעת לשם תיקון והתאמת ההארכות הנדרשות לזרוע המנוף.

הנתבע 1 טען כי עבודת ההתאמה היא עבודה שונה וספציפית שהוזמנה על ידי אגם גיל ואינה עבודת חיזוק הזרוע.

הנתבע 1 טוען כי הצדדים, יחד עם אגם גיל, סיכמו כי הן עבודות ההתאמה והן עבודות החיזוק ישולמו לתובעת על ידי אגם גיל.

עוד טוען הנתבע 1 כי בינו לבין התובעת לא סוכם מחיר העבודה, וממילא לא ידוע לו מהו היקף העבודה שבוצעה על ידי התובעת. כמו כן, מציין הנתבע 1 כי מעולם לא נשלחה אליו הצעת מחיר לעבודה זו.

הנתבע 1 טוען כי נודע לו כי אגם גיל שילמה לתובעת רק חלק מהסכום אותו הייתה חייבת לתובעת, ומשכך, לטענת הנתבע 1, פנתה התובעת אליו לתשלום שאר הסכום הגם שאינו חב בו.

טענות הנתבע 2

הנתבע 2 טוען כי הוספתו לכתב התביעה משוללת כל יסוד ומלמדת על העדר תום הלב של התובעת בהגשת התביעה.

לטענת הנתבע 2, הוא לא היה צד להתקשרות עם התובעת בהזמנת עבודה, וככל שהיתה כזו אין הוא יודע על כך דבר ואינו חתום על שום הזמנה.

יתרה מכך, טוען הנתבע 2, התובעת מעולם לא פנתה אליו בקשר עם העסקה נושא התובענה, לא בעל-פה ולא בכתב ולא בשום דרך אחרת טרם הגשת התביעה דנן.

הנתבע 2 מדגיש כי כתב התביעה אינו מעלה כל טענה עניינית המקימה עילת תביעה נגדו, למעט טענה כללית וסתמית שנטענה ללא כל פירוט – כי נעשה שימוש בפרטי העוסק המורשה שלו.

לפיכך, לשיטת הנתבע 2, לא הוכחה כל יריבות בינו לבין התובעת.

דיון והכרעה

1. אין הצדדים חלוקים על כי התובעת ביצעה את העבודות האמורות. המחלוקת בין הצדדים עוסקת רק בשאלה האם הנתבעים או מי מהם הזמין את העבודה נושא התובענה ולפיכך האחראי/ם לשלם לתובעת עבור עבודתה או שמא פעלו כ"מתווכים" בלבד בין התובעת לבין אגם גיל, ולכן לא חלה עליהם החובה לשלם לה עבור העבודה.

אחריות הנתבע 2

1. כאמור, התובעת טוענת כי הנתבע 1 מסר את פרטי העוסק מורשה של הנתבע 2, בעל העסק ממנו הוזמנו העבודות. על כן, טוענת התובעת כי גם הנתבע 2 אחראי להזמנת העבודה ולתשלום עבורה.
2. הנתבע 2 העיד כי מעולם לא היה מעורב בעסקי אביו, הנתבע 1 (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 16-10, ככל ההפניות להלן בציון עמוד ושורות הן לפרוטוקול, זולת אם יאמר אחרת במפורש) –

"ש. בין השנים 2015-2011 עבדת עם אבא שלך בעסק?

ת. מעולם לא עבדתי איתו בעסק. אני לא מעורב בעסק שלו. העסק של אבא שלי שהוא חזר ממחלה רצה להיות עצמאי ובעצה עם רואה חשבון החלטנו שהוא לא יעבוד דרך רשויות אלא דרכי, פתחנו חשבון בנק שאני שותף בו ותקופה מסוימת עד 2014 הוא עבד על חשבוניות שלי ומשנת 2014 צפונה הקשר היחידי ביננו הוא חשבון בנק שהוא שלו ואני שותף בו. שדרכו הוא מוציא שיקים ותשלומים למוסדות ולכל מי שצריך מול הרואה חשבון. ההפרדה נעשתה לא בחשבון בנק אלא בעוסק מורשה מאחר והוא אדם מבוגר."

1. זאת ועוד הנתבע 2 העיד כי הוא לא מכיר את בעל מניות התובעת ולא פגש בו מלבד פעם אחת (עמ' 32 שורה 20).
2. מנגד, לא הוכיחה התובעת כי הנתבע 2 היה מעורב בכל דרך שהיא בהזמנת העבודה נושא התובענה, בהתחייבות לשלם עבורה או בכל מהלך אשר יש בו כדי להקים עילת תביעה נגדו בגין עבודה זו.
3. עצם העובדה שבתקופה קודמת לעסקה זו נעשה שימוש בפרטי העוסק המורשה של הנתבע 2 ודאי שאינה מקימה עילת תביעה נגדו ביחס לעסקה נושא התובענה.
4. על כן אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2.
5. למען הסר ספק יובהר – אין בהכרעה זו כדי להביע עמדה כלשהי באשר לכשרות שימוש הנתבע 1 בעוסק מורשה של הנתבע 2, אולם לא זה עניינה של תובענה זו.

האם נכרת חוזה בין הנתבע 1 לבין התובעת

1. נראה כי בענייננו מדובר בחוזה קבלנות כמשמעו בסעיף 1 לחוק חוזה קבלנות, 1974 – תשל"ד (להלן: "חוק חוזה קבלנות") –

"חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין".

1. בסעיף 2 לחוק חוזה קבלנות נקבע –

"הקבלן חייב לעשות את המלאכה או לתת את השירות והמזמין חייב לשלם את השכר, הכל לפי המוסכם בין הצדדים".

1. בהינתן כי אין מחלוקת על כך שהתובעת ביצעה את מלאכתה הרי שהמזמין, לטענתה נתבע 1, צריך לשלם את התמורה.
2. כמו כן אין חולק כי הנתבע 1 הוא זה שביצע באופן טכני את הזמנת העבודה מהתובעת אולם הלה מכחיש את חבותו החוזית כלפי התובעת וטוען כי ביצע את ההזמנה עבור אגם גיל והיא מזמינת העבודה בפועל, ועל כן היא זו החייבת בתשלום. לטענת הנתבע 1 כך גם הוסכם בין הצדדים.
3. לפיכך יש לבחון האם הנתבע 1 הוא מזמין העבודה והם נכרת בינו לבין התובעת חוזה מחייב על כל המשתמע מכך.
4. כיוון שלא הוצג בפני חוזה חתום על ידי הצדדים הרי שיש לבחון האם נכרת בין הצדדים חוזה להזמנת העבודה.
5. בעדותו תיאר מר יוסי דבוש מנהל התובעת (להלן: "מר דבוש"), את התנהלותו העסקית מול הנתבע 1 (עמ' 11, שורות 7-5) –

"ת. אני מכיר את אידו קרוב ל-40 שנה, הוא עבד אצלי כשכיר, היו לנו יחסים חבריים ממש. הוא היה בא אלי עם כל מיני עבודות והייתי מבצע את העבודה ואחר כך החשבון היה או לפי שעות או לפי הערכה. אחר כך הוא היה מביא לי את הפרטים הייתי מוציא חשבונית והוא היה משלם."

1. בסעיפים 13 ו-15 בתצהירו תאר מר דבוש כי בתחילת חודש ינואר 2015 הגיע הנתבע 1 למפעל התובעת וביקש כי תבצע עבורו עבודות מסגרות וריתוך, ובתוך כך שינוי ותיקון של חלק מזרוע מנוף אשר שייך לאגם גיל.
2. לטענת התובעת הסיכום בין הצדדים היה כי הנתבע 1 הוא זה שישלם עבור העבודות, בהתאם לשעות עבודה שיושקעו בעבודות אלה, כאשר שעת עבודה תומחרה בסך של 200 ₪ לשעת עבודה (לא כולל מע"מ).
3. בסעיפים 21-20 לתצהירו, הודה מר דבוש כי לקראת סיום ביצוע העבודות פנה אליו מר אילן גיל, הבעלים של אגם גיל (להלן: "מר גיל"), והודיע כי הוא ישלם עבור העבודות. אולם, טוען מר דבוש, מאחר שהנתבע 1 הוא זה שהזמין את העבודה ומסר את ההנחיות הנדרשות לביצועה, הזמין אותה וסיכם את המחיר בגינה, הוא ראה בנתבע 1 כאחראי העיקרי לשאת בעלות העבודה דנן.
4. לעומת זאת הנתבע 1 טוען כי הזמנת העבודה, התמחור והקביעה על מי מוטלת האחריות לתשלום בגין העבודה נקבעה בפגישה שקיים עם מר דבוש ומר גיל.
5. טענה זו של הנתבע 1 לא הופיעה בתצהירו ולפגישה כזו שום אזכור בעדותו של מר דבוש. יתרה מכך, מן הנטען בסעיפים 20-21 לתצהירו של מר דבוש עולה כי מר גיל טען בפניו כי הוא זה שישלם עבור העבודות רק לקראת סוף ביצוען ולא טרם החלו, כפי שטוען הנתבע 1.
6. מר ולדימיר קרקוז (להלן: "מר קרקוז") הוא הרתך אשר ביצע את העבודה מטעם התובעת. מר קרקוז ניהל רישום של השעות בהן ביצע את העבודה עבור הנתבע 1 (נספח ד' לתצהיר התובעת).
7. גם מעדותו של מר קרקוז עולה כי נעשתה הבחנה ברורה בין העבודה שבוצעה עבור אגם גיל ובין העבודה שבוצעה עבור הנתבע 1 (עמ' 17, שורות 15-5) –

"ש. איך אתה כותב בד"כ את שעות העבודה שאתה מבצע.

ת. ברגע שמגיע לקוח ליוסי ואומר שהוא רוצה שאני אעבוד בעניין שלו כמה שעות אני בא ומצהיר ליוסי את השעות שעבדתי בכתיבה. אם אני עובד עבור יוסי אני מחתים כרטיס.

ש. מתי נתת את הנייר ליוסי.

ת. בתאריך האחרון שסיימתי כך אני מוסר ליוסי.

ש. האם תעדת את השעות שעבדת לאגם גיל.

ת. לא. הייתי מחתים כרטיס.

ש. אתה יודע לומר איזה עבודה בוצעה בכל אחד מהתאריכים האלה.

ת. לא יכול לזכור בכל תאריך מה בדיוק עשיתי.

ש. עבדת על המנוף והחלק הנטען ביחד או לחוד.

ת. כן. זה היה זמנים לחוד. כל עבודה עשיתי לחוד."

1. התרשמתי כי עדויותיהם של מר דבוש ושל מר קרקוז מהימנות.
2. מעדויותיהם של מר דבוש ומר קרקוז ומתיאור התנהלותם ניכרת התייחסות אל הנתבע 1 כמזמין העבודה, כאשר רישום שעות עבודת המסגרות והריתוך בגינה נעשה בנפרד מרישום העבודה שנעשתה עבור אגם גיל.
3. יתרה מכך, הנתבע 1 הודה בעדותו כי הוא הגיע בעצמו למפעל התובעת על מנת לייעץ, כלשונו, כיצד לבצע את העבודה (עמ' 26, שורות 19-18), אולם הרושם אשר נוצר בעיני הוא כי מדובר בפיקוח על העבודה ולא בייעוץ.
4. בנוסף, הנתבע 1 הוא זה שאישר לאחר ביצוע העבודה כי זו נעשתה לשביעות רצונו (עמ' 26, שורות 35-32). אמנם כל פעולה שכזו לבדה יכולה להתפרש גם כחלק מייעוץ לגבי עבודה שהזמינה אגם גיל, אולם הצטברות הנתונים נראית לי דווקא ככזו המצביעה על כך שמי שהזמין ועקב אחר כל שלבי העבודה היה דווקא הנתבע 1.
5. בהמשך חקירתו תיאר מר דבוש את התנהלות הצדדים לאחר סיום ביצוע העבודות נושא התביעה (עמ' 11, שורות 14-11) –

"ת. סה"כ שעות העבודה, אמרתי לו אלה העבודות וביקשתי שהוא ישלם, הוא אמר לי אילן ישלם לך. הראיתי לו את שעות העבודה שאמרתי לעובד שלי שזה העבודות של אידו, אמרתי לו שירשום כמה שעות הוא עובד ולקראת סוף העבודה אמרתי לו שהעבודות עברו 10,000 ₪ הוא אמר לי אל תדאג הכל ישולם. סיימנו לו את העבודה, הגשתי לו את השעות שהעובד שלי רשם בכתב יד וזהו."

1. כך עולה גם מהמשך חקירתו של מר דבוש (עמ' 16, שורות 6-1) –

"ש. תאשר לי שבמסגרת כתב התביעה נגד אגם גיל צירפת חשבונית בה מפורטת אותה עבודה שביצעת לאגם גיל.

ת. כן.

ש. בכתב התביעה כתבת כמה פעמים שמי שצריך לשאת בתשלום זה אגם גיל.

ת. כי אידו דוד אמר שהוא צריך לשלם לי. אני עשיתי את העבודה לאידו דוד ולא לאגם גיל. כמו שעשיתי לו את כל העבודות והוא שילם לי ככה היה צריך לשלם לי עבור העבודה הזו."

1. על אף האמור, הנתבע 1 טוען כי מי שצריך לשלם עבור ביצוע העבודות היא אגם גיל. על כך נשאל מר גיל בחקירתו (עמ' 5, שורות 21-8) –

"ש. הוא (= הנתבע 1 – א.ב.) טוען שאתה צריך לשלם על העבודה של אותו זרוע, מה אתה אומר על זה

ת. אין דבר כזה, אין חיה כזו. הוא היה צריך לסיים את העבודה, הוא נתן לי תכניות. העבודה לא הסתיימה. שסגרתי איתו את העסקה הוא קיבל תשלום מראש על התכנון והריתוכים של האלמנטים האלה.

ש. אתה שילמת בחודש פברואר 2015, סך של 17,000 ₪ ליוסי דבוש. התובעת. על מה שילמת.

ת. תיקון מגדל.

ש. האם יש לזה קשר לעבודות שאידו ביצע.

ת. אין קשר, עידו קיבל ממני עבודה קיבל עליה את כל הכסף, מראש. היה צריך לגמור לי אותה, לא גמר לי אותה, משכתי את זה כמעט שנתיים זה לא אומר שהוא גמר אותה, זה שהלכתי לעשות את התיקון אצל יוסי, הוא תפס טרמפ ואמר אני אקח את החלקים ליוסי, הוא ירתך את זה, זה מה שהיה לא מעבר לזה.

ש. עשית עבודות לדברים וחלקים אחרים אצל יוסי.

ת. בלי קשר לעידו. עידו היה שם, עידו רצה לרתך את החלקים שלו, בגלל זה היה שם, לא הייתי צריך אותו בשבילי."

1. מעדותו של מר גיל עולה כי הנתבע 1 לא היה אמון על תכנון העבודה בלבד, אלא גם על ביצועה, כאשר את מלאכת הביצוע החליט הנתבע 1 להטיל על התובעת כקבלן משנה. כלומר, העבודה הסופית אכן יועדה לאגם גיל, אולם הנתבע 1 הוא זה שצריך היה להביא לאגם גיל עבודה מוגמרת ועבורה, לטענת מר גיל, הוא קיבל גם תשלום. מכאן, שגם לשיטת אגם גיל, הנתבע 1 הוא זה שהזמין את העבודה והוא זה שצריך היה לשלם עליה.
2. כאמור, בסעיף 21 לתצהירו של מר דבוש, טען הלה כי על אף שמר גיל הודיע לו כי הוא זה שישלם עבור העבודות, הוא עדיין ראה בנתבע 1 כאחראי על הזמנת העבודה ועל כן גם על התשלום.
3. אבהיר כי גם בהנחה כי מר גיל אכן התחייב לשאת בתשלום לתובעת בגין ביצוע העבודה, כפי שטוענים הן הנתבע 1 והן התובעת, אין הדבר מוריד כהוא זה מחבותו החוזית של הנתבע 1 כלפי התובעת.
4. ברי כי במקרה בו זכאי אדם שחב כספים לזולתו לכספים מצד שלישי יכול הוא להורות למי שחייב לו את אותם כספים לשלמם ישירות לנושהו ובכך לפרוע את חובו כלפיו, אולם בעובדה שמי שחב לו כספים אישר כי יעשה כך אין כדי לשחררו מאחריות לתשלום החוב כלפי נושהו מקום בו לא שולם חובו בסופו של דבר.
5. בהקשר זה אעיר כי אינני מקבל את הטענה כי הגשת התביעה הן כנגד הנתבע 1 והן כנגד אגם גיל בחטא יסודה, שכן דומה הדבר לאדם אשר בגין התחייבות חוזית שילם לנושהו בשיק של צד שלישי והנושה זכאי לתבוע הן את החב לו על פי החוזה והן את עושה השיק, ובלבד שלא יגבה בכפל, וכך הם פני הדברים גם בענייננו.
6. גם הנתבע 1 נשאל על מי החובה לשלם לתובעת עבור עבודתה (עמ' 27, שורה 33 – עמ' 28, שורה 5, ההדגשה שלי) –

"ש. אם אתה חושב לשיטתך, אילן גיל היה צריך לשלם את הכסף?

ת. הסיכום בין אילן גיל לבין ארט שנודע לי באיזה שלב היה איזה סיכום בין גיל לארט וארט הגיש לו חשבונית, ביקשתי ממנו וגם מאדם גיל לקבל העתק חשבונית של מה ששולם כדי לדעת מה היה חלקי בחשבונית הזאת שהוצגה לאחר מכן והכל שם מפורט מספר שעות עבודה עבור אידו בחשבונית שהוצגה לאדם גיל.

ש. מה שכתוב בשעות של אידו אתה צריך לשלם אותם?

ת. מה פתאום. אני משלם על חשבוניות שהוגשו לי. אני מיוסי לא קיבלתי שום חשבונית למעט התראה מהעו"ד שלו ולאחר מכן כביכול על חשבונית עסקה שהוא הגיש לי שמעולם לפני זה לא הגיע לידיים."

1. הנה כי כן מודה הנתבע 1 כי ביקש הן מהתובעת והן מאגם גיל את החשבונית על מנת לדעת מהו חלקו בה, משמע הוא מודה כי עבודה בוצעה עבורו וכי היה אמור לשלם עבורה לתובעת. בדבריו אלה מתנער הנתבע 1 מאחריותו לשלם רק מן הטעם שלא נמסרה לו חשבונית בגין חיוב זה.
2. תמוה בעיני כיצד הנתבע 1 מכחיש בכל תוקף את אחריותו לשלם לתובעת, רק מן הטעם שלא הונפקה חשבונית על שמו אלא על שם אגם גיל, כאשר בחשבונית נכתב במפורש שהעבודה בוצעה עבורו וכאשר הוא מודה בכך שביקש לדעת מה חלקו.
3. לטעמי מדובר בהודאת בעל דין בחבותו כלפי התובעת ומכאן גם החובה לשלם עבור העבודה שבוצעה בעבורו.
4. אמנם הנתבע 1 טוען כי לא הוגשו ראיות בכתב הקושרות אותו בזמן אמת לחוב אלא רק חשבון עסקה והזמנת עבודה מאוחרים למועד ביצוע העבודה, אולם, הגם שניתן בהחלט למתוח ביקורת על אי הסדר הרישומי ואולי אף החשבונאי של התובעת, אין בכך כדי לשחרר את הנתבע 1 מחבותו הנובעת מן ההסכמות שהוכחו כאמור לעיל, קל וחומר כאשר מדובר בצדדים שביניהם הכרות ארוכה ואמון אשר בהחלט יש בהם כדי להוביל לכך שלא היתה הקפדה מלאה על תיעוד של כל הסכמה.
5. מכלל העדויות שנשמעו במהלך שלב ההוכחות עלה כי מהתנהלותם של כלל הצדדים ניכר כי מזמין העבודה והמתקשר בחוזה עם התובעת ומי שהתחייב ונשא באחריות לשלם לה עבור העבודה הוא הנתבע 1.

עשיית עושר ולא במשפט

1. מהודאתו של הנתבע 1 שהובאה לעיל נראה כי הנתבע 1 מנסה ליהנות מכל העולמות כאשר מחד הודה כי ביקש לבחון מה חלקו בחיוב ומאידך ניסה לחמוק מן התשלום בפועל בתואנה כי החשבונית לא נרשמה על שמו.
2. מר גיל טען בעדותו כי הנתבע 1 צריך היה לתכנן את העבודה וכן לבצע אותה ואף קיבל עבור העבודה את כל הכסף מראש (עמ' 5, שורות 15-9).
3. לעומת זאת, טען הנתבע 1 כי הוא קיבל מאגם גיל סך של 2,500 ₪ בלבד עבור עבודת התכנון (עמ' 27, שורות 30-29).
4. אולם, הנתבע לא הביא שום ראיה בדבר היקף הסכומים אשר שולמו לו על ידי אגם גיל, לא ביתר ולא בחסר עבור העבודה דנן.
5. בהקשר זה ידועה החזקה על פיה הימנעות מהבאת ראיה או עדות על ידי צד להליך מקימה חזקה כי לו היה מביא אותה ראיה או עדות היתה פועלת לרעתו (ראה ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (16.12.1980), ע"א 55/89‏‏ קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ''ד מד(4) 595, 603 (14.11.1990) ועוד רבים).
6. לאור קביעתי דלעיל, הרי שניתן לראות כי נעשה ניסיון של הנתבע 1 להתעשר שלא כדין על חשבון התובעת, שעה שניסה "להשתמט" מאחריותו לשלם לתובעת עבור עבודתה שבוצעה על פי הזמנתו, תוך שלכאורה נהנה מפירותיה.

הגשת מסמכים בשלב הסיכומים על ידי הנתבעים

1. בשולי הדברים אעיר, כי הנתבעים צרפו אל הסיכומים מטעמם ראיות שלא הוגשו בכל שלב קודם לכן, וכן לא הוגשה כל בקשה להתיר את הגשתם, בדמות חשבונית נוספת שהנפיקה הנתבעת 2 לאגם גיל והחלטה ופסק דין בהליכים שהתובעת היתה צד אליהם מהם מבקשים הנתבעים ללמוד מידע עובדתי נוסף.
2. הנתבעים טענו כי על פי דין ניתן לצרף ראיות גם בשלב זה כאשר בעל דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון מבלי לגרום עוול לצד השני, או כאשר בעל הדין המגיש את הראיה מביא הסבר סביר למחדלו.
3. הכלל על פיו יש להגיש ראיות בשלב המתאים ולא במצורף לסיכומים הוא בבחינת מושכלות יסוד ואין צורך להרחיב לגביו, וחשיבותו העיקרית נובעת מזכות הטיעון ומן העובדה שיש לאפשר לצד שנחשף לראשונה לראיות הזדמנות נאותה להתייחס אליהן בראיות או עדויות מצידו, אך גם מדיני הראיות ומסדרי הדין.
4. הדין קובע דרך להגשת מסמכים, כאשר מדובר בחשבונית יש להגישה כדין באמצעות עורכה אשר יעמוד לחקירה ביחס אליה, וגם סדרי הדין האזרחי אינם המלצה גרידא אשר כל החפץ להתעלם מהם יעשה בהם ככל העולה על רוחו וגם העדיפות המוקנית למהות על פני הפרוצדורה אינה פתח להפקרות.
5. לא בכדי קבע בית המשפט העליון זה מכבר בע"א 103/71 יום טוב נורדיה נ' ברוך בכר (פ"ד כו(1) 320, 326 (17.1.1972), ההדגשה שלי) –

"אשר לליברליות בשמירה על קיום תקנות סדר הדין ולנטיית בית-משפט זה שלא לקפח זכות מהותית בשל פגם פורמליסטי, נטיה זו מצאה לה ביטוי הולם ב-ע"א 189/66, [4], בע' 479, לו הייתי שותף גם אני ואשר בו אמר השופט ברנזון כי "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן". אולם אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל-דין לנהוג בתקנות היון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, לא רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצידורה "מיטת סדום", אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן."

1. מאחר שעסקינן בתביעה בסדר דין מהיר הדברים קל וחומר שכן לא בכדי הורה מתקין התקנות הוראות נוקשות במיוחד ביחס לאופן גילוי והגשת הראיות בהליך מסוג זה (ראו תקנה 214ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984).
2. ויוזכר, הנתבעים הציבו עובדה בפני בית המשפט והצד שכנגד בכך שצרפו לסיכומיהם ראיות שלא בא זכרן בכל שלב קודם בהליך מבלי שטרחו לבקש היתר לכך.
3. גם במקרים בהם מוגשת בקשה כדין למתן היתר להגשת ראיות לאחר תום שלב הבאתן שלטת ההלכה הקובעת (ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661, 665 (2.3.1993)) –

"כאשר מונחת לפני בית המשפט, אשר סיים כבר את שלב הבאת הראיות לפניו, בקשה להגשת ראיה משלימה, על בית המשפט לשקול, אם החיוב שבקבלת הראיה הנוספת עולה על השלילה שבסטייה מהנהלים הקבועים. בית המשפט יתחשב לעניין החלטתו בנדון, בין היתר, בשאלה, אם הצד המבקש את הבאת הראיה ידע או יכול היה לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר.

אם התשובה לשאלה זו הינה בחיוב, אזי לא ייטה בית המשפט בדרך כלל להיעתר לבקשה. עם זאת, אין זה כלל בל יעבור, וייתכנו מקרים שבהם - חרף מחדלו של הצד באי המצאת הראיה בשלב מוקדם יותר - עדיין ייעתר בית המשפט לבקשתו. זאת בעיקר כאשר בית המשפט מתרשם, כי הראיה המוצעת עשויה לתרום תרומה משמעותית מאוד להשלמת התמונה העובדתית ולגילוי האמת, והדבר עשוי לסייע בעשיית הצדק. אולם, מאידך גיסא, אין גם להתיר את הרצועה יתר על המידה, שמא יעודד הדבר רשלנות מצד הפרקליטים בקיום ההוראות הדיוניות. כפי שצוין בספרו של י זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש לוין, 1990) 481:ב

"...אין ליתן היתר זה כדבר שבשיגרה, שאם לא ישקוד בית המשפט על סדרי דין תקינים, תשתלט אנדרלמוסיה בבית המשפט, ולא ייעשה צדק"."

1. בענייננו שלנו הראיות שהוסיפו הנתבעים הן חשבון עסקה של הנתבע 2 שהיה מצוי ברשותו ופסקי דין שהם מציינים כי הוצאו ממאגרי המידע אשר אף הם היו בשליטתם קודם לכן ולא ניתן כל הסבר שהוא, שלא לומר הסבר מספק, ביחס למחדל בהגשתם רק בשלב הסיכומים.
2. אני מבקש להדגיש בהקשר זה כי אין מדובר בפעם הראשונה בה עותרים הנתבעים ביחס למסמכים וראיות שהמועד בעניינם כבר חלף, כאשר ביום 25.1.18 – פחות משבוע לפני מועד שמיעת פרשת ההגנה – הגישו בקשה לגילוי מסמכים נוספים אשר בשל ההעתרות אליה היה הכרח לדחות פעם נוספת את שמיעת הראיות, וגם באותה בקשה לא עלה זכרן של הראיות הנוספות שצורפו לסיכומים מטעמם.
3. הפעם בחרו הנתבעים – אין יודע מכח איזו זכות – לדלג על שלב הגשת הבקשה, הטעון הנמקה לאור ההלכה המובאת לעיל, ויצרו מצב קיים בשטח, שאין לקבלו.
4. בא כוח הנתבעים הפנה בסיכומים אל מספר פסקי דין על מנת לתמוך בטענה כי קיימת אפשרות להוספת המסמכים לאחר שלב הגשת הראיות, אולם מדובר במקרים מובחנים אשר יובאו להלן:
5. ברע"א 1297/01 גיל מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4) 577 (22.5.2011) חל שינוי במצבו הבריאותי של המבקש לאחר שלב הגשת הראיות ונקבע כי אי ההגשה במועד אינו נובע מתקלה שהיה בידי המבקש למנעה ואף לא היתה השתהות בהגשת הבקשה להתיר את הגשתה באיחור.
6. בת"א (מחוזי תל אביב) 1113/00 אריה אוריאלי ז"ל נ' מאיר נאור ז"ל (12.6.2003) המסמכים לא היו בידי המבקשים והם אף לא היו מודעים לקיומם של מסמכים אלה בשל העובדה שמדובר במסמכי אביהן המנוח, ועל כן אי הגשתם לא נבע ממחדל או רשלנות מצידם.
7. בבש"א (מחוזי תל אביב) 7175/02 (בת"א 886/95) סמירה סלילה ואח' נ' סמוני חוסיין (10.6.2002) התיר בית המשפט את הגשת הראיות כיוון שהיה מדובר בראיות "בעלות אופי טכני ופשוט" שעשויות היו לתרום תרומה משמעותית להשלמת התמונה העובדתית, וכאשר גם כאן מדובר ביורשים המבקשים להוכיח מידע הנוגע למנוח שהם יורשי יורשו וברי כי עצם ההכרות עם קיומן של הראיות אינה מצויה בידיעתם ועל מנת להשיגן יש צורך במאמץ ואיתור.
8. בת"א (רמלה) 111/09 דנינו נ' עיריית רמת גן – מחלקת חניה (2.11.10) הבקשה שהוגשה היא בכלל להגיש תצהיר משלים בטרם החלה שמיעת העדים.
9. אף לא אחד מפסקי הדין שסקרתי לעיל דומה לענייננו ולו בעצם העובדה שמדובר במקרים בהם הוגשה בקשה מנומקת כדין ובית המשפט והצד שכנגד לא הועמדו בפני מצב קיים, ונוסף על כך אף לא באחד מהמקרים המדוברים בפסקי הדין האמורים מדובר בצירוף ראיות לאחר הגשת סיכומי התביעה.
10. אשר לראיות עצמן, נספח 1 לסיכומי הנתבעים הוא חשבונית שהוציא הנתבע 2 לאגם גיל על סך של 2,500 ₪ בגין ייעוץ שניתן בחודש מאי 2012. אין מחלוקת על כך שהנתבע 1 קיבל מאגם גיל תשלום בגין ייעוץ, אולם אין תשלום זה נוגע ישירות למחלוקת בענייננו, אשר נסבה סביב פרשה שקרתה בשנת 2015. על כן, נוסף על האמור, אין אני מוצא נספח זה כתורם תרומה משמעותית להשלמת התמונה העובדתית, המצדיקה את הגשתו בשלב כה מאוחר של ההליך.
11. נספחים 2-3 לסיכומי הנתבעים הן החלטה ופסק דין מתיקים שניהלה התובעת כנגד צדדים שאינם קשורים לתביעה דנן, אשר נועדו להעיד על חוסר תום לבה של התובעת. אין בכך רלוונטיות למחלוקת שבלב התביעה דנן, אלא למצער ראיות המעידות על "אופיה" של התובעת.
12. יתרה מכך, מעיון בנספחים שהוגשו ניתן לראות כי נספח 2, פסק דין, ניתן ביום 25.12.11 ונספח 3, החלטה, ניתנה ביום 17.9.08, כאשר התביעה דנן הוגשה בשנת 2016. על כן, לא מובן מדוע נזכרו הנתבעים לצרף שני מסמכים אלה רק בשלב הסיכומים, שעה שהיו מפורסמים במאגרי המידע המשפטיים זמן רב טרם הגשת התביעה דנן.
13. הפועל היוצא ממכלול האמור לעיל הוא כי אין לקבל את הראיות הנוספות שניסו הנתבעים להגיש עם הסיכומים מטעמם שלא כדין ואף יש להביע הסתייגות נחרצת מדרך התנהלות זו.

סיכום

1. לאור האמור לעיל, לאחר שקבעתי כי לא קמה עילה כנגד הנתבע 2 אולם התביעה נגד הנתבע 1 הוכחה אני דוחה את התביעה נגד הנתבע 2, מקבל אותה נגד הנתבע 1 ומחייב אותו לשלם לתובעת סך של 16,614 ₪ בגין העבודה שביצעה עבורו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 21.2.16 (מועד הגשת התביעה) ועד הפרעון המלא.
2. כמו כן, ובשים לב להתנהלות הנתבעים, אשר ניהלו את הגנתם במאוחד והפכו את ההליך בסדר דין מהיר להליך ארוך ומסורבל יחסית להיקף המחלוקות שהיו טעונות הכרעה בו וסכומו, אני מחייב את הנתבע 1 להשיב לנתבעים את אגרת בית המשפט בסך 750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 21.2.16 (מועד הגשת התביעה) ועד הפרעון המלא וכל לשאת בהוצאות המשפט בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
3. לאור המתואר ברישת הסעיף הקודם אינני עושה צו להוצאות לזכות הנתבע 2.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ט, 26 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.