לפני בקשה לביטול פסק דין או לחלופין לביטול גזר דין, אשר ניתן בהעדר התייצבות המבקש ביום 9.2.16, ובו הורשע המבקש בנהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש, וזאת בניגוד לתקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, ונגזרו עליו קנס בגובה 1300 ₪, פסילה בפועל לתקופה של 3 חודשים וכן פסילה למשך 3 חודשים על תנאי לתקופה של שלוש שנים.

טענות הצדדים

לטענת ב"כ המבקש, ביום 17.11.15 נרשם למבקש דו"ח הזמנה לדין, בגין נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש, בו נקבע כי עליו להתייצב בבית המשפט ביום 9.2.16. המבקש לא הופיע לדיון, שכן לא ידע כי אחד המסמכים שנמסר לידיו היה דו"ח הזמנה לדין. המבקש מתקשה מאד בקריאה וכתיבה וכלל לא טרח לנסות לקרוא את המסמכים שמסר השוטר לידיו, אך לאחר שהשוטר אמר לו כי ישבית את רכבו ל-30 ימים, אך לא ייגע לו ברישיון, הבין המבקש בטעות כי זה יהיה כל עונשו בגין עבירה זו.

עוד טענה ב"כ המבקש, כי לגופו של עניין למבקש יש טיעונים כבדי משקל כנגד האישום המיוחס לו, שכן במועד בו נמסרה לו הודעת איסור שימוש, כ-3 ימים עובר למועד העבירה, רשם לו השוטר את הליקויים שמצא ברכבו ואישר לו להמשיך לנהוג ברכב, אך לדאוג לתיקונם של הליקויים בהקדם. עוד טענה כי מיד לאחר שקיבל המבקש את הרכב, תיקן את כל הליקויים והרכב עבר מבחן רישוי.

ב"כ המבקש טענה כי ביטול פסק הדין דרוש כדי למנוע מהמבקש עיוות דין, באשר בשל עבירה זו המבקש נדרש היום לעמוד שוב בכל מבחני הנהיגה.

לבקשה צורף תצהיר המבקש.

המשיבה התנגדה לבקשה מן הטעם שהמבקש הוזמן כדין למועד הדיון בעניינו, אך לא התייצב, לטענתו, מאחר והתקשה בקריאה וכתיבה ואף לא טרח כלל לנסות לקרוא את המסמכים שנמסרו לו ע"י השוטר. לפיכך, אין לו אלא להלין על עצמו.

דיון והכרעה

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע את אמות המידה המנחות את ביהמ"ש בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין. הסעיף קובע שני טעמים, שאינם מצטברים, המצדיקים ביטולו של פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשם למשפטו או לחילופין גרימת עיוות דין לנאשם כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל נקבע כי: "בשלב זה ניצב המבקש לפתחו של בית המשפט כאשר מבוקשו הוא לקבל "כרטיס כניסה" לקיום חוזר של הליך שהתנהל לכאורה כדין והסתיים. על המבקש מוטל אפוא הנטל לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הנעת גלגלי המערכת מחדש".

א. קיום סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות

לא מצאתי סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש לדיון.

נפסק לא אחת, כי טעות או בלבול אינם עילה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, וכך באו לידי ביטוי הדברים בהלכה הפסוקה:

ברע"פ 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, נפסק כי זכותו של נאשם ליומו בבית המשפט איננה אבסולוטית. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתם לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון.

ברע"פ 2991/11 דוד שמש נ' מדינת ישראל נפסק כי טעות איננה מצדיקה העדרות.

משהמבקש ידע כי הוא מתקשה בקריאה וכתיבה, היה עליו להראות את המסמכים שנמסרו לידיו למי שבקיא בשפה העברית ולא להסתמך על כך שהבין את דברי השוטר.

ב. עיוות דין

308 (ד) "לא ישתמש אדם ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש, אלא לשם נסיעה לתיקונו או למילוי התנאים שפורטו בה וכן כדי להביאו למשרד הרישוי לשם עריכת בדיקה נוספת, והכל ככל ששימוש כאמור הותר בהודעה שנמסרה".

גם לגופו של עניין, המבקש לא הראה כל טעם המצדיק את ביטול פסק הדין. העבירה בה הורשע המבקש, כאמור, הינה עבירה של נהיגה ברכב שניתנה עליו הודעת איסור שימוש. מבקשתו של המבקש עולה כי הוא איננו חולק על כך שאכן ביצע את העבירה. זאת, נוכח טענותיו בסעיפים 6 ו- 7 לתצהירו, כי לאחר כ-3 ימים מהיום שניתנה לו הודעת איסור השימוש, בטרם הספיק לתקן את הליקויים, קיבל את הזימון נשוא התיק. משמע – רק לאחר שקיבל את הרכב חזרה, הוא תיקן את הליקויים והרכב עבר טסט.

יצוין כי המבקש לא צירף לבקשתו העתק מהודעת איסור השימוש.

יתר על כן, העונש שנגזר על המבקש הינו עונש סביר ומקובל לעבירה אותה ביצע, כשעונש הפסילה שהוטל עליו, הוא עונש המינימום הקבוע לעבירה זו.

נמצא אפוא, גם לגופו של עניין, כי לא ייגרם למבקש כל עיוות דין אם לא יבוטל פסק הדין.

על יסוד האמור לעיל, הבקשה נדחית.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, י"ט ניסן תשע"ו, 27 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.